תחילה עלי להקדים ולומר שבדברי על המטרות הסמויות של הבית-ספריות אינני מתכוון לאיזו קונספירציה מתוכננת, אלא לעניינים לא מודעים המובלעים בתוך הפרקטיקה של אנשים המתפקדים בתוך הבית-ספריות – מורים, תלמידים וכל השאר.
איך אפשר שאדם ישרת מטרות שאינן מודעות לו?
זה הרבה יותר שכיח ממה שנדמה.
אנשים מצהירים בתמימות על המטרות שהם רוצים להשיג בבית הספר – דברים כמו "הכנת בוגר ערכי", "הכשרה לחיים", "הגדלת אחוז הנבחנים לבגרות במתמטיקה" וכן הלאה – והם באמת מאמינים לכך.
אבל בפועל,
אם נבחן את מה שהם עושים בפרקטיקה, ומה שמנחה אותם בחיי היומיום, ובאינטראקציה שלהם – נראה שמה שהם עושים מצביע לכיוון אחר מן המטרות שהם הצהירו עליהם. הכיוון האחר הזה הוא המטרות המובלעות, אולי אפילו המטרה האחת.
ונדרש כמו סוג של מחקר אנתרופולוגי כדי לחלץ אותן ולהעלותן למודע.
* * *
"המטרות הסמויות", אם כן, הוא שם קוד לדבר העומד במרכז הפעילות האנושית.
מה אתה באמת עושה כשאתה עומד מול שלושים ילדים בכיתה ופותר תרגילים על הלוח?
לא מה אתה מספר לעצמך או לאחרים, אלא במה אתה עוסק. למשל, מתי יחשב שהצלחת, ומתי יחשב שנכשלת? מתי אתה מורה טוב ותקודם בתפקיד? וכן הלאה.
אז מה הן המטרות הללו?
* * *
אולי יעזור להתבונן על הבית ספריות כפי שהיא קורית בפועל ולברר מה הוא המאורע המכונן, הדבר הכי רציני, הכי "אמיתי" שכולם מתייחסים אליו בהדרת קודש ומהווה את הצומת הכי פחות צינית של בית הספר.
כמובן: המבחן (התעודות).
אני יודע שסיפור הכיסוי הוא שהמבחן בא לתת משוב ללומד כדי שזה יעזור לו ללמוד יותר טוב, והפחות ציניים אומרים בצורה ברורה שזה בסך הכול שוט שנועד לדרבן את הילדים ללמוד – אבל אלה ואלה מציבים את הלמידה במרכז ומדמים שהמבחן הוא רק אמצעי לכך.
זה לא נכון.
במציאות הבית ספרית (מורים ותלמידים יודעים זאת) – אתה לא נבחן כדי ללמוד, אתה לומד כדי שיהיה על מה לבחון אותך. המבחן הוא הדבר החשוב. במובן הזה, זה בכלל לא משנה מה לומדים כל עוד הנושא הוא בר-בחינה, ומספק זירה טובה להיבחנות.
ולראייה (וכבר אמרתי זאת במפגש) – בסוף נושא ישנו מבחן. אחדים מצליחים בו אחרים נכשלים. אם באמת הלמידה הייתה חשובה, המורה הייתה צריכה לחזור אחורנית ולעזור לנכשלים לעמוד על רגליהם – הרי זו המטרה, לא? אבל כמובן שום דבר מסוג זה לא קורה. אדרבא, כולם נושמים לרווחה ועוברים לנושא הבא – המשימה בוצעה (והמשימה היא המבחן לא הלמידה).
אבל למה מבחן? מדוע צריך לבחון ילדים? מדוע המבחן חשוב כל כך?
* * *
אני מסכים עם שאולה: המבחן מייצג את המעשה המרכזי שבו לוקחים מן הילד את הערך הפנימי ומציעים לו תחת זאת את הערך החיצוני.
מאלפים אותו לזהות את עצמו עם ערך חיצוני.
ולכאורה למילה "ערך" בשני הצמדים למעלה יש את אותה משמעות – והשאלה רק אם הוא חיצוני או פנימי, אבל באמת אלה שני דברים שונים.
ערך חיצוני הוא מיקום בתור שדרה. כל מובנו הוא כמותי וצורני – הוא מבחוץ פנימה. אתה רוצה לאתר היכן נמצא אדם מסוים הנה הקורדינטות – שמונים במתמטיקה ושבעים בלשון. זה לא אומר שום דבר על מי הוא האדם אלא רק על מה הוא האדם.
ואילו ערך פנימי קשור בצבע הייחודי של האדם שאין לו כל מובן במונחים של מיקום. היכן הוא הצבע האדום? הוא יותר או פחות מן הצבע הכחול?
* * *
בניסוח אחר, מטרת הבית ספריות היא להפוך מישהו למשהו. (להפוך "מי" ל"מה").
