בסוף כולם מתים.
אבל נדמה שרובנו חיים כאילו לא.
מסרבים לקבל אותו כחלק בלתי נפרד מחיינו. וכשהוא בכל זאת קורה או מאיים לקרות, אנו נוטים לחשוב שזה מראה על משהו לא תקין, משהו שהשתבש. תמיד מופתעים, הלומים, כאילו מעולם לא תארנו לעצמנו שדברים כאלה יכולים לקרות (ידענו, סיפרו לנו, שמענו, אבל תמיד נמנענו, ובאשליית חיי הנצח שלנו הרחקנו את הסיפורים האלה מעלינו).
ניהול האימה, קוראים לזה – לאותה התבצרות באשליה. אנו מתכחשים, מדחיקים, נמנעים, בלי לשים לב שלניהול הזה של התקינות, יש מחיר בירידה משמעותית בחיוניות. אכן, הפחד מן המוות הוא צורה אחרת של הפחד מן החיים. אנו אוחזים באשליה שאם נצליח לבעור לאט, או לבעור בלהבה קרה, נר חיינו יתכלה יותר לאט או אפילו יישמר ממש. זה כמובן לא נכון, אבל זה לא משנה את הדחף לצמצם את ההתלהבות, לחנוק את השמחה, לרדד את התשוקה, להקטין את החיות, כאילו בהתרחקותנו מן החיים אנו גם מתרחקים מן המוות ומגנים על עצמנו מפני אימתו. בסתר ליבנו אנו מכירים בעובדה שהחיים והמוות הם חלק מאותו עניין, רק שאסטרטגיית ההישרדות שלנו לקויה: מה שלא נעשה – לחיות זה למות.
* * *
והמבחנים, כל כמה שנרצה לבקר אותם, בכל זאת מציעים איזו נחמה, במיוחד לאלה המצליחים בהם.
אבל לא רק.
בתוך עולם מעורפל ועמום, הם ציוני דרך – דבר מה ממשי ואובייקטיבי שניתן לאחוז בו – שבעים ושמונה בתנ"ך. יש מעט דברים כל כך ברורים ומדויקים בחיים. לא תמיד זה נעים, אבל לפחות אדם יודע כעת איפה הוא עומד, הוא יכול להשוות את עצמו לאחרים, לדעת, למשל שהוא לא הכי גרוע, ובכלל לדעת שהוא קיים – עובדה יש ציון. המשוב מהדהד ומאשר – זה אתה. אתה יכול אולי לא להיות מרוצה מן הציון, אבל זה משהו שאפשר להתייחס אליו לפחות. ולפעמים, כשהאדם לא ממש מרגיש שהוא קיים, זה משהו לא קטן בכלל.
מלבד זאת יש איזה משהו מזכך במעמד המבחן. לא משנה אם התכוננת או לא – זהו מעמד טכסי, שממקד את האנרגיות לרגע הווה נוכח. בחיי היומיום, לא פעם יש תחושת רקע שאתה עומד למבחן. כעת זה אמיתי. זה הרגע. אתה יכול לשטוח את טיעוניך בפני בית המשפט, להפגין את היכולת שלך, לרכז את כוחותיך.
רגע המבחן הוא רגע חשוב, וכשאתה נמצא בו – גם אתה חשוב. כולם חשים בכך. הם שותקים, מפנים לך מרחב, שומרים על השקט – זה אתה עכשיו. לא מפריעים לך. להפך, הכול ממוקד בך.
ולבסוף, כשאתה זוכה לקבל את הציון הגבוה שלך, יש בזה הגנה עקרונית ומהותית כנגד המלעיזים. אתה שווה משהו. עם ציון מאה במתמטיקה אי אפשר להתווכח. בעתיד, בזמנים הקשים, כאשר הכול יתמוטט, ותרגיש שערכך קטן מערכה של קליפת פיסטוק, תוכל להיאחז בציון הזה בעברך. לא הכול היה כשלון בחייך. וזה לא משהו שהמצאת לעצמך כנחמה – אנשים אחרים נתנו לך את הציון הזה. כנראה שהם ידעו.
* * *
כל זה הוא חלק ממגמה המבקשת להחליף ערך פנימי בערך חיצוני, ונחמתה היא גם קללתה.
כי באמת האדם הוא סוד, והחיים הם עמומים, והממשות היא רבת גוונים. חיים ומוות שזורים בהם יחדיו. המנוסה אל תוך חדר-אור קר ידוע ומוכר, היא גם המכלאה הגדולה הלוקחת אותנו הלאה מן החיים-מוות. זה נותן אשליה של בהירות ובטחון, אבל באמת זה הכול קליפה – חדר-אור-צר, שבו אנו נושמים מעט, וחיים מעט, ובסוף בכל זאת מתים.
