מדוע אני אומר שאי אפשר ללָמֶד? האם לא כך לומדים בני אדם – על ידי שאנשים אחרים – מורים לצורך העניין – מלמדים אותם?
אבל עצם ההיזכרות במידע מסוים, עדיין אינה למידה. הנה יוסי ששמע שאצל הסינים ההיפוקמפוס מפוצל, ובשעת הצורך הוא אפילו יודע לשלוף מידע זה ולספרו לאחרים. האם אפשר שזה דבר שהוא למד וכעת הוא מלמדו אחרים? והרי העיקר עוד צריך להגיע – הוא צריך להבין ידיעה זו והבנה זו צריכה לשנות אותו – להפוך לחלק מן האופן שבו הוא רואה, מרגיש, חושב, נוכח. עצם עובדת הדקלום אינה משקפת למידה.
ובניסוח יותר מדויק – למידה היא תהליך הבשלה פנימי שמקורו הוא עצמי, ואשר פירותיו הם היכולת העמוקה יותר של האדם לשוחח עם סביבתו. זה סוג של הסתגלות, אבל לא הסתגלות לסביבה סטטית, אלא הסתגלות דינמית למציאות שהיא דיאלוגית-דינמית במהותה. תהליך הבשלה כזה הוא לעולם לא "תוספת" אלא מודיפיקציה של היכולת לראות ולהרגיש שכבר קיימת – הבשלה. הלמידה כתוספת (של אינפורמציה) מוליכה שולל – היא פרשנות תרבותית-דיגיטלית למציאות שאינה כזו. כאשר ילד נפגש עם עובדות מתמטיות, הוא לא רק מפנים אותן כמו שמכניסים תפוזים לסל (מטפורת המילוי), אלא פוגש אותן כמרחב חי וכבר קיים של הבנה וידע, בתהליך דינמי שעתיד לשנות אותו. העובדות הללו, במידה והוא יכול להחזיק אותן כעובדות נפרדות, לא מורות שהן כך גם באופן גולמי, אלא על תהליך מורכב מאין כמותו שמיצר אותן כעובדות נפרדות, כל פעם מחדש, ובסיוע ההקשר התרבותי-דיגיטלי. במהותה למידה היא תהליך של שכחה יוצרת.
האדם לומד מן המפגש החי שלו עם המציאות וככל שהמפגש חי יותר כך הלמידה עמוקה יותר (וככל שהוא דיאלוגי יותר). הוא (או הפלא, או הנוכחות) הנו המנוע של הלמידה, ומתוך מה שיש כבר בתוכו גם מקבלת הלמידה את צורתה ואיכותה. "יש בתוכו" משמע – מי שהוא. לעולם אין למידה שאינה אישית. כל למידה היא טרנספורמציה של האדם כולו, גם כשהיא נראית מבודדת לתחום מסוים, או כשיש מאמץ תרבותי לבודדה.
פרדוכס הריפוי: אבל זה יותר מורכב מכך. מכיוון שתהליך ההבשלה – שתמיד הוא גם תהליך של ריפוי – אינו רציף והוא כולל משברים מסוגים שונים. אפשר שאדם ילך לאיבוד, לא יבין, יתרחק, יתפרק, וכל זה יהווה רק גירוי לתהליך חזרה הביתה שהוא יותר שלם, יותר מקיף. באופן נקודתי קשה מאוד להצביע על דבר ולומר שהוא טוב או רע מבחינה זו. המחלה מרפאת. הפרוק מאחד. המרחק מקרב.
ובמקביל חשוב לזכור שמעבר לכול שלבי ההליכה לאיבוד, ישנו פלא שקשור לעצם קיומו של תהליך ההבשלה – ישנה מגמה של התפתחות שהיא מעבר לפרטים. תנו לאדם לפעול, ותחזרו לאחר יומיים ותראו שהוא פועל יותר טוב. זה פלא. במילים אחרות: מקור הלמידה הוא בפלא החי של היות אדם נוכח. אדם לא לומד כי מלמדים אותו, הוא לומד כי הוא חי וזה חלק ממהותו. ולמעשה, המפגש עם "ידע" יש לו איכות מפרקת. וזהו האדם שצריך לאגוד מחדש את הבנתו ולרפא את עצמו. (על הזמן שנדרש לצורך ריפוי זה).
אבל באמת לעולם אין זה מפגש עם "ידע" זה תמיד מפגש עם סיטואציה שלמה. בכל מקרה, כוח הלמידה נמצא בלומד – בכוליות של הלומד, לא במורה. המשוואה הקובעת שאנשים לומדים כיוון שיש מישהו שמלמד אותם (ורק כך) היא משוואה מסרסת (המעודדת את הפסיביות של הלומד). מקורה הוא בתהליכים תרבותיים-פוליטיים, שאין להם קשר ללמידה כפי שהיא מתרחשת בפועל.
אבל תאור זה לא יהיה שלם אם לא נמצא בתוכו את מקומו החדש של המורה. גם מפני שבחינה תרבותית אי אפשר לבטל אותו, ועל כן עדיף לפרשו מחדש. אבל גם משום שיש לו פוטנציאל שחבל לוותר עליו. כשאנו מבינים שתהליך הלמידה מקורו בלומד – אצלו נמצא הכוח לאחד, להבין, לתרגם לנוכחות (להסתגלות דיאלוגית לסביבתו) – המורה יכול לקבל משמעות חדשה כפולת פנים: מצד אחד מומחה בלמידה טבעית היודע ללוות תהליך טבעי זה תוך שהוא ממלא פונקציות תומכות שונות בתהליך הזה. ומצד שני פונקציה יותר חברתית-מהפכנית, בתור ה"מעורר", מי שנאבק להזכיר לתרבות וללומד עובדה זו עצמה – שהכוח ללמוד נמצא אצל הלומד, ושזו אחריותו, חירותו וכבודו,
להיות לומד. וכשחרה של תרבות חדשה במרכזה נמצא האדם הלומד.
אומר דוד בן יוסף: יצירה או יצר-רע. (משמע, אלה האפשרויות שעומדות לפנינו, ואחרת אין). וגם הוא אומר: להשתלב בתנועה לחיים. ומפרק את המילה לחיים וקורא בה את ראשי התיבות של חדוות יצירה ייחודית משמעותית. ועוד הוא אומר: לזרום מתוך חסימה – זאת המשימה. ואת כל זה אני רוצה לבאר עכשיו, ולעמוד על טיבה ומהותה של היצירה, היצירתיות והמשחק.
רגילים לחשוב על יצירה במונחים של עשייה אומנותית. חושבים על ציור, פיסול, מוסיקה – עניינים שיש להם גם תוצרים מוחשיים ומוגדרים – עבודות יצירה. אבל אני דווקא רוצה לדבר על יצירה כאותה תנועה של הבעה שהעיקר בה הוא הזרימה. והזרימה הזו אינה סתם זרימה, כעין הזרימה המכאנית של נחל – זו זרימה מיוחדת שניתן לאפיין אותה במספר היבטים: ¢שהיא נותנת קיום חיצוני למה שבפנים (משמיעה קול), ¢ שהיא הופכת את מה שבכוח למה שבפועל (מגשימה), ¢ שהיא מנחילה את האני בממשות (מנכיחה אישית), ¢ שהיא פורייה ומחדשת (מאפשרת את מה שלא היה אפשרי לפני כן), ¢ שהיא דיאלוגית במהותה (מפגש של הפריה הדדית). ואף על פי שאלה צדדים שונים, בעצם הם כולם חטיבה אחת ואי אפשר להבדיל ביניהם. אבל לצורך הביאור, בכל זאת אני מתעכב על כל היבט בנפרד.
