בית – לקראת מפגש שני של מבואה

בסופו של המפגש הראשון חילקתי פתק ועליו תרגיל "אנשי המאדים":

"לצורך העניין נקרא להם אנשי מאדים, אף על פי שהם ממקום הרבה יותר רחוק. מין כמו-אנושי שהחליט לבקר בכדור הארץ ולעודד את רוחנו. מבחינה אבולוציונית הם משהו כמו חצי מליון שנה קדימה ביחס לאנושות – פסיק קטן במונחים אבולוציוניים, אבל במונחים של תרבות וטכנולוגיה… ובכן, אתם רק יכולים לדמיין. אומרים שההומוספייאנס קיים פחות ממאתיים אלף שנה.

מכל מקום, מסתבר שיש הרבה תרבויות כמו אנושיות ברחבי היקום, והם הספיקו להכיר לא מעט מהן בנדודיהם. אחרי הביקור שלהם אצלנו הם משאירים לנו דו"ח עם המלצות.

הם מתחילים את הדו"ח בהקדמה שעבורם היא בגדר מוסכמה מובנת מאילה: המרכיב המכריע ביותר בטיבה עומקה והתפתחותה של תרבות, קשור לאופן שבו אותה תרבות מגדלת את צאצאיה. למעשה, כל הדו"ח שלהם מתמקד בזה – המלצות לאנושות איך כדאי וראוי למין האנושי לגדל את צאצאיו. ואלה המלצותיהם:"

במובן מסוים, המלצותיהם כפי שאני מדמיין אותם – מהווים את תוכנית הלימודים השנתית של מבואה.

הנה המלצתם הראשונה – שהיא גם הנושא של המפגש השני:

טוב שילדים יגדלו במקום שהוא בית.

* * *

אם אמרנו שהדבר המהותי לבית ספריות הוא אימונים בפורמאליות, הנה נקודת המוצא הבסיסית לחינוך הדיאלוגי (וחינוך בכלל) היא בהבנה הפשוטה הזו:

ילדים לא צריכים לגדול במוסדות – הם צריכים לגדול במקום דמוי בית.

ומה זה בית, ואיך עושים בית?

לפני שאני מפרט, אני מפנה אתכם להרצאת טד של יוהאן הרי שעוסקת בהתמכרות, ושמסקנתה היא ש"הבעיה היא לא בהתמכרות – אלא בכלוב". באותו ניסוי הם יצרו, כהגדרתו, "גן עדן לחולדות", וזה עשה הבדל גדול בנטיית ההתמכרות של החולדות.

וכך גם כאן. בעייני, עיקר החינוך קשור בטיבה של הסביבה הפיסית הנפשית והרוחנית שבה גדל הילד – לא בפרוצדורות החינוכיות שאנו נוקטים או ברעיונותינו הפדגוגים.

"גן עדן" לילדים, אם להשתמש בביטוי מתוך ההרצאה – זה קודם כל בית.

* * *

ומה הוא בית?

אין הכוונה בהכרח לדלת הקירות של המשפחה הבורגנית – לפעמים גם שם קשה למצוא את אותה ביתיות שאליה כיוונו אנשי המאדים שלי – אלא לאיכות של הסביבה שבתוכה גדל הילד.

בית בשבילי הוא כל הדברים הללו:

• מרחב של זרימה טבעית, לא פורמאלי.
• מרחב שיש בו עוד אנשים גדולים וקטנים, לא מופרדים על פי גיל. חלק מעקרון הרצף.
• מקום של שייכות ומלאות, שאפשר להישען עליו ולהיות נוכח בתוכו. בין היתר שיש בו מצע של תקשורת גופנית.
• מקום של התקשרות למארג אנושי יציב ומוכר, המבוסס על מערכות יחסים אישיות ולא על יחסי תפקידים.
• בית הוא כפר שלם, לא גדול מדי, שיש בו הרבה סוגים של אנשים לא ממוינים ולא מתויגים, והרבה סוגים של פעילויות.
• מקום מבוסס משמעות, שהפעילות בו רלוונטית למציאות, והמבטאת את הרצונות האמיתיים של הפועלים.
• מקום שיש בו חופש תנועה, שאפשר לישון בו כשעייפים, לצאת ולהיכנס על פי הצורך וכן הלאה.
• בית הוא מקום קשוב יותר למקצב כפי שהוא מבקש להתגולל.
• בית הוא גם מסגרת וסדר, וסדירויות שאפשר להתייחס אליהן.
• וגם – מרחב מונהג, שיש לו כתובת ומרכז.

