שייכות

 

מלחמת העולם השנייה השאירה אחריה מיליוני יתומים. בולבי, פסיכולוג, שגויס לחקור כיצד נכון לדאוג להם, יצר בסופו של דבר את תיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory), שנודעה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה והפכה לאחת התיאוריות החשובות בפסיכולוגיה של ההתפתחות.

בולבי אסף כל מיני קצוות חוטים והוסיף להם משלו, כדי להגיד את מה שאז היה פחות מקובל: בני אנוש זקוקים להתפתחותם, לא רק שידאגו לצרכים הפיסיולוגיים שלהם – הם זקוקים לקשר.

* * *

הנה דוגמאות לארבעה מחקרים מפורסמים מאותה תקופה:

האתולוג קונרד לורנץ גילה שאפרוחים של ברווזים לומדים להתייחס אליו בתור "אימא ברווזה" אם הוא היצור הגדול הזז הראשון שהם פוגשים עם בקיעתם. הם ילכו אחריו, יסתופפו תחת כנפיו בעת מצוקה, ובתור בוגרים אפילו עשויים לחפש בני זוג בדמותו. הם הוטבעו – משמע, בזה שהוא עבר לידם בשעת בקיעתם, הוא הפעיל מנגנון של היקשרות.

בניסוי המפורסם של הארלו הוא גידל קופים בכלוב עם שתי אמהות-בובות. אימא אחת הייתה מורכבת מחוטי ברזל ואצלה היה החלב, אימא אחרת הייתה צמרירית אבל ללא חלב. כל מה שהאמינו אז ניבא שהקופים הקטנים יתחברו לאם המביאה אוכל ויתעלמו מן האם שהיא רק גוש של ספוג. בפועל, האם הרכה והנעימה, הייתה זו שעמה נמצאו רוב הזמן, אליה הם ברחו בזמן מצוקה, וכשהוציאו אותה מן הכלוב הם מחו כפי שלא מחו על הוצאת בובת הברזל – גם כאן המסקנה הייתה ברורה – יש משהו שחשוב יותר מאוכל.

זה התברר גם מתצפיותיו של ספיץ – רופא ילדים שהיה אחראי על מספר בתי חולים לתינוקות יתומים, אשר באחד מהם הייתה תמותת תינוקות של יותר מחמישים אחוז. הבדיקה העלתה שהם מקבלים אוכל וההיגיינה נשמרת בדיוק כמו בבתי החולים האחרים. ההבדל הגדול היה בדפוסי ההיקשרות – באותו בית חולים כל פעם היה מישהו אחר נכנס לטפל בתינוקות, ורוב הזמן התינוקות – בשם ההיגיינה – היו בחדרים מבודדים וללא משחקים. ברגע שהוא שינה את סדר העדיפויות, אפשר לכמה תינוקות להיות ביחד, הכניס משחקים, ובעיקר דאג שיהיו דמויות קבועות ולאורך זמן שמטפלות בכל תינוק, השתנתה התמונה מקצה לקצה.

באופן דומה הראו מחקריו של סקילס, שילדים נטושים בבתי יתומים הלכו ואיבדו את האינטליגנציה שלהם, אבל כשהוציאו אותם אחד אחד לטיפולן של נערות מפגרות – טיפול אישי – האינטליגנציה עלתה והפער נשמר גם אחרי שלושים שנה.

* * *

כאמור, המסקנות שעלו מן המחקרים הללו לא היו מובנות מאיליהן בתקופה ההיא. אז היה מקובל שהאדם הוא יצור ביולוגי, וכמו כל יצור ביולוגי הוא זקוק לתשובה ביולוגית – אוכל,  מים, היגיינה – אלה הדברים החשובים.

בניסיון להסביר את הממצאים, ניתן לכך הסבר אבולוציוני. בעולם היונקים תינוק אשר ידע לחפש את המבוגר האחראי (יצור גדול יותר, חכם יותר, ומסוגל לדאוג לעצמו) היה בעדיפות על פני תינוק שלא מצא אחד כזה. למעשה, אין שום מיומנות רצינית אחרת שיכולה להציל תינוק מסכנה כמו ההתחברות למבוגר האחראי, וברוב המקרים זה גם מספיק. לא מיומנות של מציאת אוכל, ולא של ריצה או הסתתרות – אף אחת מהן לא שווה ליכולת הזו למשוך את תשומת ליבו ואהדתו של המבוגר המטפל.

ועם זאת, התיאוריה הזו מסבירה מדוע לתינוקות מסוימים (שיש להם הכוח לעורר חמלה וכו') יש יתרון, אבל היא לא מסבירה מדוע תינוקות אחרים מתים כשהם לא מחוברים.

