לכאורה מבחני בית הספר נועדו רק לבדוק עד כמה היטיב ללמוד, מעין משוב לאותו תלמיד, שידע מה הוא יודע ומה לא, וכעזר להעמיק את למידתו. לכל היותר אנחנו מוכנים להודות שהמבחנים הם גם מעין מדרבן ללמידה, סוג של מקל שבלעדיו רק מעט היו לומדים, וגם זאת ברדידות.
הרי זה ברור: מה שחשוב הוא הלמידה עצמה, לא המבחנים. המבחנים הם רק אמצעי, תמריץ, כלי שעוזר לנו להנאיר את הילדים, להביאם לידי דעת, להעמיק את חכמתם.
האמנם?
הביטו על עובדה זו: קבוצה של ילדים לומדת במשך תקופה נושא במתמטיקה. עם גמר הנושא – מבחן. אם המבחן ערוך כראוי רוב הציונים יהיו סביב השמונים. מבחן שכולם יצליחו בו או כולם ייכשלו בו יהיה מבחן גרוע, סימן לכך שהוא היה או קל מדי או קשה מדי – כלומר לא בחן באמת. יפה. ומה עכשיו? לכאורה אם מטרתנו היא שהילדים יחכימו, הרי שצריך לחזור אחורנית, לבדוק מה לא הובן כראוי, לעבוד עם אותם ילדים שלא הצליחו, לדאוג להנהיר להם את הנושא, לחפש דרכים אחרות לעזור להם להבין, וכן הלאה.
דבר מכל זה לא קורה, כמובן. עם תום המבחן עוברים לנושא הבא. הסיבה לכך פשוטה: את אף אחד לא מעניין שהילדים יבינו מתמטיקה. מה שמעניין באמת זה הישגיהם במתמטיקה. זה לא אותו הדבר. כן, אפשר להגיד שיש מתאם בין השניים, שמי שמבין מתמטיקה גם יצליח יותר במבחנים במתמטיקה (אף על פי שזה לא וודאי!), אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאף על פי שאנו משכנעים את עצמנו שהמבחנים אמורים לשרת את הלמידה, בפועל, הלמידה נועדה לשרת את המבחנים.
אנא, מה שאני אומר אינו טריוויאלי, ואינו פרובוקציה סתמית. הוא חושף את מטרותיה האמיתיות, אם כי הלא מודעת אפילו למתכנניה, של התעשייה הבית ספרית: מתן ציונים לתלמידים. מיונם לטובים יותר וטובים פחות.
במילים אחרות: אנחנו לא בוחנים את הילדים כדי שנוכל ללמד, אנו מלמדים כדי שנוכל לבחון. מה שחשוב הוא שיהיה אפשר לבחון, ולשם כך יכולים לשמש חומרים מחומרים שונים. זה לא כל כך משנה מה. כל עוד החומרים הללו יכולים לספק זירה יאה לשילוחם של התלמידים זה בזה, ומיונם על ידי מידת הצלחתם בזירה זו – הם טובים. כל עוד החומר מאפשר פיקוח וניוד כל אחד למקומו, הרי הוא טוב, ואפילו אין זה משנה מי הולך לאן, כל עוד התוצאה ברורה. לא משנה מה מלמדים ולמה מלמדים, כל אלה הם תירוצים. העיקר שיהיו הישגים.
אני לא מבקש לייחס כוונות רעות למורים, או להשמיץ את המפקחים, הם קורבנות של אי-מודעותם לא פחות מאשר התלמידים. דווקא משום כך צריך להאיר עניין זה בברור ולא להיעטף ברטוריקה מעורפלת. והרי לא המצאתי דבר. אם משחררים קצת את ערפל הקרב שהמורים והתלמידים אוחזים בו במידה שווה, אני חושב שזה עניין מוכר לכולם.
מצד התלמידים: הם מבינים שכל המעשה הלימודי מכוון למבחן, להצלחה, להישג, ופועלים בהתאם. אני לא מדבר רק על ריבוא הדרכים הלא כשרות להשיג ציון טוב, אלא גם על תלונותיהם כלפי מורים שמלמדים להנאתם: "זה למבחן או לא?" ואם זה לא הם רואים בכך בזבוז זמן ועלולים אפילו לגרום לפיטורי המורה הסורר.
