תלמידות – מחזה-שיעור (בהשראת המחזאי יונתן לוי)
הוראות למשתתפים: נא לא להתקדם בקריאה מעבר לקצב של ההצגה. מוזמנים לקרוא כל אחד את התפקיד שהוא מרגיש שהוא שלו. אין חזרות. ההקראה הראשונה היא הצגת הבכורה והאחרונה להיום.
כיתה מתכנסת. יושבים במעגל. לא רחוק לפני המורה אקדח.
המורה: שלום תלמידים.
כל התלמידים ביחד: שלום המורה.
המורה: אני לא קורא לכם תלמידיי, כי עוד לא כונן הקשר. ימים יגידו… בינתיים אני רק תחפושת של מורה, ואתם תחפושת של תלמידים. שנתפשט?
התלמידים נבוכים מעט מסתכלים זה בזה עד שאחד התלמידים אוזר אומץ ושואל:
אחד התלמידים: למה אתה מתכוון המורה?
המורה: אבל זה נכון שבמובנים אחרים אני נבוך לעמוד כאן מולכם. זה מעמד מביך, אתם לא חושבים? כולכם נושאים אליי עיניים, ואני מרגיש שאני אמור לספק לכם משהו. האם אני עומד בציפיותיכם?
אחד התלמידים: באנו רק ללמוד, האם לא תלמד אותנו?
המורה: האם אני יכול? (הפוגה בדיבור) והאומנם באתם רק ללמוד? לי נראה שלעולם זה לא פשוט. אתם, אני, המעמד, כל מה שקורה בינינו.
תלמיד כועס: אולי נעצור את ההצגה הזו, ותגיד את מה שאתה רוצה להגיד לנו באופן ישיר? זמננו יקר לנו, עשינו דרך ארוכה כדי להגיע לכאן.
המורה (מהורהר): כן, הזמן… תמיד הוא יקר בשלב הזה… אז אתם לא רוצים להתפשט?
תלמיד אחר בהיסוס: אתה מתכוון שגם אנחנו נגיד מה מביך אותנו?
המורה: הבט, החבר שלך עדיין כועס. הוא לא רוצה להשתתף בהצגה. בכל זאת הוא נשאר.
התלמיד הכועס: בינתיים אני נותן לזה צ'אנס. אני לא מבין לאן אתה חותר.
זמן מה איש אינו אומר דבר והמורה מתבונן בכולם ושותק.
אחד התלמידים: אני שם לב, שאני בעיקר עסוק בלנחש מה אתה רוצה מאתנו, מנסה לקלוע לדעתך ולעשות את המעשה ה"נכון". האם זו הסיבה לכל המחזה הזה? כדי שנהייה מודעים לתלמידות שלנו?
אחת התלמידות: מה רע בתלמידות? כל החיים החברתיים שלנו בנויים בתבניות, וזו עוד תבנית – מורה-תלמיד, זה לא אומר שום דבר על מה שיכול לקרות כאן. אפשר להשתמש בתבנית הזו באופן חסר משמעות או באופן עמוק. זה תלוי בנו.
אחת התלמידות: מישהו יכול להסביר לי מה זה "תלמידות"?
אף אחד לא עונה לה
תלמיד אחר (פונה למורה): תגיד, למה בנית את השיעור הזה בפורמאט של הצגה? אתה לא סומך עלינו שנדע לבד להיחלץ מן התלמידות? זה מרגיש לי שאתה מכניס את המילים לפינו, במקום להקשיב למה שיש לנו לומר.
תלמיד אחר: כן, אני מרגיש שלשים דברים בפינו זה קצת כמו להשתיק אותנו. האם זה לא מה שאתה עושה בעצם? עוד לא התחלנו וכבר אתה משתיק אותנו?
מורה: משתיק אתכם? כן, בוודאי. זו מהות התלמידות. המורה מדבר והתלמידים שותקים. גם אם בפועל המילים יוצאות מפיכם, הרי זה אני המדבר מפיכם, ואילו קולכם שלכם, כתלמידים, משני. זה תמיד כך, בכל שיעור. צריך להודות בזה.