כאן אני סוטה מתיאוריית ההיקשרות הקלאסית כדי להגיד ששייכות איננה רק יחס או תנאי – אלא ממשות נוכחת, סוג של "חומר" שמכשירינו המדעיים לא יכולים למדוד, אבל שהוא קיים כעין הנוזל העוטף את הילד ומזין אותו. בלעדיו דברים רבים משתבשים, בין השאר היכולת להתמודד עם מחלות.

* * *

הנה במילים של המשורר טאגור:

"גזרה ההשגחה שהתינוקות ייזונו מחלב אימותיהם. מוצאים הם אפוא את אמם ואת מזונן בבת אחת, וגם הגוף וגם הנשמה באים על ספוק צרכיהם. וכך לומדים הם מיד את האמת הגדולה, שהיחס האמיתי של האדם אל התבל הוא האהבה האישית ולא חוק הסיבתיות המכאני."

* * *

תיאוריית ההתקשרות מתייחסת בעיקר לדמות מרכזית – האם בדרך כלל – שאליה מתקשר התינוק. בצידה קיימות עוד דמויות משנה שיכולות להחליף את האם באופן זמני, ובאופן כללי ישנה היררכיה של דמויות מפתח. אבל נראה שבמהות השייכות – אף על פי שהיא מתווכת על ידי דמות מפתח – לא קשורה רק לדמות זו אלא גם לקבוצה. אחים, אחיות, סבים סבתות, כל החמולה מהווה חלק מן הנוזל המזין שעוטף את התינוק, ולא רק בתינוקותו – אלא לאורך כל חייו. (ולו רק במובן הפשוט שגם אם הילד לא חש את זה ישירות, הוריו מוזנים מכך, ובבוא הזמן, כשיגדל גם הוא יתחבר ישירות).

הדמות המרכזית וההיקשרות אליה חשובים, אם כן, אבל צריך להבין את כל זה על רקע רחב יותר של שייכות בכלל.

* * *

זה כמובן לא רק אנושי – זה מאפיין את היונקים, ולמעשה מגובה על ידי הפיסיולוגיה שלהם בכלל ושל מערכת העצבים האוטונומית בפרט. אפשר לומר שהאדם נושא בתוכו שתי מערכות הרוכבות זו על זו – תחילה המערכת הזוחלית, ועליה התיישבה המערכת היונקית.

אני כותב על כך במאמר נפרד, אבל כאן חשוב לי להדגיש שהמערכת הזוחלית קשורה לדפוסים של בדידות והישרדות, בעוד המערכת היונקית מבוססת על קשר. כיונקים אנחנו מחפשים קשר לא כדי שנוכל לשרוד אלא קודם כל כדי שנוכל ליצור ולהרגיש. וכמו שקורה באבולוציה – אלה המערכות החדשות יותר שמנהלות את העניינים – עד שהדברים משתבשים – במקרים הללו ישנה נסיגה למערכות הקדומות יותר.

* * *

יפה, אז אנחנו בתור יונקים ועוד יותר בתור פרימאטים זקוקים לשייכות – השייכות הזו היא לא רק נוזל ניטראלי – יש לה פנים וקול ותנועה מסוימים היצוקים בדמותם של אנשים משמעותיים, המהווים חלק ממארג קשרים קבוע וממערכות יחסים ארוכות טווח, וגם – ממגע גופני ממשי.

בתסריט הבריא של השייכות, היא מהווה את הבסיס אבל לא יוצרת תלות.

התינוק, כשהוא נמצא במצוקה, מחפש את אימו, והיא זו שמספקת את הביטחון כמו גם את קריאת ההרגעה המאפשרת לו לחזור לפעילותו העצמאית. ככל שהוא חש שייך יותר, כך הוא יכול להתרחק יותר מאמו ולהיות עצמאי יותר בפעילותו, יצירתי יותר בהבעתו. ככל שהתסריט הזה עובד טוב יותר, כך הוא חוזר מהר יותר לרגיעה לאחר מצוקה.

אבל מה קורה כשמשהו משתבש בשייכות הזו ובתסריט ההרגעה?

(ומה בכלל יכול להשתבש ולפגום בנוזל השייכות?)

בדרך כלל הרי תינוקות לא מתים, אפילו בבתי החולים של ספיץ, חמישים אחוז מן התינוקות נותרו בחיים – מה קרה איתם?

* * *

בדרך כלל מה שמשתבש הוא לא היעדרות מוחלטת של האם או של סביבת השייכות – רוב  התינוקות האנושיים גדלים בתוך חברה אנושית – מה שמשתבש קשור באיכותה של שייכות זו – העובדה שהיא נעשית לשייכות מותנית.