זו רשימה מסוימת, לא ממצה, אבל נדמה לי נוגעת בעיקרי הדברים.

איך, אם כן, עושים בית?

ומה אחריותנו ועבודתנו כמחנכים ביחס לזה?

מכל הדברים הללו הדגש שלי במפגש הקרוב הוא על היבטים שונים של שייכות. משמע, על המצע האנושי ועל האיכות המיוחדת שלו המאפשרת לו להיות למארג מזין עבר הילד. בספרי "מקום לגודל" התייחסתי לזה בתור הקהילה הבריאה שבתוכה גדל הילד.

כאן בהמשך, אם כן, אני מרחיב קצת יותר על השייכות, ומפנה גם לקריאה וצפייה נוספת.

* * *

בית הוא טבעיות

בית זה בעיקר מרחב לא פורמאלי, ללא גינוני ממסדיות, שבו האנשים הם קודם כל אנשים – לא בעלי תפקידים. וכמה חשוב שילדים יגדלו עם אנשים אחרים בפשטות! ילמדו תקשורת של ממש, עם אנשים אמיתיים, שהתנהגותם מבטאת את זרימת ההבעה הטבעית שלהם, ולא מוכתבת על ידי תפקידם, וחובות חינוכיים, וצרכים הוראתיים. קצת פורמאליות פה ושם לא יכולה להזיק כשהיא משובצת בתוך מרחב שהוא ביתי בעיקרו. אבל כשזה הופך להיות העיקר, זה מתחיל לכרסם בעמידתו של האדם בממשות, ומנכר את האדם לעצמו וזולתו, ומגדל בתוכו אני מזויף – חליפה שממש חוסמת את גדילתו הבריאה והמלאה.

מי שעוד לא צפה, מוזמן בהקשר הזה לראות את הרצאת-טד של הדי שלייפר, הרצאה חשובה מהרבה היבטים הקשורים לנושא שלנו.

* * *

בית הוא שייכות

בניסוח אחר אפשר לומר שבית הוא מרחב של שייכות. מקום שבו הילד לא בודד ומתבודד – אם כי לבדות, בשונה מבדידות, היא דבר חשוב, ולמעשה חלק מהגדרת השייכות – אלא שבצד לבדותו, הוא גם מרגיש חלק ממרקם אנושי ממשי.

חלל פורמאלי הוא חלל שרירותי, ובמונחים אנושיים הוא נחווה כחלל ריק.

חלל של שייכות הוא גם מה שאני מכנה "מלאות".

ילדים צריכים לגדול בתוך מלאות.

כמו המים שלוחצים על הדגים מכל הכיוונים ומהווים את מה שמפרנס ומנשים אותם, כך מצע היחסים האנושיים, הוא הדבר המזין את הילד. המלאות הזו היא לא רק העובדה שיש עוד אנשים, אלא הפנייה ההדדית שלהם זה אל זה, מערכות היחסים ארוכות הטווח שהם בונים, ובעיקר הנוכחות שמאפשרת להם להיות תשובה אחד של השני.

בהקשר הזה אני רוצה להפנות אתכם לתיאוריית ההיקשרות (attachment theory)  (בולבלי, אינסוורף) הסרטון הבא יכול להיות מבוא קצר לעניין זה.  זה אמנם נוגע לקשר בין התינוק לאימו, אבל זה הבסיס לכל קשר.

ומשם אל אחת ההמשגות החשובות שניסחתי בחיי, העוסקת במעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית – הרבה ממה שיש לי לומר טמון בניסוח הזה.

הנה מאמר מבוא:

http://www.dialogit.org/mevoa/?p=44

כמו כן, רק מסמן, ואולי נתעמק בזה בהמשך: יש לי תיאוריה שאומרת שהפרעות קשב וריכוז הן תוצר לוואי לריקות (חלל שרירותי). או בניסוח אחר, זו התגובה של הילד לניסיון להפוך אותו ממישהו למשהו.