המילה "יצירה", אם כן, לא מתייחסת לסוג מסוים של עשייה אנושית, אלא לאיכות מסוימת של היות האדם בעולם. במובן זה, כל עשייה, גם זו שאין לה תפוקה מוצרית, יכולה להתברך באיכות זו. אני אומר "להתברך" שכן האפשרות הזו של האדם להיות יוצר, משמע, לא רק בעניין מסוים אלא בכל דבר ודבר, בכל נשימה ונשימה שלו, היא גם הגשמה של בריאות נפשית וגופנית. והרבה יותר מזה: זו הגשמה של האני כחירות, כחדווה, כייעוד.
להיות אני זה יותר מאשר להיות משהו – עניין שניתן להגדרה, לסיכום, להקפאה. להיות אני זה להיות מישהו – יחיד לאינסוף שהעיקר בו הוא תנועתו. ואם תרצו לעצור את התנועה הזו כדי לעמוד על טיבו של ה"אני" לא תגלו דבר, הוא קיים רק בתנועתו.
ולא סתם בתנועתו –– בתנועתו היוצרת. שהרי תנועה יכולה להיות גם תנועה של התמדה, הרגל המניע את עצמו בתרדמה, אבל במה שנוגע לתנועתו של האני זו תנועה יוצרת. בתנועה הזו תמיד יש היבט של תאוצה וחיכוך. היא לא יכולה לקרות מעצמה. התנועה הזו כמו מושכת מתוך התוהו את עולם הבריאה במעשה שמתחדש מדי רגע ברגע. אי אפשר לנוע כאן חלקות, לנוח בתרדמה – היצירה דורשת ערנות (ומשום כך היא גם מביאה לערנות). את החיים של הרגע הזה צריך להדליק כל פעם מחדש באש הנוכחות העושה את הרגע הזה שונה מכל רגע שקדם לו. שום דבר כאן אינו רגיל. הכל פה ייחודי. ואף על פי שאני מדבר על תאוצה וחיכוך, היצירה היא לא מאמץ.
ובלב היצירה נמצאת החדווה. אין זו אלא הגשמת האני, אפשרותו להביע את עצמו בקול ולגלות שיש לו הד. לא רק הד אחד שחוזר אליו באופן מכאני, אלא מהלך רצוף של הדים רבים שהם בעצם תשובות ומבטאות את ההשתזרות הזו של ההפריה ההדדית – הנה, באופן זה מתנחל האני בממשות, נעשה כתובת במציאות.
והנה, עבור האדם, אין הרבה ברירות – דווקא משום השפע שלו, ועוצמת החירות שלו, אם לא יעסוק ביצירה – משמע, אם לא ישתלב בתנועה לחיים, תהפוך לו אנרגיה עודפת זו לרועץ, לרודן, ליצר רע. היצירה היא הכרח גמור. מוכרח הוא להיות בחירות. הכרח גמור לו לתעל את האנרגיה העודפת שלו – אנרגית התוהו, אל תוך תהליך יצירה. חייב הוא לעשות חיים, אחרת יעשה לו מוות. צריך הוא ללמוד להשתלב בתנועה לחיים.
ובמציאות קורה לא פעם שהתנועה הזו נעצרת, נוצרים מחסומים, כל מיני סוגים של עצירויות, סכרים שהופכים את האדם ממישהו למשהו, והאתגר של היצירה הוא לחזור ולזרום – להפוך ממשהו בחזרה למישהו.
ומהות התנועה הזו בניסוח אחר היא: לחזור הביתה, להסכים להרגיש, להיות אישי.
גם אם התרחקנו מהם בתהליך התבגרותנו, הנה אנחנו שבים ומתערבבים בהם כשאנו בעצמנו נעשים הורים. גם בשל האופי המשפחתי שמתחילים לשאת חיינו (הרי ילדנו הם נכדיהם), אבל גם משום שאת הורינו פגשנו רק כבר-הורים, והדוגמא שנחקקה בנו בילדותנו שבה ומתעוררת לתחייה. להיות הורה – כך ברבדים היותר עמוקים של נפשנו – זה להיות מי שההורים שלנו היו בשבילנו, גם כשבאופן מודע אנחנו עשויים לרצות אחרת. באופן טבעי אנחנו פוסעים אל תוך התבניות שהם הציבו לנו. תנועת יד, מחווה גופנית, תגובתיות מסוימת, ניסוחי משפטים, עריכת שולחן לארוחה, הרגלי שינה, בכל אלה, הורינו מדברים דרכינו. דוגמאות.
לפעמים תבניות אלה משרתות אותנו, אבל הרבה פעמים לא. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו משחזרים במשך שנים דבר שהוא בעצם מת עבורנו, בלא היכולת לפתוח אותו, להיכנס פנימה, לבדוק את המשמעות, ולהחיות נתיב שמבטא באופן נאמן יותר את דרכנו שלנו בחיים. ברוב המקרים אפילו לא נדע שזה המצב. לא נזהה שם את הורינו אלא רק מרקם-נפש נוקשה, שמגיח ומפעיל אותנו. דוגמאות.
בעיקר אנחנו יכולים להיווכח בדבר בנקודות צומת מסוימות שחוזרות ומופיעות בחיי הורותנו: בתגובתנו לילדינו. כי אם אנחנו מגלמים את תפקיד הורינו, הנה ילדינו מגלמים את מי שאנחנו היינו, ובדרמה הזו שכולם לוקחים על עצמם להעלות מחדש, הם הולכים לקחת את התפקיד המרדני שאותו אנחנו לא מיצינו בילדותנו. הם יעצבנו אותנו דווקא משום שהם מרשים לעצמם להיות את כל הקולות שאנחנו דיכאנו בעצמנו. תקשיבו לשיחות הצל שלכם המתנהלות מסביב למוקדי דרמה אלה: "בגילו אני כבר נתתי כבוד לאבי! לא הייתי מעז להתנהג כך!".
וזה כלל נכון בכל מקרה, ולא דווקא ביחס לילדינו: מה שמרגיז או מפעיל אתנו – מה שלוחץ לנו על הכפתורים ומוציא מאתנו דפוסי תגובה קשיחים – אלה המקומות הנעולים, נטולי הגמישות, שבהם אנו מככבים בסיפורים של אחרים. או בניסוח אחר: דווקא המקומות שהם לא אנחנו (מקומות שירשנו מאחרים והם, במובן עמוק, זרים לנו) דווקא שם אנחנו הכי דוגמטיים, הכי עקשניים.
וכך גם ביחס לילדינו: המקומות נטולי הגמישות שמהם אנחנו מגיבים בעוצמה רגשית, הם המקומות שירשנו מהורינו, (ומן הסתם הם ירשו מהוריהם שלהם). אנחנו מגיבים מתוך אי-חירותנו. מתוך כאב אי-חירותנו, המבקש למצות את הדין עם הילד מולנו.
ומתוך כך שוב איננו פוגשים את ילדנו. מה שאנחנו פועלים מן הזרות, משליך מיד על הילד שנעשה בעצמו זר לנו: הוא מאבד את המימד האישי, ונעשה "ילד מן הסוג הזה", ואגב כך מגלם את תמצית פחדינו: "ילד אנוכי שלא מתחשב באחרים", "ילד עם פרצי אלימות", "ילד מן הסוג הכסיל והמגושם" וכן הלאה. אשר יגורתי בא לי. יש סיכוי סביר, שזה מגלם את אשר יגורו גם הוריכם.
ויש עניין עמוק ביכולת לעקוב אחר "דעות קדומות" אלה שמתעוררות ביחס לילדינו, וללמוד לזהות את מקורם. יש עניין בזיהוי תחושת אי-החירות שמתוכה אנחנו מגיבים. אותו "כך צריך להיות", שיותר משהוא דעה מודעת הוא תחושת התקשחות "עקרונית". הזיהוי הוא שלב ראשון בתהליך ההתרה. ולפעמים הוא גם כל מה שנדרש: עצם הפניית תשומת הלב, עד השורשים של אי-חירותנו, (וההיזכרות בעצמנו בלב תבנית סגורה-זרה), הוא טרנספורמטיבי בפני עצמו.