מצד המורים: שאף על פי שהם עשויים לאהוב את מה שהם מלמדים, רק לעיתים רחוקות אכן חשוב להם ששלמה יבין עד הסוף את מה שהם אומרים. בנדיר הם מוטרדים מחוויית חכמתו הפנימית, מעושר הבנתו, מן האופקים שנפתחים לו יחד עם הבנה זו, משלמותו הנפשית, ועומק ראייתו. לכל היותר חשוב להם ש"הכיתה" תבין מתמטיקה, אבל מי ידע נפשה של כיתה, היכן היא מסתתרת ומה היא מבינה? כשיגיעו ההורים ליום ההורים והמורה תדווח להם: "אני מוטרדת ממצבו של שלמה במתמטיקה", היא תתכוון רק לדבר אחד – מידת הצלחתו, הישגיו. עוד לא נתקלתי במורה שאומר להורים: "כן, חנה מקבלת ציונים מצוינים במבחנים, אבל אני מוטרדת מכך שהיא לא ממש מבינה מתמטיקה, שהמתמטיקה לא מדברת אליה, שהיא לא רואה את יופייה ומבינה לרוחה."
תראו, אני אוהב מתמטיקה. אני מתכוון, יש הרבה מקומות בהם הגישה המתמטית, ובעיות מתמטיות מושכות את לבי ומרחיבות את דעתי. אני אוהב לוודע את הילדים לעולם הזה, ליופי שנמצא בה, לאופן האחר שבו נראה העולם מנקודת מבט זו. ממילא אני שמח לצאת להרפתקאות מתמטיות עם ילדים שונים. לתלמידים אלה שלי אני מתייחס בשמותיהם הפרטיים. לא חשוב לי ששלמה ידע מתמטיקה, חשוב לי ששלמה. נקודה. איני יכול לדמיין אהבת מתמטיקה, אלא כשהשמות הפרטיים נהגים בתחילה. זו לא המתמטיקה שנאהבת, זה שלמה שאוהב. והוא אוהב קודם כל כי הוא שלמה. ואם הוא לא שלמה, מה תועיל המתמטיקה? כיצד תימצא אהבה? מכיוון ששלמה חשוב לי, אני מתכוון, חשוב באמת, גם אפשר שתהייה חשובה לי הבנתו המתמטית, אבל דווקא מכיוון ששלמה חשוב לי בהחלט גם יכול לקרות שנעזוב את המתמטיקה ונקרא ספר או נלך לשחק כדורגל.
אפשר היה להגיד שאהבת המתמטיקה אינה הדבר המעניין. הכישורים המתמטיים חשובים יותר. היכולת החישובית, למשל, היא עזר ללומד גם אם אינו מבין ואינו אוהב ובעתיד תועיל לפרנסתו וכן הלאה. אך הרי גם כאן, אם אכן זו הייתה הכוונה, מן הדין היה לחזור אל הלומד אחרי המבחן, להעלות את בטחונו העצמי, לאמן את מוחו מחדש, להרגיל אותו כך שאכן ידע ויצליח. כי אם המתמטיקה כל כך חשובה לחיים, למשל כמו החץ וקשת פעם, לא היו מסתפקים בציון השלילי ועוברים הלאה. יותר מכך, בתי ספר תיכון היו רבים ביניהם על הזכות ללמד ילדים שנכשלו – מטרה קדושה היא. כמובן, זה לא קורה. תלמידים נכשלים נדחים מבית ספר אחד למשנהו, שהרי הם מורידים את היוקרה של בית הספר, את ממוצע הישגי תלמידיו.
ההורה יכול עדיין להתעקש, נכון, אולי המתמטיקה לכשעצמה לא תועיל, כלומר, "דווקא הבן שלי מסתדר במסחר יותר טוב מן המורה למתמטיקה שלו", אבל אי אפשר להוריד מערכו של ציון טוב במתמטיקה. זה יפתח לפניו דלתות, יעזור לו למצוא פרנסה, ובמובן זה יועיל לו מאוד." האם מבין ההורה מה הוא אומר? מדוע ציון טוב יפתח לילדו דלתות ויעזור לו להתפרנס? איך המנגנון הזה עובד? שמא יש לציון טוב צורה של מפתח? ואם לא, מה עושה אותו ל"פותח דלתות?". כמובן, השאלה מכשילה, אין שום דבר בציון הטוב במתמטיקה שפותח דלתות, זה לא הציון לכשעצמו, זה יחסו לציונים אחרים. זה קשור לעובדה שעל כל מקום עבודה כשכיר יש דורשי עבודה נוספים שיש להתחרות בהם ולהביס אותם. גם כאן זה בנוי על מנצחים ומפסידים, והציון, כמו זנב הטווס, הוא עדות קבל עם ועדה לניצחונות קודמים, כמו גם לסוג מסוים של כשירות.