שתיקה ארוכה (לפחות דקה) של כל הנוכחים.
תלמיד אחר (מהורהר, פונה לכולם): זה בכלל לא פשוט להיחלץ מן התלמידות. ואולי ההצגה הזו מדגישה עד כמה זה מה שקורה בעצם תמיד, בכל כיתה, גם כאשר כביכול אין תסריט כתוב. לכל אחד יש את תפקיד הרגיל שלו, אתם יודעים: זה שיודע את התשובות, זה ששותק, זה שלא מבין, זה שרוצה למצוא חן בעיני המורה, זה שמתנגד… הכול הצגה. תמיד. ואם ממילא הכול הצגה אז למה לא להמחיז אותה מראש.
תלמיד אחר: כל החיים במה… אני לא מבין איך אפשר בכלל לצאת מן ההצגה הזו. האמת זה קצת עושה לי סחרחורת. נדמה לי שכל מה שלא אגיד, יהיה חלק מן המחזה. האם לזה אתה מתכוון, המורה? שנמצא את הדרך לצאת החוצה מן ההצגה?
תלמיד אחר: אולי זה באמת העניין. אנחנו צריכים למצוא דרך לחרוג מן ההצגה הזו.
תלמיד אחר: איך בדיוק?
תלמיד אחר: אולי נעשה משהו לא צפוי, נגיד משהו שלא מופיע על הנייר הזה. משהו ספונטאני.
תלמיד אחר: אבל אם נעשה את זה, זה דווקא יהיה לגמרי צפוי – במיוחד אם לזה הוא מכוון. הוא אפילו שם את המילים הללו בפינו.
זמן מה שותקים כולם (כדקה)
תלמיד אחר: אני חושב שאולי בכל זאת אנחנו עדיין מתנהגים כתלמידים במובן הזה שכל מה שאנחנו עושים – אם נמשיך בהצגה או נפרק אותה – מתייחס אליו ואל כוונותיו הנסתרות. אבל מה אנחנו רוצים? למה אנחנו כאן, ובכלל למה אנחנו צריכים אותו?
תלמיד אחר: אני לא מבין למה אתה מדבר ברבים. כל אחד מאתנו כאן רוצה משהו אחר.
תלמידה אחרת: אני לא יודעת. אני באתי ללמוד. מניחה שהרוב באו לכאן ללמוד. אני לא מבינה כל כך את השיחה הזו ואת המטרה של ההצגה הזו. אתה (פונה אל המורה) בעל הניסיון והידע. מה רע שתגיד לנו את מה שיש לך להגיד לנו. עם כל הכבוד לחבריי לכיתה, באתי לשמוע אותך, לא אותם. ואני מספיק גדולה כדי לדעת מה לקחת ממך ומה לא, אם מזה אתה מפחד.
תלמידה אחרת: כן, אני מסכימה איתה, באתי בעיקר לשמוע אותך, ואני אפילו לא מבינה מה הנושא של השיעור.
תלמידה אחרת: בכל זאת יש לי הרגשה שהוא מכניס לפינו דברים טיפה יותר רדיקאליים ממה שהיינו מוציאים מפינו באופן ספונטאני. במציאות אנחנו יותר נזהרים ויותר נחמדים, כאן יש איזה משהו חשוף, על גבול הסכנה. תראו כמה זמן הוא כבר לא מדבר בכלל. שמעתי פעם על מחקר שעשו, בדקו כמה זמן לוקח מרגע שמורה שואל שאלה ועד שהוא שב ומתייחס למה ששאל – בדרך כלל פחות משנייה. אז לא סביר שבמציאות מורה לא ידבר כל כך הרבה זמן.
אותה תלמידה מקודם: אז המורה, אולי תגיד לנו פשוט, את הנושא של השיעור ואת עיקרי הדברים?
כולם מפנים אל המורה מבט, מחכים לראות מה הוא הולך להגיד. הוא עוצם עיניים.