כך שההורות היא הזדמנות. שהרי אותה דרמה שאנחנו שבים ומשחזרים במשפחתנו החדשה, יכולה להיות המקום שבו אנו מתקנים את יחסנו עם הורינו ועם עצמנו. תהליך של הכלה והקפה, קשוב ומניע. תהליך שמאפשר לנו גם לעשות שלום עם הורינו ולגלות את ברכתם בחיינו.
הנה יוסי שחזר מסדנת ויפאסנה ומתוך השקט שנוצר בלבו הגיע להכרעה: מעתה כל בוקר וכל ערב הוא מתיישב לחצי שעה של שקט בעיניים עצומות. בהתחלה הוא עוד מקיים את הבטחתו, אבל אחר כך היא מתמוטטת, והוא נותר חסר אונים מול רפיסות רצונו, והררי הרגליו הישנים ששבים וכובשים את נפשו.
וכך עולה וצומחת שאלת המסגרת. לא רק מה שאנו עושים לילדינו בהגדירנו גבולות, בקבענו חוקים, ובשגרות יום וטקסים, אלא גם אנו עצמנו ומקומה של המובנות בחיינו. ואם מובנות זו באה מתוך אמונה בציווי אלוהי, או מתוך הרגל שנבנה ברצון, או מתוך מסורת של קהילה ותרבות, או סתם מתוך הקשבה לחוקי הטבע, אולי זה מעט משנה לעצם העניין.
אך תחילה צריך לסמן את השאלה למקומה הנכון – אין זו השאלה: האם צריך מסגרת, אלא האם אנו צריכים להבנות אותה באופן מלאכותי. שהרי חיינו מתקיימים כל הזמן על הגבול בין מובנות לזרימה. לו הייתה רק זרימה היינו אובדים בתוהו, ולו הייתה רק מסגרת היינו מתים מחוסר נשימה. גם השיר המקורי ביותר נכתב באמצעות מילים מתובנתות, וגם אם הוא שובר פה ושם את חוקי הדקדוק, הרי זה רק מתוך הישענות על מה שבלעדיו לא היה ניתן ליצר משמעות. ומה שנכון לגבי שירה נכון לגבי כל היבט אחר של חיינו: הם עמוסים באינספור מובנויות ברמות שונות, התומכות בחיינו. תנועת האבולוציה, רק בתור דוגמא נוספת, לא יכלה להתקיים רק כהתפתחות יוצרת אלמלא כל המבנים החיים (והסטטיים) שיצרה בדרך, כנקודות התגבשות ומדרגות להתפתחות חדשה.
אלא מה, לא תמיד אנו שמחים באופן שמובנויות אלה פועלות בחיינו. אותו משורר שביקש להביע רגש עמוק, יכול למצוא את עצמו מובל על ידי דפוסי ניסוח וקלישאות שבתוכן הוא מאבד את ערנותו ומתפתה לומר דברים שבכלל לא התכוון אליהם. כך קורה גם למעשן שמגלה בתוכו רצון כנה להפסיק, ומוצא עצמו מובל על ידי דפוסי הרגליו המנווטים אותו פעם אחר פעם הרחק מרצונו. וכך קורה לאדם הדתי שמסגרת פולחנו עשויה להתרוקן לחלוטין מכל רגש דתי. האם אלה הרגלים רעים שבאים מבחוץ, או שמא יצר רע שצר את העולם על פי תאוותיו? האם זה משנה?
כותב תורו: עלינו ללמוד להתעורר מחדש ולשמור על ערנותנו, לא בדרכים מלאכותיות כי אם על ידי ציפייה אינסופית לשחר, שאינו עוזב אותנו גם בתרדמה עזה."(119). אכן, אני עם תורו – שום מסגרת מלאכותית לא תתמוך בחיות של אדם אם הוא לא יהיה שם להכריע לטובת החיות. ואם בכל זאת אנחנו כאן, דנים בשאלת המסגרת, זה לא כדי לעקוף אי-הכרעה זו – שהרי אני מאמין שיש בכל אדם רובד עמוק שלא חדל לעולם לשחר אחר החירות – אלא מכיוון שלא תמיד אנחנו מחוברים לרובד הזה. שרויים אנו על פי רוב בתחום ביניים שבו הכוונה לא מזוככת, וההתכוונות רק בחצי הדרך, והערנות עוד שואלת לאן. הרי בזה בדיוק העניין, האם יש מסגרת שיכולה לתמוך יותר בחיפוש שלנו אחר ערנות? ומה יעשה את ההבדל? הצורה של המסגרת? החומר ממנו היא בנויה? ההיקף שלה? דומה שישנו יחס בין מובנות לזרימה השומר על מתח פורה של ערנות, ושומר כך את הרצון בעוצמתו. אך מה הוא יחס זה?
רוצה אני לחזור אל יוסי, ובמקום לבחון את השעה שבה התמוטטה החלטתו, להפנות את תשומת הלב לרגע בו נוצרה. הרי הפרי טמון כבר בזרע וייתכן שהכוונה שהוא זרע, והאופן שהוא זרע אותה, והקרקע שהוא זרע בה, כולם כבר הכילו את הבשורה של מה שנראה כמפלתו.
בפרט אני רוצה להצביע על תהליך ההזרה שבו קם על עצמו לצוות מסגרת, תוך שהוא מחלק את העולם ל"אני" ו"ללא אני". את ה"החלטה" הוא שם בצד ה"לא אני", כשהוא מאיץ בעצמו להיות מישהו אחר (טוב יותר, שקט יותר, חכם יותר). ואם נלך אפילו יותר לאט נוכל להבחין איך אותה התרוממות רוח שלו מגילוי עצמו מיד התהפכה לביקורת עצמית. היא צמחה מתוך החדווה, אבל שבתה בתוך תגובתיות התלונה, ונרתמה לשרת את אי אהבתו העצמית. וכך, אפילו בלי לשים לב, כשחזר והתחיל בישיבות הבוקר, הייתה זו פעולה בשרות הניסיון להיות מישהו אחר. בוודאי שהתמוטטה – ודווקא מצד חירותו.
ואיך אפשר היה אחרת? אולי אם היה זורע בחדווה – במקום להגיב להתרוממות הרוח בנזיפה עצמית המפרידה אותו מן העולם, היה ממשיך בקו ישר להכיל את הכול באקט של אהבה עצמית – אולי אז הייתה נעשית לו המסגרת לידיד שהוא אץ לפגוש, ולא מורה זועף שממנו הוא מנסה לחמוק. זריעה שהיא הכלה, לא זריעה שהיא הזרה. ויש לכאורה פרדוכס: אם הכול טוב, אז למה בכלל לטרוח להבנות מסגרת שתשנה משהו? אבל בזה בדיוק העניין: המסגרת לא שומרת על החירות מפני אויבים (החלוקה ל"אני" "לא אני") אלא היא הגשמה שלה. אין זו בחירה של עול, אלא בחירה של חשק – ביטוי לאותה התרוממות רוח המבקשת להגשים את עצמה בבשר הפולחני שלה. ככזו המסגרת שוב אינה ציווי – היא ברכה. בחירה בחשק, תרתי משמע.
רוצה להזמין להתבוננות על הטיית השליטה – אותה תחושה העוטפת את הווייתנו האנושית כטבע שני – ולהראות עד כמה הוא לא מייצגת את שליטתנו בפועל, אלא רק סוג של פנטזיה. היא אמנם מנחמת, אבל היא גם מקור למצוקה רבה. בצד זה שאני מצביע על איכות של אקלים נפשי פנימי, אני גם מצביע על הפער (בין הרעיון למציאות), שהוא חלק בלתי נפרד ממכלול המרכיבים הקשורים ומזינים הוויה זו. ומכאן גם השם "אשליית השליטה", ככינוי למכלול זה של תחושה ופעולה.
