הנחות מוצא
1.
אין מידה לאדם. הנה קישור לספר: http://www.kinbooks.co.il/page_6864, כאמור, ספר חשוב וכבר מה שכתוב על גב הספר יכול להשכיל הרבה.
באופן אישי אני פוסל כל צורה של מבחני מידה, אבחונים פסיכולוגיים וכיוצא בזה. מבחינתי האיסור להגיד לאדם מי הוא, ובוודאי לתת ציון כמותי שכביכול מתייג אותו על פני איזו סקלה, הוא ציווי מוסרי, וכל מי שעובר עליו במודע או בחוסר מודעות – חוטא. לא רק שהוא אינו עושה את תפקידו כמחנך (ולא עוזר לילד להתבגר ולהתמודד עם מסע לא פשוט מתלות לעצמאות) הוא עוד מכביד על הילד, ומסיע אותו בכיוון ההפוך למגמת ההתבגרות. בזה הוא בוגד באחריותו כמחנך.
הנה מניפסט שכתבתי פעם נגד תיוגם של ילדים:
http://www.dialogit.org/mevoa/?p=348
העיקר הוא להבין שמקורו של כל אדם הוא בקדושה, הוא מסע חיים שעיקרו הוא הפיכה של גורל לייעוד. פירושו של דבר שהאדם נמצא תמיד מעבר לכל הגדרה, וכל הגרה חיצונית חוטאת לו. ראינו ילדים שגדלו בתנאים קשים, והיו לכאורה מחוסרי כל כישרון, שנעשו לגאונים בתחומם ולהפך מכך גם. האדם הוא הרבה יותר מאוסף של תכונות – הוא כוח פעיל, אהבה בפעולה, בחירה, רצון, אומץ לב. ותפקידו של מחנך אמיתי הוא לעזור לילד לחבור לכל אלה, ולא להתפתות להגדרות חיצוניות, המציבות אותו ככלי חסר אונים מול המציאות ("אני 35").
2.
זה פוסל בעיניי כל צורה של מבחני מידה. אבל לא פוסל על הסף את המבחנים האחרים – מבחני שער, מבחני אימון ומבחני אתגר.
לאלה האחרונים יכול להיות מקום בעולם (למרות שהם לא הכרחיים בשום צורה, כפי שהצעתי בניסוי המחשבתי של עולם ללא רישיונות), אבל התנאי לקיומם הוא חירות הבוחרים בהם. אין לכפות אותם.
3.
ככלל אני מאמין שהמבחנים הם גולת הכותרת של הבית-ספריות – המעמד המכונן, מקביל לקודש הקודשים בבית המקדש. כאן משתתקים המורים ומתפנים לעשות מקום לתלמיד. זה הדבר האמיתי ביותר שקורה בבית הספר. מולו כולם עוטים הבעה של רצינות. זה לא נושא לא לצחוק ולא ללעג.
מחוץ לבימות הדיון על חינוך, הן המורים והן התלמידים יודעים באופן ישר ופשוט – המבחנים הם המטרה, לא הלמידה. איש לא באמת מאמין שבוחנים כדי לתמוך בלמידה. בוחנים. נקודה. והתוכן הנלמד הוא רק תירוץ, סוג של זירה שמאפשרת לשסות את הילדים אלה באלה. אם לא היה התוכן הזה, היה תוכן אחר. לגמרי לא רלוונטי מה – לטינית, גיאומטריה, פסיכולוגיה, פילוסופיה – העיקר שהוא מהווה מצע טוב לבחינה, אשר בסופה אפשר לתת ציון לכל ילד.
ומדוע כל כך חשוב לבית-ספריות (לגילדת ההוראה) לתת ציונים לילדים?
זה חלק מאותה מגמה של הפיכת מישהו למשהו. איכות לכמות. לאיש כאן אין כוונה רעה – זה חלק מן הדרך למקם ילדים בתוך המרחב, ובאופן הזה גם לשלוט בהם. אבל זה הולך עמוק יותר מזה. ולא אמשיך לפרט כאן.
4.
כמובן, כל המערכת הבית ספרית תתמוטט ללא מבחנים, ומבחני הבגרות בראשם.
ומדוע צריך מבחני בגרות? באיזה אופן זה תורם לחיים של הילדים? האומנם זה עושה אותם מוכשרים יותר לחיים?
הנה מאמר ארוך שכתבתי על ביטול מבחני בגרות.