וכך יכולתי לראות את הקשר ההדוק כל כך בין תרבות המבחנים והציונים, לבין המנוס ממוות – זו אותה מגמה עצמה. כשאתה נותן ציון, אתה מעניק אשליית ידיעה, שכמו מסוככת עליך מאימת המוות. אתה הופך את החיים הרוחשים, בעלי הערך הפנימי, שהם כל הזמן בתהליך והבשלה (וממילא גם מתים ונולדים מחדש כל הזמן), לאובייקטים ניתנים לבחינה מבחוץ – דברים קשיחים, שקיומם כאילו לא תלוי בכלום, והוא עומד שריר וקיים. לשבעים ושמונה בתנ"ך יש ערך מוחלט, נצחי. והאדם שהשכיל לראות את עצמו בדמות ציונו, זכה למעמד ברור ויציב בתוך העולם הזה.
ובכן – בואו כולכם למכלאות הידע. נסתופף פה, בחדר המואר. אולי חיים פה מעט, קצת קר וצפוף, צר וסגוף, אבל זה לפחות לא האפלה הגדולה שבחוץ. האם אתה יודע לענות מי אתה? אתה לא? ובכן, בוא תצטרף אלינו, נוכל לתת לך שם חדש.
* * *
אבל,
אני מאמין שתכליתו הראויה של החינוך היא לחנוך את ילדינו אל הממשות.
שלמרות שהם אולי יבקשו את הביטחון המזויף, ואת אשליית הידיעה, וכסות הציון, נפגיש אותם ביד רכה עם עמימות החיים, ונעזור להם לא להימלט מן האפלה הגדולה. בטח לא על ידי השקר הזה שבו אנו מאכילים את עצמנו.
אם החיים ראויים, ראוי גם המוות.
אין מה להתבצר בתוצאה, במסקנה, בשורה התחתונה – התהליך שממשיך כל הזמן להתרחש, לפרות ולכלות – הוא המהות של הערך הפנימי ומהותם של החיים.
בוא, אם כן ילד, החדר המואר הזה שם שאתה רואה הוא לא בשבילך,
זו בועה,
בוא נלך לחיות.
* * *
יש כל כך הרבה דרכים לתת משוב, ואנחנו עושים את זה כל הזמן אחד לשני באופן שגרתי ורצוף בלי לתת לעצמנו דין וחשבון על כך. הנהון ראש, מילת תוכחה, שיקוף, הסכמה, חיוך, התלהבות, התפעלות, הסתייגות, שתיקה, שיתוף חוזר, הדהוד…
ולפעמים המשוב הזה מברך ומדייק את הזולת, ולפעמים הוא פוצע.
אפשר לנסות לחלק את המשובים האפשריים לסוגים שונים, וללמוד אותם לעומק כמבוא לקראת זה שנהיה יותר מודעים למשובים שאנו נותנים לזולת ולהשפעתם עליו.
אבל, נדמה שיותר משחשובה ההתנהגות החיצונית – הניסוח או דרך המשוב – חשוב המקום שממנו אנו באים כשאנו נותנים את המשוב.
להגיד "איזה יופי" לילד שמראה לנו את הציור שלו, יכול לברך ויכול לקלל.
ולפעמים מילת שבח יכולה להיות בדיוק כמו מילת ביקורת – ובשני המקרים – להיות ממיתה.
אכן, דומה שלפעמים ממש חיים ומוות בידי המשוב.
* * *
אז הלימוד שלנו הוא פחות איך לתת משוב, כמו לדייק ולזכך את מקומנו ביחס לילד, וממילא המשוב שיצא מאתנו יהלום את המקום הזה.
בכל זאת נוכל אנו עצמנו לקבל רושם על המקום שאנו נמצאים בו דרך ניתוח המשוב שמצאנו את עצמנו נותנים לילד. וכך, המשוב נעשה לנקודת מבחן. מה בעצם אמרנו לו כשהתפעלנו כל כך מן הכיסא שבנה?
מה המסר שהעברנו לו בפועל?
אילו מסרים בכלל אפשריים?
ומה בכל זאת המסר המועדף עלינו?
שלוש שאלות שעבדנו איתן.
ומתוכן הסתבר שיש שני ממדים חשובים למקום שממנו נותנים את המשוב.
- שהמשוב לא לוקח מן הילד את שלו. הופך אותו ל"ילד טוב" של אבא, שחקן בסיפור של מישהו אחר אותו הוא מנסה לרצות.
- שהמשוב לא מתמקד בתוצאה, אלא נותר ער ונאמן לתהליך, להבשלה, ולעובדה שהתוצאה היא עוד צעד בתהליך ולא רק השורה התחתונה.
ושני הדברים כרוכים זה בזה לבלתי הפרד, ומהווים למעשה פנים של אותו עניין. שניהם קשורים להעדפה של החיים על ההבשלה והמוות שבהם, על פני הידיעה השטוחה, המסכמת, התוצרית. שניהם קשורים למגמה הזו המפנה את המבט אל הערך הפנימי, וראה גם את הערך החיצוני כהיבט של ערך פנימי.
כמובן, ההצלחה חשובה, והתוצר חשוב, אבל הם חשובים כחלק מן החיים ולא כתחליף לחיים. החיים לא נגמרים בתוך התוצאה. הם רוחשים סביבה והיא עוד דבר בתוכם.