השנה הזו תיזכר בתולדות האישיות שלי, בתור השנה שבה הסכמתי לעשות תהליכים אישיים עם אנשים בתוך קבוצה. ולא רק כאנקדוטה מקרית, אלא כחלק שתפס יותר יותר מקום, עד לאותה תהייה שהתחילה להתגדל בתוכי – למה בעצם לא לעשות רק את זה? הרי הלימוד כאן הוא כל כך חי, ודרכו ממילא גם מובנים כל העקרונות והרעיונות באופן הרלוונטי ביותר.
ועם כל אחד מכם היה לי גם מסע אישי עם רגעי התגלות שבהם למדתי להכיר אתכם, גם מי שרק השנה הכרתי וגם מי שכבר הכרתי קודם לכן. שירה, שמחה, אלעד, אסף, לימור, עינת, תומר, איריס, אילנית, נירית, איתמר, שולמית, אורן פלד, אורן שפיר, חנן, ליאורה, טליה, נעמה (שהמשיכה בדרכה), הדו בני. ועם כל אחד מכם יש לי שמחה מיוחדת כמו איזו ברית סודית העטופה בחיוך. חוט דק של הבנה. זה החלק שאני הכי אוהב – ההקשבה למה שהסכמתם להביא, והקשר המיוחד שנרקם, עם רגעי השיא והמשבר שלו.
אהבתי את ההתרחשות הקבוצתית, הארוחות, ההפסקות, ההתפרקויות והאיחודים מחדש – אותה "מרינדה" שבה טבלנו ואשר עשתה את שלה בלי קשר לתוכן כזה או אחר. אהבתי את העצמאות הזו, את החופש, ובמיוחד בהקשר הזה, את המפגש שהנחה אלעד, שבו יכולתי לחוש את חופש הזרימה הזה במיטבו, והדבר פתח בפניי אפשרות מרגשת שהמשיכה לפעול במפגשים שאחרי זה – כל אותו חופש לפעילות מקבילה, לצאת באמצע מפגש וכן הלאה, אף על פי שבמפגשים שלאחר מכן, הורגש מחדש צורך לאיסוף. בתור מנחה של קבוצה הרגשתי שהיה כאן איזה מהלך מיוחד של התבגרות והבשלה שלי, ולמעשה כמו הצעד הראשון בחקירה של הובלה של התרחשות פתוחת קצוות. למדתי הרבה.
אחד האתגרים הגדולים שהייתי מודע להם השנה, היה קשור בהבדל הדומיננטיות של משתתפים בקבוצה, מצד אחד אחדים מכם שהרבו לדבר ולהביא את עצמם ומצד שני אחרים, בישנים יותר ונחבאים אל הכלים שלפחות בתחילת השנה הייתה הרגשה שאין להם מקום. קצת בהמשך זה התאזן, אבל לאורך השנה זה העסיק אותי מאוד – איך לעשות מקום לאנשים מסוימים, בלי לקחת מקום מאחרים. אני חושב שהצורך שלי לפרק את הקבוצה לתתי קבוצות היה קשור בזה, בחלק מן המפגשים ממש הכרזתי כלפי עצמי, כלפי המפיק, כלפי הקבוצה, שאני לא רוצה שיהיו יותר משני מפגשי-מליאה מלאים – בפתיחה ובסיום. בפועל תמיד נסחפנו לעוד מן המפגשים הללו.
זו הייתה גם שנה שהתחדש והתרענן העניין שלי בחינוך הדיאלוגי, ואגב כך זו גם הייתה הזדמנות לעבד מחדש את חווית מיתר שאני נושא בתוכי. אף על פי שאני עוסק בזה כבר כל כך הרבה שנים, בכל מפגש ומפגש הרגשתי שאני לומד דברים חדשים, ומעמיקים בי דברים ישנים. זה היה מרגש לגלות זאת – להתעורר מחדש למה שמלכתחילה הניע אותי להקים בית-ספר. ולראות זאת בפרספקטיבה, בהקפה של תמונה שלמה, ולגלות אגב כך מה חשוב יותר, לגישה, מה חשוב פחות, מה בעצם המהות של כל הגישה הזו, וגם – מה הסדקים והדברים שעוד נותר לעשות. כל זה התחדש בי וראיתי שאמנם דבר מה חשוב קורה כאן וראוי ללימוד (ולא תמיד אני מרגיש/זוכר שכך).
זו הייתה שנה מאוד מיוחדת. מבואה נולדה על רקע הרצון שלי להיפרד מן החינוך סופית ולהתמסר למה שיותר חי בי כרגע (הרי בפועל אני לא עובד עם ילדים בשנים האחרונות), אבל איכשהו החינוך לא הבה להיפרד ממני והתעקש שאקים במה ללימוד החינוך הדיאלוגי. נעתרתי, ונכנסתי אל השנה הזו עם המחשבה שאני אמלא את חובתי עוד מספר שנים עד שאחרים ינהלו את המקום הזה במקומי. מן רעיון כזה שבתחילת השנה גם היתרגם לכל מני מבנים שנותרו ריקים. היום אני לא פוסל את האפשרות שזה יתקיים בלעדיי, אבל אני מבין שלא כל כך חשוב מה אני עושה – לכל מקום ובכל עניין שאני עוסק בו בסופו של דבר אני מביא את הרוח הזו שחשובה לי. קודם כל אני עובד עם אנשים שנוכחים איתי, מבשר את האפשרות שאפשר לחזור להיות אנשים בעולם, ולגאול את העולם מן האי-דיאלוגייה. ולא נבדל הקורס הזה מכל דבר אחר שאני עושה, אלא בדגש הקטן הזה – שראוי שהרוח הזו תהיה הרקע שבו גם נקבל את פניהם של הילדים. ויותר מתוכן כזה או אחר, אני חושב שהרוח עברה ב"איך" של המפגש שלנו. תודה לכולכם שהייתם שותפים.