אם מדובר רק בתהליך סלקציה לאוניברסיטה – שהאוניברסיטאות יעשו לעצמם מבחני שער בכניסה אליהם, על פי הקריטריונים שלהם, ושישחררו את כל השאר מן העול שלהם.
אז מה אפשר לעשות בתוך המציאות המערכתית
1.
קודם כל להיות ערני ביחס לכל זה, לא לשתף עם זה פעולה מבפנים, לא להזדהות עם המטרות, להכיר את המטרות האישיות השונות. לא להתבלבל. לא להתפתות.
המקום שממנו פועל המחנך – תפיסת העולם שלו, מערכת האמונות שלו – גם אם אינו אומר דבר ולא עושה שום דבר שונה כלפי חוץ, הוא המרכיב המכריע ביותר לגבי מה שמחלחל אל הילדים. עצם זה שהוא לא מחשיב מבחנים, שהוא לא מאמין שציון אומר משהו על ילד, זה בעצמו כבר יש בעל הרבה ערך. ובעיניי זו עיקר העבודה של המחנך המחתרתי – שיישאר מפוקח ואמיץ לב, למרות הכול.
2.
אחר כך אפשר לעזור לילדים ולבני נוער להיות ערניים ביחס לאופן שבו מודדים אותם ועד כמה דבר זה מחולל להם עוול ולא משקף את המציאות של מי שהם. את זה אפשר לעשות במספר אמצעים:
- שיחה ישירה על הנושא. שיחה כזו אפשר להתחיל עם שאלה פשוטה (האם המבחנים משקפים את מי שאתם?), או באמצעות טכסט (כמו למשל המניפסט שכתבתי, אבל לבטח יש עוד אחרים שיכולים להיות רלוונטיים), או בכל אמצעי אחר שנועד להציף את הדברים למודעות.
- אחד הממדים החשובים של המודעות בעיניי – הוא הרגישות של הילד למה שקורה לו בפועל בזמן מבחן ובשעה שמודדים אותו. אפשר להפנות את תשומת הלב לשם. למשל, אפשר בסוף כל מבחן (אם בכל זאת בוחנים) להוסיף שאלה: "איך אתה מרגיש ביחס למבחן הזה?" או "איך מרגיש הגוף שלך?" או בדומה לזה. ואפשר גם לדבר על זה בשיחה פתוחה לאחר המבחן. "מתי עולה הפחד הכי גדול", וכן הלאה.
- ככלל, אני מאמין שכל מציאות, מורכבת ככל שתהיה, יכולה להיות מנוף למודעות. אז העובדה שבוחנים ילדים – אם לרגע יוצאים מן השגרה ומדברים על הדבר הזה מבחוץ – יכולה להיות מנוף לערנות. בעצם, מי אני? (אם אני לא הציון שלי במתמטיקה).
- גם עלה הרעיון לחבר מבחן מיוחד שהנושא שלו הוא מבחנים, ושמיועד להעלות את המודעות למבחנים.
- הרעיון של עידו – לתת ציונים מוזרים שהם מחוץ לכל סקלה, גם זה עוזר לרכך את המובן מאיליו והשגור בעולם הציונים. למעשה, כל טכניקה שתשבור את המובן מאיליו, ותציג את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, היא חלק מתהליך של העלאה למודעות. בכלל זה האפשרות לחלק ציונים באופן מקרי, על ידי הטלת קובייה, ולתת לשיח להתפתח מסביב לשאלה האם זה הוגן או לא הוגן.
3.
ומה עושים כשהמערכת בכל זאת דורשת לתת ציונים לילדים וזה התנאי להמשך עבודה בכיתה?
זו שאלה מורכבת. אני חושב שהייתי מסרב בכל זאת.
או לחליפין נותן לכל ילד לתת לעצמו ציון. או נותן לו ציון כפול – אחד גלוי ואחד סודי (והסודי הוא תמיד מאה – לא יכול להיות אחרת – אין מישהו ששווה פחות מזה – בהקשר הזה, אנא קראו את סיפורו של דוד בן יוסף והטכניקה המיוחדת שפיתח להוראת אנגלית).
זה רק התחלה של הדיון בעניין, ואני בטוח שאפשר וראוי להעלות עוד רעיונות רבים אחרים של התנגדות לא אלימה למתן ציונים לילדים.
4.
בשולי הדברים עומדת שאלת העתקות במבחנים ועזרה לנבחנים.