תלמידה אחרת נעמדת: טוב אני הולכת לשירותים, כשיקרה כאן משהו מעניין תגידו לי. (עומדת אבל לא הולכת)
התלמיד הקודם: אמרתי לכם! במציאות אף אחת לא הייתה אומרת דבר כזה, ועוד בשיעור הראשון. הכול כאן קצת יותר חריף. מה אתה אומר, המורה?
תלמיד אחר: חכי רגע (לזו שעמדה ומתכוונת ללכת לשירותים), לפני שהמורה מדבר, אני רוצה להציע משהו. אני רוצה להציע שהשיעור הזה, אולי כמו כל שיעור, הוא אירוע. אתם יודעים, כמו מסיבה או כל אירוע אחר. התרחשות שבה קורים דברים. והאחריות שלנו, של כל אחד מאתנו היא להוציא משמעות מזה. אתם מבינים, מה שלומד כל אחד מן האירוע הזה, ובכן, זה שלו, לא של המורה. זו האחריות שלו להוציא משמעות. אתם מבינים למה אני מתכוון?
התלמידה מן השירותים: עכשיו אני יכולה ללכת? (אבל היא נשארת).
תלמידה אל התלמיד עם הרעיון: אבל במה זה שונה מכל אירוע אחר? בשביל מה לבוא דווקא לכאן?
התלמיד עם הרעיון: אולי זה שונה כי כאן אנחנו מודעים לתהליך הזה ולאחריות שלנו להוציא ממנו משמעות.
תלמידה: אז מה התפקיד שלו (מצביע על המורה)? אם זה דומה לכל אירוע אחר, בואו נלך למסיבה.
התלמיד עם הרעיון: הוא פשוט המפיק של האירוע, בלעדיו לא היינו מתכנסים, לא היינו מפנים זמן, לא היינו נכנסים לתודעה של לומד. קראתי פעם שהוא כתב המטרה שלו היא לגרש את התלמידים ולהשאיר את הלומדים. אולי התפקיד שלו זה להזכיר לנו את אחריותנו להיות לומדים, שזה נשמע לי באמת הפוך מלהיות תלמידים. אז, כאן, בשיעור, אנחנו בוחרים להיות לומדים באופן מודע. לומדים להיות לומדים, לא תלמידים.
אחת התלמידות: אני לא מבינה שום דבר.
תלמידה אחרת: תראו, (מצביעה לכיוון המורה שיושב בעיניים עצומות) נדמה לי שהוא נרדם.
תלמיד אחר (ממשיך בשלו): אז להיות לומד זה לקחת אחריות על הלמידה שלי, ולא להטיל עליו שום אחריות? (מצביע על המורה) זה רק אני?
תלמיד אחר: לא, הוא לא נרדם, נראה לי שהוא פשוט עושה מדיטציה.
תלמיד אחר (נשכב): טוב, גם אני הולך לישון.
עוד תלמיד נשכב: גם אני.
תלמידה: נראה לי שהשיעור הזה מתחיל לרדת מן הפסים. איך אני אמורה ללמוד מפה משהו?
תלמידה אחרת (למורה): המורה, סליחה, אני לא מבינה. על מה בכלל השיעור הזה?
תלמידה אחרת: את לא רואה, זה כתוב בתחילת הטכסט – תלמידות. אנחנו לומדים חינוך, והשיעור הראשון שלנו הוא על תלמידות.
תלמיד חכם: טוב, אני לא מרגיש חכם במיוחד, אבל אתם שמים לב למה שקורה? כל התהליכים האלה שקורים בתוך הקבוצה? כל התהליכים האלה שקורים בתוך כל אחד מאיתנו? באמת מתרחש כאן משהו. חלק מאתנו לקח צד בעד המורה, (אולי אנחנו "התלמידים הטובים"), וחלקנו נגד המורה, ויש כבר מתחים, וכל מני. הכול מומחז אולי, אבל בכל זאת כל כך… לא יודע איך להגיד את זה. אבל משהו קורה כאן מעבר למחזה.
אחד התלמידים: תגידו הוא ישן או שהוא עושה מדיטציה?
התלמידה מקודם: אני יכולה ללכת לשירותים סוף סוף? (לא הולכת)
אחד התלמידים: את מי את שואלת בכלל?