מצבנו אינו מאוד שונה מזה של הירח הסבור שהוא זה שמחליט להסתובב מסביב לכדור הארץ, ואם רק יחפוץ, יוכל גם לעצור. במקרה הזה מתבלבלת מחשבת השליטה בהרגל. אין היא רק פרי משאלת לב, אלא גם ביטוי ליכולתו של הירח לצפות את הרגע הבא, והאינטואיציה המוטעית שנתיבי ידיעתו הם גם נתיבי רצונו.
ובכל זאת לא קל לשכנע את האדם שזה מצבו. בשבילו השליטה היא עובדה. הנה הוא מכין ארוחת בוקר, מקפיד לעשות זאת ביעילות ובזריזות כדי לא לאחר לרכבת. אורז את תרמילו, נוסע ברכבו, חונה, קונה כרטיס ועולה לרכבת בזמן. הכול נעשה כראוי. אם לא היה מקפיד על השליטה, איך היה מגיע לרכבת?
אין ספק, הוא מרגיש אדון לנתיבו, ובכל זאת המתבונן מבחוץ יזהה בקלות את דפוסו – הנה הוא צועד בצד המון אדם שעושה בדיוק את אותו הדבר – חלק מתופעה תרבותית. נכון, הוא המבצע, אבל באמת בזה זה נגמר. צחוק גדול לחשוב שהוא אחראי לכל זה. יותר נכון לומר – המהלך נעשה והוא רק חומר הגלם שלו.
"רגע רגע", הוא אומר, "אני יכול גם שלא". מם, זה מהלך מעניין. הבה נראה אותך. "טוב, נו אבל אני חייב להגיע לעבודה בזמן, אבל אם הייתי רוצה, הייתי יכול. אני רק לא רוצה". האם זה לא מה שאומר הירח? "טוב טוב, אם כך, רק כדי להוכיח לך, מחר בבוקר אני לא אעשה דבר מן הדברים הללו". מצוין. וזה יאפשר לך לגלות אפילו ביתר עוצמה שהמציאות היא זו שמכתיבה. מה הולך לקרות מחר? אינך יודע? המתן וראה.
ויש דרך נוספת להתבונן על כך: בשעה שהאדם עסוק בהגשמת תוכניותיו הקוויות, מיליארדי תהליכים קורים במקביל ומאפשרים את פעולתו. תהליכים בכל תא ותא בגופו, כמו גם כל מכלול חילופי חומרים עם הסביבה, שהיא עצמה ממשיכה וטורחת ליצר מרחב עצום של תנאים המזינים אותו מדי רגע ורגע. על דבר מכל זה אין לו שליטה, ובכל זאת זה הבשר העיקרי של קיומו בעולם. אינספור קולות, אינספור מראות ותחושות, כולם נוכחים בו ומרכיבים את מציאותו. ומה שהוא מדמה שהוא בכל זאת אחראי עליו, אותו חוט זעיר של תוכניות הנמצא מול אפו, אינו אלא רק בדל מתוך מרחב עצום.
וגם הבדל הזה, בדיעבד, לא לגמרי שלו – על פי רוב מערך שלם של התניות קובע לו מה לרצות ואיך לרצות. זה חוט תוכניותיו שגורר אותו אחריו. זה לא באמת רצונו החופשי. מוטב אם כן לסכם: המציאות קורית והוא בתוכה. ומה שקורה קורה על פי רצונה, לא על פי רצונו.
יש בהבנה הזו משהו מנחם. שהרי אם אני קיים, זה לא מכיוון שהתחכמתי למציאות והצלחתי למרות הכול להתקיים. אם אני קיים זה מכיוון שכך הוא רצונה. היא רוצה בי, וטורחת בי. אחרת לא הייתי כאן.
ואם זה כך, מדוע בכל זאת ממשיך האדם להחזיק באשליית השליטה? כבר אמרתי, וכעת אני רוצה למנות: 1. כי זה מנחם (וזה קשור להתמכרות לסימביוטיקה) 2. כי ההרגל מתבלבל עם שליטה. 3. ולבסוף, כי האדם כל כך ממוקד בקו עשייתו, בניסיון לא להתבלבל, להצליח ולהשלים את מפעלו, עד שזה כל מה שהוא רואה. כל השאר מסתתר מבינתו וכמו לא קיים בשבילו. רק תוכניותיו, הצלחתו וכישלונו, בונים את חייו.
וכמה מבורך זה למוסס את אשליית השליטה, להרפות, ולהגיע מחדש אל המרחב. זה גם הרבה יותר מציאותי. זה להמשיך לעשות, אבל לעשות ללא תחושת הדחיפות כאילו אני אחראי על המציאות ובלעדי לא יקום דבר. מי הוא אותו "עושה"? זו התניה, דעה קדומה, אמונה שהוזרקה וכובשת את נפשנו בלי קשר למציאות. היא מצרה את מבטנו, סוגרת את הקשבתנו, מאיצה בנו אל תוך שיח אשמה שהופך אותנו למהנדסים התפוסים לנצח במלאכת ההישרדות. אנחנו מתוכנתים להגיב למציאות בתחושת שליטה. אותה "הגשמת תוכניות" חרדה היא הדבר הראשון שכולא אותנו וגוזל את חירותנו. היא אופן ההוויה המונע את התעוררותנו למציאות. ויש חירות אחרת הממתינה לאדם, לא כזו שבאה ממפעל השליטה – היא חירות ההקשבה. כאן מתעורר אני אחר – מגלה את המציאות לא רק כערמת חפצים הממתינים שישתמש בהם (יטפל וידאג להם), אלא כנוכחות המזמינה אותו לשיחה. האם מוכן הוא לקחת חלק בשיחה זו?
אני רוצה לאפיין מרחב הווייתי לו אני קורא מרחב אמונה. ויותר מלדבר עליו אני רוצה פשוט לדבר בהשראתו ומתוך כך לתת הזדמנות לנפש להתרגל לנוכחותו.
מרחב האמונה כמו נמצא קומה אחת מתחת, במקום בו נשענים על האדמה וחשים את כוח המשיכה ומתמסרים לו. היא הקומה של העיניים העצומות, של הלב שאינו דואג, הוא יודע. הוא לא יודע מאין הוא יודע, הוא פשוט יודע. אין זו ידיעה רגילה – זו ידיעה לא יודעת. זו ידיעה ללא זנבות-כי. בלי צורך להעמיד את הדבר בחוץ לאור הזרקורים כאובייקט ציבורי ניתן להוכחה. זה לדעת בחיוך. וזה לדעת לבד. בלי פחד. שהרי רוב הידיעות שאנחנו מחזיקים בהם הם מסוג ידע-פחד, ידע אותו אנו טורחים למגן הרבה, כדי שהוא לא יתפרק, כדי שהאדם לא יתפרק. ואילו כאן מדובר בידע-אהבה.
ובשבילי המילה "להישען" עושה הרבה. היא מגלמת את הוויתור על תנועה השליטה האוחזת, הדוחפת קדימה, הדואגת-מטפלת, כאילו בה תלוי הכול. זה לא וויתור של חוסר אונים ותבוסה, זה וויתר של הישענות על היש ונכונות לקבל, הבנה מחדש של מקומי בבריאה, והסכמה לסדר זה.
לא להפסיק לדאוג כי אין מה לדאוג, אלא להפסיק לעשות את הפעולה הזו בעלת הדפוס האנרגטי הברור, בלי קשר לתוכן. תכנים מדאיגים הרי תמיד בנמצא. תמיד יש סיבה לדאגה, לדחיפה, לדחיפות, ואילו כאן ההזמנה היא להתעלות מעל התוכן, לזהות את הדפוס האנרגטי באופן ישיר בתור מה שהוא – דאגה – ולחדול ממנו. לדעת שממילא לא אני הקובע – המציאות קובעת – ולאפשר לה לברך אותי. היא רוצה בטובתי, אפשר לסמוך עליה.