עמדתי בעניין: הניסיון של המבוגרים להתייחס ל"העתקה" במבחנים כסוג של דבר לא מוסרי אפילו כשקר, היא בבחינת הרצחת וגם ירשת. מלכתחילה נעשה כאן עוול בעצם כפיית מבחן מידה על ילד. וכעת גם כובלים את ידיו במניפולציות "מוסריות" וכופים אותו לשחק על פי הכללים של מחוללי העוול. זה כמו לדרוש מנאנסת "לשחק הוגן" בשעה שאונסים אותה. אז ברור שזה החוק של המשחק, אבל להפוך את החוק השרירותי (והמטופש למדי) לכלל מוסרי הוא עיוות שרק גילדת ההוראה הייתה יכולה להמציא.
ילד לא נמצא, בינתיים, בעמדה של המבוגר שיכול לקום באומץ ולהגיד "אני לא משחק במשחק". במיוחד אם אין מבוגרים בסביבה שהוא יכול לסמוך עליהם, ושמעודדים אותו להזדקפות אמיצת לב בחייו. זה לא הוגן לצפות מהם ל"מרד" הזה. המרד שלהם קטן יותר והישרדותי יותר: הם כותבים לעצמם פתקים בכתב צפוף, מעתיקים זה מזה וכן הלאה.
אני רואה בכל הגילויים האלה רק ביטוי הוגן למחתרתיות שלהם – התנגדות לא אלימה לעוול שנעשה להם. ביחסיי הפתוחים והכנים איתם, אני יכול לדבר איתם על זה. אם זה משחק אני יכול להעלים עיין, או דווקא לסמן להם בנקודות כשאני "תופס אותם" על חם. אבל בשום פנים לא להתייחס לכך כסוג של"בגידה" באמון או משהו כזה. את הבגידה באמון אני עשיתי כאשר בתור מבוגר אחראי ובעל סמכות הושבתי אותם להיבחן.
5.
אני יכול לפני כל מבחן שאני בכל זאת נותן להם, לקרוא הצהרה, בדומה להצהרה שיש לפני חקירת משטרה: "אני מודע לכך שכל מה שאומר מרגע זה…" ובהקשר למבחן משהו בדומה ל: "אני מודע לכך שאני בוחר להיבחן ולא חייב להיבחן, ושאלה ואלה חוקי המבחן, וכל דבר שאעשה בניגוד לחוקי המשחק, ו"ייתפס" על ידי המורה יכול לפסול את המבחן או להוריד נקודות".
ואחרי המבחן, בדיעבד, יכולה להיות שיחה פתוחה על כך ש"אני הצלחתי בכל זאת להעתיק אבל לא תפסת אותי". מעולה. אנחנו יכולים לצחוק על זה ביחד.
אל תשכחו שאני כאן, בתור מחנך מחתרתי, לא כדי לנרמל את הילדים (לחנך אותם, ללמד אותם וכן הלאה), אלא כדי להציע להם קרן אור באפלה – זו מטרת קיומי כאן. כל גילוי של חיוניות מצידם, צריך לפגוש את ההתפעלות שלי מהם.
6.
ואם ילדים לקחו על עצמם בכל זאת לעשות מבחני בגרות, איך אפשר לתמוך בהם בזה, בלי אגב כך לאבד את כבודם וכוחם?
אם הם לקחו את זה על עצמם – בחרו בכך – לא משנה מאיזו סיבה, איך אפשר לעזור להם?
יש כאן אומנות שלמה של תמיכה בלמידה – לא למידה של תוכן אלא למידה של מיומנות.
7.
זה רק תחילתו של הדיון, ובוודאי לא ממצה את כל הדרכים הפתוחות בפנינו כמחנכים מחתרתיים, להתמודד עם המבחנים.
האם למשל אפשר להפוך את כל מבחני המידה (שאני מתנגד להם), למבחני שער או מבחני אתגר או מבחני אימון – שהילדים בוחרים בהם (שזה התנאי שהצבתי להיותם ראויים)?
האם, למשל, הם יכולים להחליט באיזה אופן הם רוצים להיבחן, ועל מה?
בעיקרון מבחן שער הוא מבחן שאפשר להתייחס אליו כמבחן שחייבים לקבל בו "100", המשמעות היא שהילד ימשיך לנסות עוד ועוד, עד שיעבור. ואם השער הזה הוא קשה מדי – שיקבע הוא את השער שהוא רוצה לנסות לעבור בו.