אותו תלמיד החכם: אני מתנצל שאני קורא שוב את תפקידו של התלמיד החכם, לא שאני מחזיק מעצמי חכם או משהו כזה, אבל אני שם לב, שכל מי שקורא רפליקה במחזה הזה, קצת מזדהה עם מה שהוא אומר, מעצם העובדה שהמילים הללו יצאו מפיו.
תלמידה אחרת: כן, יש בזה משהו. ובכל זאת אני מרגישה לכודה בתוך ההצגה הזו. לא יודעת איך להוציא מכאן משמעות. הרי כל מה שלא נגיד כחלק מן המחזה הזה, עדיין נמצא בתוך תודעתו האחת של המורה שכתב אותו. גם אם אנחנו מקריאים את הטכסט, אלה בסך הכול קולות שנמצאים בתוכו.
תלמיד חכם: ואת לא חושבת שבכל זאת קורה משהו מעצם זה שאנחנו מקריאים? אני מתכוון משהו ממשי, שהוא מעבר לתודעה שלו?
התלמיד מקודם: טוב אני הולכת לשירותים (באמת הולכת הפעם, ולא חוזרת עד לקראת סוף המחזה).
תלמיד אחר: תראו, אני רואה שיש עוד רק עוד עמוד אחד חוץ מזה, עוד מעט זה נגמר.
תלמידה אחרת: הוא ביקש שלא נקרא מעבר לקצב התקדמות המחזה.
התלמיד הקודם (מתגונן): לא קראתי. אני רק רואה שיש פה עוד עמוד.
התלמיד עם הרעיון: פתאום אני מבין עוד משהו. זו מהות התלמידות – תודעה אחת. התלמיד והמורה הם בסך הכול היבטים שונים של אותה תודעה, שהחומר הנלמד הוא המישור המוגדר של התרחשותה. ואילו להיות לומד זה בדיוק לצאת אל המרווח הזה שבין תודעה לתודעה, ולאפשר למשהו חדש ולא צפוי לקרות. זה מרגש.
התלמיד הכועס: יופי של מילים הוא הכניס לך לפה. אתה לא רואה שהכול כבר תפור מראש. כל רגע כבר תוכנן, ואנחנו סתם חיילים של נייר. הייתי רוצה לפרוץ את המסגרת הזו באמת, למצוא את המרווח הזה שאתה מדבר עליו, כי בינתיים אנחנו ממשיכים להיות רק בתודעה שלו.
התלמיד עם הרעיון: כמו בכל שיעור. אבל לפחות אנחנו רואים את זה עכשיו, ומדברים וזה ממוחש יפה דרך ההצגה. אולי המודעות היא השלב הראשון לשחרור. ואני מתחיל להרגיש את החופש, ומתחיל להבין את המשמעות של להיות מחוץ לתלמידות.
התלמיד הכועס: כל מה שלא תגיד, זה עדיין חלק מן התודעה שלו.
התלמיד החכם: לא מדויק. הוא אולי כתב את המחזה, אבל ההקראה שלנו מתרחשת עכשיו. אני מתכוון, בזמן הווה נוכח. וקורה כאן משהו שחורג מכל תכנון. הרי הזמן מתרחש עכשיו. זה אולי חלק מן העניין הזה שהשיעור הוא אירוע. שוב מתנצל שלקחתי את התפקיד של התלמיד החכם.
תלמידה יוצר משמעות: האמת, יש בזה באמת משהו מרגש, בלהיות במרווח הזה בין תודעה לתודעה, למרות שלכאורה הכול נכתב כבר.
תלמידה חכמה: טוב, מזל שיש גם תלמידה חכמה בטכסט הזה ולא רק תלמיד חכם. אם אתם שואלים אותי, עד שלא נהרוג את המורה, אנחנו לא נהיה באמת לומדים.
תלמיד אחר: מעניין שהתלמיד החכם כל הזמן מתנצל שהוא לקח את התפקיד, אבל התלמידה החכמה לא. נראה לי שזה לא פוליטקלי קורקט (או אולי בעצם יותר מדי). בכל אופן, הרי בבודהיזם אומרים – אם פגשת את הבודהה – הרוג אותו. אז אולי זה באמת מה שאנחנו צריכים לעשות.