מרחב האמונה הוא מרחב הפלא הרוטט תמיד. וממנו צומחת התפילה, לא כעניין של שליטה במה שאין לשלוט בו, אלא כגילוי שפת הבקשה וההישענות. כמעשה זה עצמו של ירידת קומה, כפנייה זו עצמה המנכיחה את מרחב האמונה. מזכירה, מזמינה, מתרפקת, דורשת, מסכימה.
עוברת משפה של מאבק אינטרסים, לשקט. מרככת את הלב התמה, פותחת לו אוזן לשמוע. מלמדת אותו לסמוך ולפתוח מרחב של אמון.
את תפיסת המציאות כמרחב סיבתי-פיסיקלי, מחליפה התפיסה של מרחב פואטי – בתוך האלוהים אנחנו חיים. ומה שנראה במבט הראשון כמו מטח גירויים המתנגש בנו בסתמיות, הופך למערך של אותות בשיחה שממתינה לנו תמיד שנחבור אליה מחדש. בסבלנות אין קץ, תמיד היא אורבת להקשבתנו, ממתינה שנתעורר לחפש את המשמעות שהיא הדרך של כל שיחה.
והחרדה המצמיתה, יכולה להתחדש, ללמוד לעשות מקום ללב כהתרגשות, כהתמסרות, כנכונות. במקום לסתום את החרדה בטענות שווא, לתרגם אותה ליראת קודש. שהרי הביטחון לכאורה שמושג במאמץ השתקת החרדה, יש לו מחיר עצום של שטיחות, ואובדן חיוניות. ובסופו של דבר החרדה רק מתעצמת מתחת. מוטב לחיות במלוא העוצמה ולאפשר לחרדה להורות לנו את הדרך למרחב האמונה.
וזו מהות האמונה – להסכים לדעת לבד. כמשהו מברך ומזין, כסוד, כשקט. לדעת כתשובה, כהיענות לזימון, כיחיד, כהתייצבות. אכן, יש לחדש את הפועל לדעת. אין זה הדבר שמציג אותי מוכח בתוך מרחב ציבורי – כיודע, כבטחון, כהסתתרות מאי-ידיעה, כביטול חשיבות. מבחינה זו איני יודע דבר, איני מצדיק דבר, איני מוכיח דבר – אני ריק. זו עמידתו העקרונית של האדם נוכח ההוויה. אבל בתוך כל האי-ידיעה הזו יכולה לצמוח הידיעה האחרת, שהיא כמו פעולה של הזנה והבראה – היא אוכלת את היש, נהנית מטובו, כמו שעלי הצמח "יודעים" את השמש, ומתכוונים אליה. הם לא צריכים עיניים בשביל זה. הם יודעים מתוך הטוב המפכה בהם.
זהו מהלך הפוך לעבודת אלילים. בעבודת אלילים האדם הוא לבנה בתוך מוסד, ורותם את חייו על מנת לקיים את פחדיו. ואילו כאן הוא מתעורר לשיחה ומרכך את המסגרות הנוקשות שבהם מצא את עצמו נתון. הוא מחזיר את העולם לחיק האנושי והפואטי. לא מייצר אובייקט אדם חדש, מוגן ובטוח, אלא מתמסר ליש הפואטי, לומד לדבר בתוכו ולהקשיב לרחשו.
ולבסוף צריך להגיד שמרחב האמונה הוא לא רק מקום – הוא מסע.
השיעור הזה, במובן מסוים, הוא הצד השני של השיעור הקודם – שם דיברתי על האפשרות להרגיש בלי זנבות-כי, וכאן אני רוצה לדבר על האפשרות לדבר בלי תוספות של עומס.
לצורך העניין נחזור ליוסי. הוא מחכה לזוגתו שמאחרת וכאשר היא מגיעה סוף סוף הוא אומר לה: "למה את תמיד מאחרת?". הוא כועס עליה, זה ברור, אבל מעבר לביטוי כעסו הוא עושה עוד דבר: הוא תופר עליה סיפור מקבילי, ומכניס אותה לתוכו – זה העונש שלה – הוא עושה אותה למָשֶהו, מעניש אותה בסיווג-ניכור. הלשון המקבילית באה לידי ביטוי בין היתר בשימוש במילה "תמיד". וכמובן אפשר לצרף למשפחה גם מילים כמו "כולם", "אף פעם", "הכול" וכן הלאה, בהם הוא משתמש בהקשרים אחרים.
במילים אחרות, האדם לא אומר רק את מה שהוא אומר, אלא גם מוסיף אגב כך עוד מטען. המטען הזה, בלי שהוא מודע לכך, נתרם כולו כדי לפרנוס עולם הסיפורים המקביליים. אלה אותם סיפורים שאחר כך מסתובבים בעולם ונטפלים לאנשים אחרים. הוא נתן ידו לעניין שתוצאותיו מרחיקות לכת. לו היינו לומדים כולנו לדבר בלי העומס, לא היו סיפורים מקביליים מתקיימים.
פעמים רבות זה נעשה באופן מאוד עדין ולא מורגש. לכן אין לתת בעומס סימנים חיצוניים, אלא כמילה זו עצמה לחפש את החותם האנרגטי שלו – היותו תוספת הרוכבת על הדיבור הישר – עומס. לעומתו ניצב הדיבור הישר, הנקי, המפריד, שאינו לוקח חלק בטוויית סיפורים, אלא נותר נאמן לעצמו, אומר את מה שהוא רוצה להגיד.
לדיבור העמוס יש סב-טקסט הסתדרותי – הוא מושך בחוטים, מיצר קשרים, עושה "סדר". למשל: ביום אחר הוא אומר לזוגתו בלי כל כעס: "אולי כדאי שתצאי יותר מוקדם מן הבית". ולכאורה הוא נתן לה עצה ידידותית שנועדה להקל עליה להגיע בזמן למפגש חשוב. אבל בעצם, הוא חזר והאכיל את הסיפור, בעודו מחליש אותה, הנוכחת, הממשית. אכן הוא לקח אחריות עודפת. ועודף האחריות הזה (שהוא סוג של חוסר אחריות) מסתובב עכשיו חופשי בעולם ונעשה כלי בידי הסיפורים המקביליים. אגב, היא תוכל להרגיש את העומס גם בלי להבין אותו – אולי תרגיש "התנגדות לא מוצדקת" ליוסי – ובכן, מוטב שתלמד להאמין לעצמה, לא לחינם היא מרגישה את מה שהיא מרגישה.
ולכאורה בפעולה זו של העמסה פורק האדם את טעינותו שלו: משחרר את כעסו, תחושת אשמתו, חרדתו, או כל דבר דומה לזה. אבל לי נדמה שזה יותר עניין של הרגל. משהו שעושים אותו גם אם הקלתו היא זמנית וכמעט בלתי מורגשת.
האפשרות לדבר דיבור ישר ללא עומס, נפתחת לא רק ביחס למקרה פרטי זה או אחר, אלא היא מהווה סוג של היגיינה נפשית, כמעט הייתי אומר קוד-אתי, שאדם חוזר ומתאמן בו לאורך חייו, כשהוא עומד בפיתוי הזנת סיפורים מקביליים ובוחר כל פעם מחדש לא לעשות זאת. לא רק לטובתו המקומית, או מתוך כבוד לאדם מסוים זה או אחר הנמצא מולו ברגע נתון, אלא מתוך בחירה עקרונית ומקיפה יותר – כבוד לחיים באשר הם.
אגב, זה נכון לא רק לגבי סיפורים רעים. גם בסיפורים טובים אפשר לסגור בני אדם: "היא אימא נהדרת" (רק חסר לה שלא!).