הנה שלמה בן השש, נכנס לראשונה לבית ספר, מכיר הוא את עצמו כשלמה, כך שומע הוא מסבא וסבתא, אימא ואבא, דודים דודות, חברים, שכנים – אצל כולם הוא שלמה. מכירים אותו לטוב ולרע. זה הוא. מי שהוא. במובן מסוים הוא מרכז עולמו.
וכמה צריכה לעבוד קשה המורה בכיתה א' כדי להסביר לו שהוא לא מרכז העולם אלא פשוט ילד, תלמיד מן המניין. שערך קיומו אינו עומד בפני עצמו בתור מי שהוא, אלא יכול להתקיים רק מכוח מיקומו בתוך המטריצה – הערך החיצוני. הוא יצטרך להפנים – הוא לא מישהו – הוא משהו. (מישהו תהיה בבית, פה אתה תלמיד).
וכמובן , לא די להגיד לו את זה. הוא צריך לתרגל את זה, באלף צורות, עד שיפנים בכל מהותו: אני משהו, אני לא מישהו. מזה זה בכלל מישהו? זה כלום, אי אפשר להחזיק אי אפשר לגעת – אבל אם תהיה משהו – הו, אזה אתה יכול להיות שווה משהו.
* * *
לא די להגיד לו את זה – הוא צריך לתרגל את זה. וכך הבית ספריות היא למעשה אימונים בפורמאליות. כל פעם שהוא אומר "אני", מתקנים אותו "אל תגיד 'אני', תגיד התלמיד הזה והזה – הרי אין איש יודע מי זה אני? נכון?"
זה לא נאמר ישירות כך – זה מוחדר דרך הפרקטיקה – אבל זה המסר.
לכאורה האימונים האלה בפורמאליות נועדו כדי שיוכל לנמק היטב את תשובתו בתנ"כ או בחשבון. אבל באמת כל הסיפור הוא לאלף אותו לראות את עצמו כדבר מה הזקוק להוכחה – לא את התשובה צריך לנמק – זה הוא עצמו שצריך להיות מנומק במעשה זה.
וברגע שהוא לוקח על עצמו ברצינות רבה את המשימה הזו, הוא כבר נפל במלכודת, ועתיד לאבד את נקודתו הפנימית.
בניסוח אחר: לוקחים מן הילד את הנקודה הפנימית – המצפן שבעזרתו הוא יכול לנווט בעולם – ומעניקים לו במקומה איתורית כך שיהיה בר-מיקום. נכון, אי אפשר ממש לנווט ולנוע באמצעות זה, אבל לפחות אתה יודע איפה אתה (מה אתה שווה).
* * *
במובן הזה מעניין להתייחס למילה "אחסון" שהציעה נעמה.
כאשר הופכים מישהו למשהו, בעצם הופכים אותו לבר-אחסון.
כמו שמאחסנים קרטונים של חלב עמיד זה בצד זה – לכל אחד יש את מקומו – כך אפשר להעמיד את התלמידים טורים טורים, גם פיסית גם רוחנית.
איך אחרת היה אפשר לאחסן כל כך הרבה ילדים שזזים כל הזמן מפנימיותם?
* * *
מעניין גם לבחון את הצעתה של אסנת – העתקה.
אימונים בפורמאליות הם אכן אימונים בהעתקה. המילה "פורמאליות" באה משורש "צורה". כאשר אדם מתאמן בפורמאליות הוא מתאמן בצורניות – זו הצורה שחשובה והיכולת שלו להעתיק אותה, בלי קשר לפנימיות שלו או שלה.
* * *
ומדוע כל זה קיים? מי הקים את כל חרושת הנורמאליות הזו ולאיזה צורך?
יש יאמרו שזה טוב לסדר החברתי (סוג של קונספירציה שלטונית), אבל לי נדמה שזה פשוט הרגל שמנגנון השכפול העצמי שלו יצא מכלל שליטה, והשתלט על מקורו. אני לא חושב שהחברה כמו שאנו מכירים אותה היום על כל מגרעותיה, באמת זקוקה לתוצרים של חרושת הנורמאליות כדי להתקיים. אלה לא המבנים הדורסניים של התרבות שדורשים פועלים ששוכפלו במפעלי הבית-ספריות – הם יקבלו את הפועלים שלהם כך או כך.
זה יותר קשור למעמדות ולשימור של מעמדות, ולעייפות הגדולה של כולם:
זו גילדת ההוראה, זה מה שהיא יודעת לעשות, ואליה אנו שולחים את הילדים שלנו, משום שאף אחד אחר לא הציע לקחת אותם לחסותו. אז מה, נשאיר אותם בבית?
אז אנחנו שולחים אותם לגילדת ההוראה והם עושים את מה שהם יודעים לעשות. זו המומחיות שלהם ואותה הם מתרגלים על כל מה שמביאים להם. לכשעצמה היא כמובן לא מיותרת – יש גם ערך באומנות של ההוראה – אבל באופן הכפייתי-חרדתי שהיא פוגשת ילדים – רב נזקה.