תלמיד אחר: רק שהוא לא בודהה, הוא סתם נרדם.
תלמיד אחר: לא, הוא לא בודהה, אבל ברמת הרעיון, הוא המורה שלנו, עכשיו. חוץ מזה אין מישהו אחר להרוג.
התלמיד הכועס: אתם לא רואים שהכול צפוי? אתם עדיין מנסים להיות תלמידים טובים, לקלוע לדעתו, למצוא חן בעיניו, אפילו שהוא ישן הוא הקהל הראשי שלכם. שום דבר חדש לא יכול לקרות בשיעור הזה. אפילו תהרגו אותו. הוא הרי ארגן מראש את האקדח (מצביע על האקדח שלפני המורה). לא תוכלו להימלט מתודעתו האחת, ומן השיעור המתכונן, שימשיך עד סופו הצפוי, עד ההפסקה. כרגיל. בטח מישהו אמר את זה פעם – רק ההפסקה היא אמיתית.
תלמידה אחרת: ואולי זה רק מבחן, לראות עד כמה אנחנו מסוגלים לקחת אחריות. בטח הוא לא מתכוון שנהרוג אותו.
התלמיד עם הרעיון: בכל מקרה זה הכול מטפורי. אנחנו לא מתכוונים באמת להרוג אותו, אלא את אותו חלק בנו שמונע מאתנו לצאת לחופשי מן התלמידות.
תלמידה אחרת: מה זה החלק הזה?
התלמיד עם הרעיון: אולי הצייתנות שלנו, אי היכולת להגיע לשקט, חוסר הרצון להיות לבד.
תלמיד מהורהר: הייתי רוצה לשוטט על ענן מחוץ לכל זה. יש בי געגועים גדולים לממשות. למה שלא נצא מהכיתה, בתור התחלה?
כולם בשקט, מהרהרים במה שצריך לבוא עכשיו. שני התלמידים שנשכבו לישון מתעוררים. (לפחות שתי דקות של שתיקה).
תלמידה ביישנית: אני חושבת שזה לא צריך להיות רק מטפורי (קמה וניגשת אל האקדח ומתיישבת מול המורה וכמו בטרנס מתחילה לדבר אליו) בשם כל השנים שהייתי כבולה לכיסא ולשולחן, ולשיעורי הבית, בשם כל חברותי וחבריי התלמידים, שסבלנו את המבחנים שלכם, ונאלצנו לבלות את השנים היפות ביותר שלנו בתוך החומר האפור שלכם, בשם כול הילדים שביקשו חיים וקיבלו מכם רק רעיונות מתים, אני רוצה לשחרר את העולם מן העול שלך.
כלום מביטים חצי מהופנטים במה שקורה.
התלמיד הכועס: רגע! זה אקדח אמיתי? הוא טעון? את לא באמת מתכוונת להרוג אותו, נכון?
התלמיד עם הרעיון: וממילא זה גם לא יעזור. הוא יקום לתחייה בכל שיעור, מחדש, ותצטרכי להרוג אותו כל שיעור מחדש. הוא נמצא אצלך בראש.
תלמיד אחר בגיחוך: או יותר נכון את נמצאת אצלו בראש.
התלמידה הביישנית: להרוג אותו? (יש בקולה היסוס. היא מביטה אל כולם לקבל עצה).
אחד התלמידים שישנו: זה ממילא הכול הצגה.
התלמיד המהורהר: אם תהרגי אותו מי ילמד אותנו בשיעורים הבאים?
התלמיד המגחך: כאילו שהוא לימד אותנו כל כך הרבה היום…
התלמידה הביישנית לוחצת בטעות על ההדק. נשמעת ירייה. המורה נופל מת.
התלמידה הביישנית: הוי, נפלט לי. לא התכוונתי באמת.
התלמידה שהייתה בשירותים חוזרת, רואה את המורה מוטל מת ופורצת בזעקה:
הרגתם את המורה!
המורה: (מדבר מתוך מותו) הפסקה.