בעולמה של המסורת נקראה העיסוק הזה בעומס בשם "לשון הרע". הוא מתפרט וכולל בתוכו את אבק לשון הרע, ועוד דקויות רבות אחרות שקשורות במחשבות, ובסיפורים טובים לכאורה שאנו מבקשים לספר על מישהו אחר. לי חשוב להדגיש לא את המראה החיצוני של הדברים, אלא את המקום שממנו הדברים נאמרים. העומס הוא חתימה אנרגטית ברורה. למשל: "יש לאבא שלו הרבה כסף". זו יכולה להיות אמירה תמה לחלוטין, או עמוסה (תלונה, אבק לשון הרע, רמיזה).
ואפשר לברר את קיום העומס על ידי השאלה – מה באמת אני רוצה להגיד בעצם? – שאלה המזמינה להקשיב להרגשה. וכך הם הולכים ביחד: ההסכמה להרגיש והדיבור ללא עומס. האחד תומך בשני.
אם אתה בעצבות סימן שאתה חי בסיפור של מישהו אחר. וכעת אני רוצה לפרש.
אם אתה בעצבות: הכוונה כאן היא לא לעצבות המרגישה, הנוגעת, הלחה, אלא דווקא לנמיכות רוח, היעדרות תשוקה, אילמות הרגשה, תחושת כבילות, סתמיות, יובש נפשי, חוסר תכלית וחוסר תקווה. מה שאולי בשפה אחרת אפשר לקרוא לו דיכאון, או היעדרות.
והעצבות הזו היא לא סתם – יש להתעודד – היא סימן. אף על פי שהיא מתחפשת לסוג של אי-הרגשה סתמית ורדודה, גם היא בעצם מבשרת דבר מה. לא רק רוצה לכבוש את נפש האדם ולהכתיב לה את גורלה עד כלות, אלא בעצם להעיר אותו לשים לב. לשים לב למה?
לשכחה. שכל עצבות מקורה הוא אחד – שכחת החירות. ואמירה זו עצמה, כשמבינים אותה לעומקה, כבר היא הקלה גדולה. רק שעל פי רוב מובנת החירות באופן אחר שאינו מביא שמחה – כסוג של חופש תנועה, היעדרות מחסום, מרחב אפשרויות גדול, זכות בחירה וכן הלאה. אבל כאן הכוונה לחירות במובן פנימי יותר – החירות להיות אני, ייחודי, מי שניצב תמיד מעבר לסכום הנסיבות כמבע של הרגשה, ומרכז של יצירה.
ואם ננתח את השורש של כל עצבות נגלה את השורש האחד הזה, שבו האדם חווה את עצמו כקורבן הנסיבות. שוכח – לא רק שכחה של הראש – את חירותו הקודמת לכל נסיבה. שוכח הוא שהוא הנו המספר, נוכחות של גוף ראשון, ולא רק גוף שלישי בסיפור של מישהו אחר. בתור גוף ראשון הדברים קורים לו (ולא רק לידו וסביבו), ובכל רגע ורגע מסורה לו האפשרות והיכולות לנקוט עמדה כלפי המציאות, להשיב לה, ולהפוך. לא לחינם קורים הדברים – אליו הם פונים, וכשם שהם פונים אליו, כך הוא יכול לפנות אליהם בחזרה.
לשכחה הזו, אם כן, יש צורה מאוד מסוימת – הצורה של סיפורים טפיליים אותם מפרנס האדם על חשבון חיוניותו. מנסה האדם להתאים את עצמו ולהתיישר על פי קווי כוח של סיפורים שמקורם זר לו – הם לא באים ממנו ולא הולכים אליו. אלה תסריטים, חוקים, עקרונות, סתמיות, שייכים לאנשים אחרים. לא קוראים לו ולא נקראים על ידו, ועל כן גם נעדרי מרכז. ("לא עושים כך בגן שלנו"). וזו המשמעות של לחיות חיים רגילים (שזה תמיד לחיות חיים כפי שמצטיירים בסיפור של מישהו אחר).
מתחבא הוא מאחריות. חושש לא מחולשותיו, אלא מעוצמותיו. ומן האפשרות לחיות אל חייו באופן בלתי רגיל, כפי שהוא מרגיש אותם בקרבו. האדם לא פשוט שוכח (כמו ששוכחים לפעמים את המפתח בבית), הוא בורח מהתייצבות, מנקיטת עמדה, ממפגש.
והסיפורים הטפיליים הם תמיד סיפורים מקבליים. גם אם הסיפור מסופר כביכול על ידי מישהו מסוים – כוחו המדכא הוא סימן לכך שזה סיפור של "אף אחד מסוים". וכל אחד שכביכול נותן לו את כוחו באופן אישי ועושה אותו שלו, עושה זאת כי "כך כולם עושים", ובאמת הדבר נותר זר לו. אין איש יודע מי זה ה"כולם" הזה ומאין התחיל.
תמיד וללא יוצא מן הכלל שורש העצבות נובע מפעולה זו של סיגול עצמי ושכחה עצמית אגב כך. תמיד זה קשור לאמונה שאדם מאמין שעליו לשרת את הסיפור המקבילי. זו התוגה העמוקה של הנפש שנאלצת לחיות בגלות, כיוון שהאדם לא היה אמיץ מספיק כדי להתנחל בממשות, ולעשות את העולם לביתו. (כי העולם שייך ל"הם").
וכעת כל מה שנותר הוא לקרוא את סימנה של העצבות ולחפש אחר אותו סיפור/סיפורון שהאדם התחיל לעבוד בבלי דעת. אותו סיפור שלו מסר את חירותו. לא די להיזכר באופן כללי, אלא צריך לאתר באופן ספציפי מה הוא הערוץ דרכו אובדת לו חיוניותו, ועל איזה דבר חיצוני הוא התחיל להישען, במפלט ממשענו הפנימי. לקרוא את סימנה של עצבות – משמע להתעורר.
ודי אפילו ברגע אחד שבו נזכר האדם בחירותו העקרונית, די בטבילה אחת באותו מעיין של נוכחות שמקורו עלום, כדי להחזיר לאדם את שמחתו.
לכולנו, כנראה, יש אזורי עיוורון הממלאים שטחים נרחבים של נפשנו באילמות שאינה נודעת לנו אלא לעיתים רחוקות.
בניגוד לדימוי העולה מניסוח זה, כביכול מדובר בחללים שחורים, אזורים הנתקעים באמצע רצף הנראות וקוטעים אותו, מה שעושה את העיוורון הוא דווקא זה שלא רק שלא רואים, אלא שגם לא רואים שלא רואים. האדם מתבונן על הנוף מקצה לקצה ורואה תמונה שלמה, לא חסר בה דבר. מסתבר שהניסוח הזה – "אזורי עיוורון" – מתאים למי שכבר יודע, מבחוץ, אבל מנקודת המבט של האדם עצמו הוא לא עוזר. הוא לא מבטא את הפנומנולוגיה הפנימית, ורק מוסיף לכיסוי הידעני.
מנקודת המבט של האדם עצמו במקום לדבר על שטחי עיוורון אפשר לדבר על סדק דק שבדקים, שבקושי אפשר להבחין בו, כעין חוט השערה שחותך את תמונת הנוף אנכית, איזו הפרעה זעירה שאינה פוגמת ברציפות התמונה השלמה. אבל כשמתמקדים בסדק הזה קצת יותר, אפשר לזהות בו את נקודת האיחוי הרומזת שכאן היה פעם פער, ומה שנראה כרציפות הוא בעצם הדבקה. וכשמתבוננים עוד יותר לעומק בסדק הזעיר, כששוהים בו בתשומת לב לזמן מה, אפשר שיקרה הדבר – בבת אחת התמונה נפתחת וחושפת חשכה עצומה שהייתה שם תמיד, ועמה עניינים רבים שנותרו מוחבאים בקפל הזמן. כשזה קורה עולה התמיהה הגדולה, איך זה שלא הבחנו בזה קודם, איך יכולנו לדלג על פני הפער הזה ולחשוב שהתמונה שלמה?
