הנה בקשתי לסוף השנה שכל אחד יכתוב סיכום אישי,
ותהיתי כמה מכם אכן ייענו לבקשה.
וזה הצית בי הרהורים:
מדוע אני תוהה?
מן רושם כזה נוצר אצלי שאולי אחדים מכם יבחרו לא לכתוב (אם הפועל "לבחור" מתאים לאותה גלישה חצי מודעת במורד השגרה של אי-הפניות על כל ערפילי העומס האופפים אותה).
כמובן, וזה ברור, ונאמר במוצהר – לעשות או לא לעשות זו תמיד בחירתכם. אוהב אני את החירות שנוקטת עמדה, ומפלסת דרכה בהרגל התלמידות ומוצאת מה מתאים לה ומה טוב לה.
אבל אני מדמיין שאולי בקורס אחר, שהיו בו, למשל, יותר מרחק, יותר פורמאליות, יותר "ידע" מסודר – אם הייתה עולה בקשה כזו, אנשים היו שמחים להתמסר לעניין, ואף על פי שאולי הדבר היה לא נוח ומרגיש כמו משימה, הם בכל זאת היו מוצאים דרך להוציא את המיטב מתרגיל הסיכום. אני משער. לא רק למלא חובתם. היה להם עניין כי משהו במעמד ההקראה לפני כל הכיתה, על הטקסיות הפורמאלית שלו, היה אולי קורא לרצינות התואמת.
אבל כאן, שרבים מאתנו שוכבים בנינוחות (וזה נפלא), ושהדברים לפעמים הם פתוחי-קצוות – ובכן כאן, גם יש אולי פחות "כבוד" למעמד, וממילא גם פחות נכונות להתמסר ולהשקיע?
ואני מהרהר – האם אפשר לחבר את הרצינות (שראינו עד כמה היא חשובה) לחירות?
ואולי, בגלל שאנחנו כל כך למודים מן הבית-ספריות, החופש תמיד מובן על רקע העבדה הקשה, כניגודה, משמע כ"חופשה" והרפיה של כל טונוס עדי כדי שטחיות?
כמובן, זו לא שאלה רק לגבי הקורס הזה או הסיכומים האישיים של סוף שנה – אלא בכלל לגבי סוג החינוך הזה המעמיד את החירות במרכזו. האם בהכרח חירות הולכת עם חולשת הרצון?
* * *
אבל כמובן, יכול להיות שאני מתפרץ לדלת פתוחה, ולהרהוריי אין כל אחיזה במציאות,
ובאמת, זו על הרצינות שלי שאני תוהה.
אולי אף פעם לא מדובר ברצינות של הלומדים, אלא תמיד אך ורק ברצינות של ה"מורה", ובמעמד המורכב והמבלבל של חירותו ורצינותו בתוך מרחב פתוח וחוקר, כשהמקצועיות שלו אינה קשורה ב"חומר" שיטתי ומסודר שהוא מוסר ממוריו שלו, אלא במשהו אחר.
במה?
כמובן, לא רק עליי אני מדבר, אלא על כל אחד מאתנו שהוא גם מורה, ואשר מבקש במורותו להשתחרר מן התלמידות.
תוהה ומהרהר.
דני, מתוך התהיות שלך עולה בי תהייה האם כבר כתבת אתה את הסיכום של השנה שלך?
נירית, מעניין שאת תוהה… אני מרבה לכתוב, והרבה גם מתבונן ומסכם. וכאן היה באמת איזה עניין הקשור למה שתומר שאל – מדוע בעצם ביקשתי זאת מכם? ברור שחשבתי שיש כאן הזדמנות ודבר חשוב – ועדיין: מאיזה מקום ביקשתי, כמה הייתי מוכן לעמוד מאחורי המקום הזה? ובמובן הזה – כמה אני רציני.
לא, לא כתבתי את הסיכום, עדיין.
בעיקר בגלל שתשומת לבי מופנית אליכם, קשובה ורוצה להיות ערנית למה שאתם מביאים. אקשיב לזה עוד.
דני
דני,
האם אני שומע שאתה שואל את עצמך שאלה,
ומחפש את התשובה מחוצה לך, אצלנו "התלמידים", אצל "המורה" ש…, ביקום ?
האופן בו אתה מהרהר, גורם לי להרגיש אשמה, בושה, ניכור… ועולה בי צורך להתגונן ולהדוף.
ומכאן עולה בי, מצד אחד, הרצון לתקן אותך, שתלך באור, רצון לנסות ולהראות לך איפה אתה טועה.
ומצד שני, יאוש מתחושת התסכול המוכרת, ששוב לא אהיה מובן, או שאעורר כעס והתנגדות, וממילא זה לא יעזור.
אבל קשה לי לא להיות אני, אז אענה כך:
שאם אני הייתי מחפש תשובה לשאלה הזאת,
הייתי שואל את עצמי- "למה אני רוצה שהם ימלאו את בקשתי" ? על איזה צורך זה עונה לי ? מה ארגיש אם הם לא… ?
ואם זה לא היה עוזר, הייתי מבקש משוב, שיציבו בפניי מראה,
ושואל- מה זה עושה לכם כשאני מבקש…? למה אתם חושבים שחשוב לי ש… ?
האם אני מובן ?
אלה היו הרהורים שביני לביני ששיתפתי אתכם, הרהורים שהופנו מחדש אל עצמי, מנסים לגעת, לסמן, להתבונן אל תוך תחושה מסוימת. ואני תוהה מדוע העירו בך אשמה, בושה, ניכור, הם דווקא היו מאוד אינטימיים בשבילי.
כנראה שאני סובל מרגישות יתר…
מעמד ההקראה מול כל הכיתה… אותי זה לא קורא לרצינות, זה קורא לי לברוח דוקא (:
מה שבעיני אחד נחשב לרציני לא בהכרח יחשב כך בעיני האחר
ואותו דבר עם חירות לא?
לכן אני לא רואה איך אפשר לעשות מן חיבור גלובאלי כזה בין חירות לרצינות
אני לוקחת את עניין החירות מאוד ברצינות
רצינות אני דוקא לא לוקחת ברצינות…
איזה מותק את !