והרי זה כאילו אמר האב לבנו: "אם בעולם הזה חייבים להיות מנצחים ומפסידים, אם המקום מוגבל ובהכרח נצחונו של האחד הוא תבוסתו של האחר, אני רוצה שתהייה בצד המנצח, שתעלה ותצליח על חשבון אחרים." אפשר להבין אותו. אבל האם חייבים להיות מנצחים ומפסידים? האם מנצחים ומפסידים זו עובדת חיים או מציאות שאנו יוצרים ומשכפלים? ברור, הוא דואג לבן שלו, אבל ייתכן שהוא לא דואג לנכד שלו או לנין שלו. שהרי, בשעה שהוא נאבק שהבן שלו יעלה בסולם ההישגים, הוא מניה וביה משמר את עצם קיומו של הסולם, ומנציח עולם של עבדות בו נכדיו וניניו עלולים לסבול. אגב, קרוב לוודאי שגם בנו המצליח יסבול, ולא רק משום שיש מחיר להצלחה, אלא גם משום שעולם רע הוא בסופו של דבר רע לכולם. לא יעזור לברוח לניו-זילנד.
כנראה שלזנב הטווס אין שום ערך הישרדותי. אדרבא, הוא מסורבל, מכביד, ומקשה, וקיומו הוא חיסרון לטווס במאבק ההישרדות. ואולם הוא מתחרה כנגד זנבות שכניו, בפאר ובגודל, ועל אף חוסר תועלתו הקיומית עוזר בתחרות על הנקבות. הוא מצהיר על עצמו: "הנה אני זכר חזק יפה ובריא, אני יכול להרשות לעצמי זנב אורך ומיותר, צאצאי בטח גם הם יהיו כאלה, בואי אלי!". האם אנחנו חייבים להיות כטווסים אלה? ומה עם מותר-האדם?
אלא שמותר-האדם בהקשר הזה נרתם בכיוונים מוזרים, על זנב הטווס אפשר לפחות לומר שהוא יפה, אבל על חלק מכיוונים אלה קשה להגיד שהם יפים. יש הגיון בקבלה של תלמיד שקיבל ציונים טובים לעבודה כשכיר. מלבד העובדה שהוא ניצח את שכניו, הדבר מורה על מספר כישורים שבדרך כלל נחוצים לסוג זה של עבודה: קרוב לוודאי שהוא יודע למלא הוראות, שהוא מזהה את רצונות הממונים עליו, שהוא יודע להשקיע זמן ומאמץ בדברים שאינם קרובים ללבו, שיש לו כבוד לסולמות ומוטיבציה לטפס בהם, שהוא מכיר בסמכות ולא מתמרד. הנה לאן רתמנו את מותר האדם. ייצרנו את התעשייה הכבדה ביותר שלנו, החשובה ביותר שלנו, חינוך הדור הצעיר, לצורך ייצור זנבות טווסים. אלא שהזנבות שאנו מייצרים אינם יפים ואין מה להתגאות בהם. למעשה הם לא יותר מקרסי פלדה הננעצים במוחות הצעירים כדי שיהיה אפשר מאוחר יותר לנייד אותם בשקט ובבטחה. "ההישגים" שאנו מרדיפים אותם אחריהם הם רק מסיחי דעת מן הדבר האחר שנעשה להם תוך כדי.
ומה, מי מרוויח מכך? האם יש קבוצת אנשים זדונית שמתכננת שכך יהיו הדברים? קרוב לוודאי שלא. ואף שבאמת ובסופו של דבר איש אינו מרוויח מכך, בוודאי לא האנושות כלל, אנו ממשיכים לפעול כסומים, בלתי מודעים לחלוטין לפער בין כוונותינו המוצהרות להתנהגותנו ומניעינו בפועל.
חג חירות שמח!
דני