אכן תמיהה גדולה. בזמנים אלה של התגלות אנו נעשים מודעים לראשונה גם לאלחוש הרגשי שמלווה תמיד את אזורי העיוורון. העיוורון קיים לא רק בהכרה, אלא בראש ובראשונה בממד הרגשי. ורק כשאנו שבים להרגיש אנו מתוודעים לעומק אי-ההרגשה שלוותה אותנו זמן כה רב. החיוניות מלאת הלחות שממלאת את נפשנו כעת, מספרת את סיפורה העצוב של הנפש הצחיחה.
השממה הרגשית, אם כן, היא סימן. אותה סתמיות, הרגליות, תרדמה, היעדר של נוכחות, שנדמים כטבעו המוצק של העולם, אינם רק מה שהם, אלא תמיד ביטוי להדחקה וכיסוי, סימן מובהק לפחד מוסתר. לעולם אין זו סתמיות סתם, תמיד זו סתמיות של הימנעות, עניין אקטיבי הצורך המון אנרגיה בשמירת על תמונת עולם, שאגב היותה שלמה היא גם נטולת הרגשה: "הכול בסדר". העניינים מתפקדים כרגיל. רק האדם נעדר.
למען הדיוק צריך להגיד שלא כל אזורי העיוורון שלנו הם הדחקה. למעשה רובם לא. באופן טבעי תהליך יצור המשמעות יוצר רצף המשלים את החורים. אלא מה, ההדחקה מנצלת את התהליך ההכרתי הזה שממילא קורה, על מנת להסתיר הרגשה. בכיסים של הפער היא מחביאה את כל התכנים הלא רצויים מבחינתה. וכך, מתחת לתמונה השלמה התכנים הללו ממשיכים לחיות חיי עליבות נדכאת. ברבות הימים זה נעשה לטבעה העקרוני של הדעת: היא מרצפת את המציאות בשטיחות, מכסה על התהומות, מעלימה צרימות, ואגב כך גם חונקת את החיוניות.
מתוך האילמות הזו אנחנו גם נעשים חרשים לכאבם של אחרים. ולאלה של הקרובים לנו ביותר קודם כל. אנחנו נוהגים על פי הראוי והמוכר. זעקתם טובעת אל תוך אילמותנו ללא קול. מותירה אותנו מתפקדים על פי חוק ומוסד. הכול כהלכתו. איננו מבחינים בדבר. וכבר אנחנו בדבר הבא.
ורק מדי פעם אנחנו עשויים לקבל איתותים, פולסים זעירים של רגש שבוקעים מסדק זה או אחר, עוד לפני שהצלחנו לאתר מאיפה: פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מתעצבנים על לא דבר, מתוחים ללא סיבה, נדחקים לפינה, אומרים דבר שלא התכוונו, מתנגדים בעוצמה לא ברורה לדבר פעוט, מתנהגים מוזר, פוגעים ביקרים לנו, עייפים, חולים, נופלים. כל אלה הם סימנים והזמנות לעצור, להעניק תשומת לב למה שבאופן טבעי מבקש להדוף את תשומת הלב.
ויש אומנות של חיים אשר מתרגלת להעניק תשומת לב למה שנדמה שאין צורך לשים לב אליו. זו האומנות המקשיבה לקולות, פותחת את ה"מובן מאיליו", מגששת באצבעותיה אחר הסדקים הזעירים, מזהה אלחושים רגשיים, רגישה לעדינויות, מסכימה לשהות באי-נוחות, ובסבלנות רבה לומדת לקרוא באותות. באופן זה יכול להתרחש תהליך של איחוי מסדר אחר, כזה המשיב לאדם את נוכחותו ועוצמתו הרגשית. זהו מהלך המשחרר מתוך כיסי הזמן את התכנים המדוכאים, מנקה את הכיבים, ומאפשר לילדים האבודים לחזור הביתה.
בילד יש כבר הכל וכבר מגיל צעיר מאוד – הרבה קולות הרבה פנים. אפשר למצוא שם גם את השונא וגם את האוהב, גם את השובב גם את הרציני, גם את הקנאי וגם את הנדיב, גם את האכזר גם את החומל, גם את הטיפש גם את החכם. כל אלה מרכיבים את אישיותו. ויחד עם זאת אף אחד מהם הוא לא הילד. אלה רק מקומות שהילד יכול להיות בהם. ותכלית החינוך היא לא לדכא קולות או היבטים מסוימים, כי אז יצרנו רק חצי ילד – ילד נכה, אלא לעזור לטפח את המנהיג – מי שיכול לשאת את כל הפנים השונות הללו ולהנהיגם לחירות.
והדרך למנהיגות עצמית זו, שיש בה הרבה רז, היא מתוך זה שהילד גדל בסביבה מונהגת, והמנהיג הוא עבורו בו זמנית מקור השראה, ומצת מהדהד לזרע המנהיגות הנמצא בו עצמו המתגרה לצמוח.
מנהיגות: שיודע להבחין בין רודנות למנהיגות, ומבין שמנהיגות מצילה מרודנות, ולומד לעשות הפרדות, ונושא באחריות, ובעצמו יש לו שמיים להתייחס אליהם.
וזה שהוא מבין את אחריותו לחירות. משמע, הוא אינו מוצץ אנרגיה מן המונהגים, לא מנצל את הילד לצרכיו, אלא משתמש רק באנרגיה זמינה שהילד מספק מרצונו. הוא לא חודר, לא מתערב, לא מטיף מוסר, לא לוקח – נותן. בין היתר הוא לא מבקש מן הילד רשות להיות ההורה שלו – שאז הוא שוב לוקח (לוקח אישור), אלא נשען על מנהיגותו העצמית.
וגם: הוא לא גוזל את אחריותו של הילד. הוא מאפשר לו לבטא עצמיות ולהוביל בכל מקום שהוא יכול להוביל – אבל כתהליך של נתינה ופינוי מקום ולא כתהליך של חולשה ואובדן מנהיגות. זו המנהיגות של ההורה שמצמיחה את המנהיגות של הילד – היא מברכת, נוכחת, נותנת, לא מתנתקת.
וגם: הוא לא גוזל את חוסר האונים של הילד. ניקח בתור דוגמא את המקרה של פעוט בן שנה אשר מנסה לטפס אל מיטת הוריו כדי להגיע אל אמו. היא יושבת שם וממתינה לו שיבוא אליה, אבל למרות שהוא מתקשה, היא לא עוזרת לו. הוא יודע לטפס על המיטה, וכבר עשה זאת פעמים רבות, אבל כעת הוא גונח בחוסר אונים ותסכול, מנסה שוב ושוב ולא מצליח.
וכבר אמרתי שיותר משחשוב מה ההורה עושה או איך הוא עושה, חשוב מאיזה מקום הוא פועל. והנה במצב זה, הנטייה של רובנו המגוננים תהיה להושיט יד ולעזור לו לטפס. הוא הרי ילד קטן, מן הסתם עייף בשעות ערב אלה, והרבה יותר פשוט והומאני לקצר תהליכים. לא כל דבר צריך להיות שיעור ואתגר.
אבל ייתכן שיש ברצון שלנו לעזור רבדים עמוקים יותר הקשורים בקושי שלנו לראות אותו חסר אונים. זה כמו אינסטינקט הפועל בתוכנו להשלים את המלאכה שאנו רואים כבר לאן היא שואפת. גם אם אנחנו לא בהכרח מרחמים עליו, חוסר האונים שלו מציף אותנו בתחושת הזדהות, והתסכול שלו הוא גם התסכול שלנו. קשה לנו להיות שם אתו.