* * *
ועוד דבר קטן הקשור לכפייתיות החרדתית של גילדת ההוראה:
האם שמתם לב שכל דבר שילד לומד באופן טבעי בגיל מסוים טורחים ומתאמצים "ללמד" אותו שנה או שנתיים קודם לכן?
למשל, אם מרבית הילדים יגלו את הכפל באופן טבעי בגיל תשע, גילדת ההוראה תנסה ללמד אותו את זה בגיל שבע.
לכאורה זה קשור לעניין הזה של "להספיק את החומר" (כאילו ששתים עשרה שנה לא מספיקות למה ש"לומדים" בבית הספר). אבל באמת זו הדרך להרגיש לא מיותר, ובד בבד, ליצור את אותו מתח-חרדתי שבו ילד אחד נכשל ואחר מצליח. עבור ילד בגיל שבע זה קשה ולא טבעי, אז הוא צריך את המורה ש"ילמד" אותו. תארו לעצמכם שהכול היה נלמד באופן טבעי? מה היה אז תפקידו של המורה? אז מהר מקדימים את הבשלות הטבעית, כדי שאף אחד לא יגלה שכל זה הוא בעצם מיותר.
כשדיברתי על אחסון חשבתי גם על המובן הזה שאין לילדים איפה להיות כשההורים עובדים וגם על איך הכי נוח ויעיל לאחסן אנשים.
נוח לאחסן אותם בהיררכיה, במתח של דירוג וסיווג לקבוצות ולמעמדות. נוח לאחסן אותם בתלות עם גמול ועונש ובניסיון לאחידות.
וגם חשבתי על הצורה הפיזית שנוח לאחסן בה חפצים, עדיף מרובע. לא נוח לאחסן חפץ עם בליטות ובטח שאי אפשר לאחסן משהו אמורפי.
בנוסף, כשאני חושבת על בית ספר אני גם חושבת על רצון למרוד. באיזשהו שלב ילדים מבינים לרוב שהם תחת דיכוי. יש חשק עז לצאת החוצה ולשבור את המסגרת. בדרך כלל לא מתחוללת מהפכה ומרד של ממש בדיכוי. אבל אני זוכרת הרבה חיקויי מורות, משחקים מתחת לאף של המורה והרבה לעג. יש איזה כוח פנימי שגם כשמשחקים את המשחק, מנסה לפרוץ בכל פעם.
זה לא פלא שמורים מחפשים הרבה פעמים דרך להשתלט על הכיתה.
אולי אני עונה מאוחר מדי, וכבר המשכנו הלאה ואף אחד לא יקרא את שכתבתי, אבל זה הזמן בו לקח לי להבשיל עם התשובה…
גם לאחר קריאת התגובות והתשובה, עדיין יש לי תחושה של חלקיות
אני מסתובבת בשבועות האחרונים, מאז המפגש שלנו, עם המילה "ריסון" תקועה בראש.
אני מרגישה שהמון מתוך מה שמוגדר "חינוך" עוסק בנסיון לרסן תהליכים, יצרים, ותשוקות שקיימים בילדים ובבוגרים באופן טבעי. יצרים שכחברה החלטנו שהם לא ראויים לילד "מחונך" בינהם: להשתולל, לעשות בלאגן, לדבר שטויות, להרעיש, לצעוק, לזרוק, לשבור, לקרוע, להתלכלך וללכלך כל אלו הם תכונות כמעט מגונות ואליהם מצטרפות: לרוץ, לקפוץ, לקשקש, לשחק שאותם אמנם לא מגנים אבל תוחמים במסגרת זמן ומקום מאוד ברורות והילדים מפנימים מהר מאוד מה הוא מקום וזמן ראוי לכל אלו ומתי לא!
מה שמפחיד אותי עוד יותר, הוא שהערכים האלה מופנמים טוב טוב גם בבית ומנוהלים ע"י מה מותר ואסור, מה טוב ומה רע, והם כולם חלק מתהליך החינוך של ילד. והפיכתו מיצור פראי שמונע ע"י יצרים, רגשות,אינסטינקטים, מחובר לטבע שמטרתו הגדולה היא לטרוף את העולם בהנאה ותשוקה, לחקור ולבדוק . ליצור שכלתני, בן תרבות שמונע אך ורק ע"י מערכת ערכים בעלת הגיון. החברה המערבית בבסיסה. מקדשת את ההשכלה ורואה בכל מה שמונע מיצרים ותשוקות, דבר פרימיטיבי, נחות ואף מפחיד. שיש לעשות הכל על מנת להיפטר ממנו במהרה. להתנהג בצורה ילדותית הוא דבר מאוד גרוע ולא רצוי.
לכן לדעתי אחת המטרות המרכזיות של בית הספר (ולצערי גם שלנו כהורים פעמים רבות) היא לבטל כמה שיותר מהר וביעילות תכונות ומאפיינים יצריים, תשוקתיים פרימיטיביים אלו ולהחליפם בתשובות שכלתניות הגיוניות.
רותם