בראש ובראשונה יש לבחון את המצב שבו ההורה נמצא אבל הוא לא ממש נוכח. הוא נעדר (בנוכחותו) בעודו נמצא. זה לא חייב להיות הורה מזניח, לפעמים זה הורה מתפקד מדי. התוצאה היא אותה תוצאה: הילד לא מקבל את תשובת השייכות לה הוא מצפה ביולוגית, והוא נאלץ לדדות באמצעות קביים כדי לחפות על חולשתו.

בעזרת קביים אלו הוא מנסה להתמודד עם הריק – מציאות שבה הוא לא מקבל הד לנוכחותו שלו. דומה שהמציאות נעה בקווים מקבילים סביבו בלי קשר אליו – היא לא מחייכת בתשובה לחיוכו, לא עונה לשאלותיו, לא מתייחסת לצעקותיו, לא קשובה לצרכיו, לא מכירה אותו אישית. (כל אלה מאפיינים מערכות אנושיות שרירותיות המגיבות לאדם אבל לא משיבות לו).

* * *

ושוב יש לומר ששייכות, עבור היונקים, היא לא רק תנאי של הישרדות – היא טעם החיים. בהיעדר שייכות אנו נוטים לקוטב ההישרדותי, וזה כל מה שנשאר מן החיים – הרצון להחזיק מעמד, להצליח, לשרוד.

בניסוח אחר – לשייכות יש אופק רוחני. זה לא רק עניין של פסיכולוגיה והישרדות אלא גם של אחדות עמוקה יותר, אליה כמהה הנפש.

בסופו של דבר ובהמשך חייו סובל הילד בעיקר מאותן אסטרטגיות שיצר כדי לעקוף את כאב – אי-השייכות. אסטרטגיות אלו סיפקו לו בטחון חלופי, והוא נתקע בהן, בדיוק משום שהן לא נתנו תשובה אמיתית. הוא יצר מבנים חלופיים "ריקים" (צורות נטולות פנים), שבאו לספק לו שליטה במציאות לא בטוחה. מסתבר שמבנים אלו עצמם אחראים, ברמה האישית והכללית, להרבה מחוסר הביטחון בעולמנו.

* * *

תיאוריית ההיקשרות מדברת על ארבע אסטרטגיות של התמודדות עם שייכות משובשת. (למעשה, הרבה מן המחקרים שנקשרו לשמה של תיאוריה זו פנו לאהבת הקטלוגים הזו של הפסיכולוגיה). כאן אני מציין אותן רק בשמותיהן:

התקשרות בטוחה, התקשורת אמביוולנטית (חרדה), התקשרות נמנעת, והתקשרות לא מאורגנות (הכי קשה).

* * *

בחזרה לחינוך, שאני רוצה לתת לו לא רק את התפקיד של סביבה בריאה מלאה בשייכות, אלא גם, בדרך כלל, תפקיד מתקן שבה לפייס אסטרטגיית בעייתיות של שייכות.

זה לא אומר בהכרח שמימד התיקון יהיה אחר – גם הוא בסופו של דבר יסתמך בעיקר על מלאות הנוכחות ומארג הקשרים האישים עם מבוגרים חכמים וגדולים יותר, כמו גם עם קהילה של שווים – אבל זה ידרוש יותר הכלה וסבלנות המסוגלים לפגוש לאורך זמן התנהגות הישרדותית של זוחל.

באופן כללי אני רוצה לקבוע שכל התנהגות של ילד, כמעט, נעשית ביחס לשייכות וכחלק מן העולם הרגשי הזה, ולא פעם כזעקה לשייכות. כשהוא מפריע לשיעור, מתחכם, מתחצף, וכן הלאה – אלה דרכים בהם הוא מנסה להשיג מחדש את הביטחון אשר אבד, ולעבור מן המערך הזוחלי אל המערך היונקי המרגיש. אף על פי שאפשר להתרשם מהתנהגותו שהוא שואף להפך מכך – למעשה הוא מכוון כולו לחבור מחדש אל ההרגשה – שהיא הביטוי הפנימי לשייכות.

* * *

והתיקון הוא לא רק עבור ילד – זה חייב להיות בצורה זו או אחרת גם תיקון הבית-ספריות – עניין שבא עם המודעות לעולם החברתי שבו אנו חיים היום.

כי מה בעצם עושה הבית-ספריות? היא מציעה לילד דעת במקום שייכות.

זה אמנם סוג של תחליף – ומהווה אסטרטגיית הישרדות שכבשה את העולם – אבל במחיר כבד. זו דעת ריקה. צורה ללא פנים.

גם מול הדבר הזה צריך לעמוד ולהחזיר את הדעת למקומה הבריא –

בתוך השייכות.