ברקע יכולות להיות גם מחשבות על הצורך של בני אדם לעזור זה לזה, לגלות חמלה זה כלפי זה, ולעשות את הדברים פשוטים וענייניים ולא להסתבך אתם בכל מני דקויות פסיכולוגיות מיותרות: יש כאן ילד שמנסה לעלות למיטה, קשה לו עכשיו, למה להאריך את ייסוריו? הבה נהייה מעשיים, נעזור לו ונגמור עניין.
על רקע כל זה חשוב להבין מאיזה מקום באה הבחירה של האם בכל זאת לא לעזור לו.
אמנם נכון, אפשר שהיא בוחרת לא לעזור לו כסוג של שיעור בהישרדות, מאמנת אותו שהעולם קשה, ועליו כבר מגיל צעיר להתמודד אתו. חוששת מן הצדדים הרכים שלו, ובמובן מסוים מתקשה לקבל את החולשה שלו (ושלה). אכן, יש משהו מעט מן האכזריות בפעולה שנעשית ממקום כזה, גם אם היא כביכול נעשית כולה לטובת הילד.
אבל הנה מסתבר שהיא לא מאמינה באמת שהעולם קשה במובן ההישרדותי, והיא לא מנסה לחשל אותו שיגדל להיות גבר חזק ולא רכרוכי. כל זה זר לה. ובכל זאת, היא לא ממהרת לעזור לו. כיצד נסביר את זה? האם לא אכפת לה? האם לא נוגע בה חוסר האונים שלו? האם ליבה לב אבן? לא, אדרבא, הוא מלא אהבה.
אבל היא, דווקא מתוך אהבה, נזהרת לא לגזול ממנו את חוסר האונים והתסכול שלו. ויש פה עניין דק וחשוב ובכלל לא מובן מאיליו. במיוחד חשוב לחזור ולהדגיש שהיא לא מאמנת אותו לעתיד, ואפילו לא במונחים שמדברים עליהם, שלפעמים אדם חייב לעבור דרך הקשה כדי לגדול ולצמוח. אלא היא עכשיו, פועלת ממקום מדויק של מערכת היחסים ביניהם, לא כמטפלת (פסיכולוגית) אלא כהורה שיש לו אחריות מוסרית. והאחריות המוסרית, מתבטאת בין היתר, בכך שהיא לא גוזלת ממנו את מה ששיך לו.
כל פעולה שהילד לומד לעשות במהלך גדילתו, הופכת להיות לשלו, חלק מן הטריטוריה של הדברים שהם באחריותו, בתוך המעגל של מנהיגותו ומלכותו. ביושר הוא זכה בכך, ואין להמעיט בערך זכייתו. הטיפוס הוא כבר שלו, החלק הזה ברור. הוא כבר יודע את זה מפנים נפשו בדיוק כשם שהוא יודע מראש את שייכותו. לא מדובר באינדיבידואליזם המתבצר בגבולות נחלתו, אלא במרכז ההולך ונבנה, ובשייכות שבאה מן המרכז. ובכן, הטיפוס הוא כבר שלו, הוא יודע את זה, הוא יודע את זה בין השאר מתוך מערכת היחסים הארוכה עם אמו, ומן הכבוד העקרוני שהיא רוכשת לחירותו. הוא הרי נלחם פעם אחר פעם על רצונו ועל זכותו לעשות דברים שלו. הרבה מן הדברים הללו היא לא מתירה לו, כיוון שהיא יודעת שהוא עדיין לא מסוגל בתחומים האלה לקחת אחריות על תוצאות מעשיו. אבל על הטיפוס כבר כן. זה שלו ובאחריותו. וכשהיא מתבוננת בו כך באהבה רבה מנסה לטפס, היא חשה את מלוא המשמעות של "הטיפוס הוא שלו" שחלק בלתי נפרד מן ה"שלו" הזה הוא גם זכותו להיות מתוסכל ומתקשה. הייתי אומר, זה חלק בלי נפרד מעומק הזכייה שלו, מן המנהיגות הממשית שלו. היא לא רק קשורה לחלקים הקלים, הפשוטים, הנעימים, אלא גם לחלקים המאתגרים שיש בהם תסכול וקושי. כל זה שייך אליו וחלק מן השלמות של הזכייה שלו, אי אפשר לגזול את האחד מבלי לגזול גם את האחר.
ושוב, אין כאן תפיסת עולם אינדיבידואלית קיצונית הסבורה שכל אדם צריך לטפל בבעיותיו ולא להטריד אחרים בהם. אנחנו תלויים זה בזה וחלק בלתי נפרד מתהליך הבגרות הוא ללמוד לבקש עזרה. אבל, וזה כל העניין, מי אמר שהוא מבקש עזרה?
אנא, התבוננו בו בתשומת לב, נכון, הוא קצת בוכה, קצת כועס, אבל האם הוא מבקש עזרה? אני חושב שאם תתבוננו בו בתשומת לב תראו קודם כל זה שאין בו כל האשמה. משמע, הוא יודע בחוש עמוק, שהטיפוס הוא שלו. הוא יודע את זה באופן טבעי, ובמקרים אחרים שילדים לא יודעים, אני חושב שזה משום שהדבר נגזל מהם. אבל במקרה הזה, הוא יודע, אין לו בכלל חשד שהטיפוס הוא לא שלו. הוא כבר הרוויח אותו ביושר בעבר, והוא יודע שהוא שלו. ואדרבא את המקום שבו אמו ממתינה ומתבוננת בו הוא מקבל כהכרה בכך. הוא יכול להתלונן בינו לבין עצמו על הקושי, אבל הוא לא מתלונן על אמו שאינה עוזרת לו.
חשוב לראות את זה – אין לו תלונה על אמו. הנקודה הזו היא מאוד חשובה, כי במקומות אחרים ובגילאים אחרים, אנחנו רואים לא פעם מערכות יחסים המתבססות על אשמה והתלוננות, שהיא חלק מן האחיזה הסימביוטית ההדדית, אות וסימן שעוד לא נפרדו היכן שהיה ראוי כבר להיפרד. שאין כל צד מבין את אחריותו.
וזה גם מחדד מחדש את זה שפרידה היא העצמה, לא החלשה.
ובכן, האם הוא מבקש עזרה מאמו? אל תגידו שזה מובן מאיליו שכן ושבגיל שנה הוא עוד לא יודע לדבר ועל כן עלינו להבין לבד שזה בעצם מה שהוא מבקש. פשוט התבוננו בו. האם הוא מבקש עזרה מן האם? זה לא ברור שכן. אלה הרגלנו האוטומטים שמפרשים שזה כך, אבל לא בהכרח מה שקורה במציאות.
בסוף הוא מצליח לטפס. הוא מאשר בכך את מנהיגותו על הפעולה הזו. ומיידית אפשר לראות את המלאות שלו מן הפעולה השלמה הזו. זה אפיל לא חיוך הניצחון שהוא מפגין כלפי אמו, שגם בזה יכול להיות כבר כדי לתת לאמו משהו שלא שייך לה, אלא זו הענייניות שהוא ממשיך הלאה, הישירות שפעולה זו מסתיימת והופכת לאחרת. וכעת שהוא בזרועות אמו, הוא לא חושב בכלל להתלונן על כך שלא עזרה לו. הוא זכה בעוצמה שכולה שלו.
ואחרי כל זה, אחרי שהבנו את משמעות אי-הגזלה, שהיא פרט בהבנה היותר עמוקה בדבר נפרדותו העקרונית של ילדנו, ומתוך שאנו מבינים שמה שחשוב הוא לא מה עושים אלא מאיזה מקום עושים, אפשר גם במקרים אחרים שהאם בכל זאת תעזור לו. אבל זה כבר יהיה מעין קומה שנייה, לא גזלה, אלא תוספת שקשורה לזיקה שבין בני אדם.