* * *

בית הוא חיבוק

באותו הקשר של שייכות אני גם רוצה להפנות את תשומת הלב לחשיבותו של המגע הגופני בילדות ובכלל. המצע הפיסי שהוא חלק בלתי נפרד מן המלאות והשייכות וממילא גם מבריאותו של אדם. ילדים צריכים לגדול עם הרבה מגע פיסי. ובכלל עם הרבה פיסיות.

אני מביא בהקשר הזה סרט תיעודי על קופי בונובו (שהם בעצם סוג של שימפנזים הקרובים ביותר לאדם) – מי שלא ראה בעבר, מומלץ. הסרט מציג עולם שלם, אבל בהקשר החינוכי שעליו אני מדבר כאן, מזמין שתתרשמו מאלף צורות המגע הפיסי הממלא את יומם, ומהווה את תשתית יחסיהם ומארג הבריאות שלהם. אנחנו, כבני אדם לא שונים מהם בצורך שלנו במגע פיסי והשפעות של המגע הזה על הבריאות הפיסית שלנו.

הנה סרטון קצר על הערכים הבריאותיים של חיבוק.

* * *

בית הוא מקום אישי

בית הוא מקום שבו כל אחד יוכל להיות הוא. וזה אומר מקום שאפשר לטעות בו, להתנסות בו במידה של אמון. מקום שבו מכירים אותך בשמך הפרטי.

זה גם מזמין מערכות יחסים ארוכות טווח, עם ילדים ומבוגרים.

מערכות יחסים ארוכות טווח – משמע בכלל מערכות יחסים – לא רק פורמאליות אלא מלאות ועשירות בהיבטים שלהם.

בהקשרים הללו, המחקר הזה מאוד מעניין – ההשפעה הגדולה שיש למארג של האנשים שאנו מכירים על חיינו.

וזה מביא אותנו אל ההיבט הבא:

* * *

בית הוא כפר שלם – אבל לא גדול מדי.

אומר פתגם אפריקאי – צריך כפר שלם לגדל ילד אחד. ומצביע כך על קהילה בריאה הכוללת אנשים רבים ומגוונים, לא מופרדים וממודרים לשכבות גיל ולכיתות.

כפר כזה גם כולל ילדים מכל מני סוגים – שוב ללא מידור. (בז'רגון המערכתי קוראים לזה "שילוב"). זה חלק מן המרחב התלת-ממדי שמאפשר לכל אחד להיות הוא. שהרי לכל ילד, לכל אדם, יש תרומה ייחודית לקהילה, וכשאנו מפרידים אותו החוצה מן הקהילה, כולם נפגעים. יש עוד הרבה מה לומר על זה, קצת מזה אולי נחזור וניגע כשנעסוק בתחרותיות.

על הערך החיובי של גדילה בכפר ממש אפשר להתרשם מהרצאתה של מסובנפו סומה – אפריקאית שגדלה בקהילה שבטית, שאת ספרה על האינטימיות אני מאוד אוהב:

https://www.youtube.com/watch?v=x6RwkD5vnVs

* * *

בית הוא סדר

בית הוא גם מידה מסוימת של סדר – מרחב שיש בו סדירויות, הגיון, משהו שאפשר לדבר אתו – לא רק שרירותיות המוטלת מבחוץ, אלא דבר מה בר-שיחה.

בהקשר הזה מעניין להכיר את המושג "חוסר אונים נרכש" – אותו חוסר אונים שהולך ומתגדל בנו כאשר אנחנו רואים שאין לנו השפעה על הסביבה – היא לא מגיבה אלינו, ופשוט נעה לה במסלוליה כאילו אנו לא קיימים. הנה סרטון קצר המסביר את העניין. חוסר אונים נרכש הוא תוצר מתבקש מגדילה בתוך מרחבים שרירותיים.

וסרטון מבדח על אותו נושא. עם כל הבדיחות שבו, הוא מצביע על משהו חשוב.

זהו להפעם.

קריאה וצפייה מהנה.