כאן, בתקשורת הכתובה, וגם בזמן המפגש,
אני מזמין שכולכם תהיו חלק מן השיחה.
וההזמנה שלי רלוונטית לא רק לאלה שלא מרבים לדבר לכאורה, אלא גם לאלה שקולם לכאורה נשמע.
* * *
לא מדובר פה בניסיון לאזן – שהמרבים לדבר יפנו מקום לאחרים, והשותקים יעשו מאמץ להשמיע קולם.
לא חייב להיות שוויון צורני.
יש כאלה שעיקר למידתם ותרומתם נעשית בשתיקה, בהקשבה, בדיבור מעט, ואחרים זקוקים להתבטא, לחשוב בקול, לתרום במילים. ומי שמדבר יותר מדבר גם בשביל מי ששותק ומי ששותק שותק גם עבור מי שמדבר. אנחנו מעגל של ריבוי פנים וגוונים, והריבוי הזה מתחולל גם בנפשו של כל אחד, ולכל אחד ולכל מידה יש מקום, גם בפנים גם בחוץ. לא כולם חייבים לדבר בפועל, ולא כולם חייבים לדבר באותה המידה.
לא על זה אני מדבר, אם כן, כשאני רוצה להזמין את כולכם לשיחה.
* * *
אלא שיש הבדל בין שתיקה לשתיקה.
בין שתיקה שהיא שותפות בשיחה, לבין שתיקה שנובעת מהשתקה. ואני אפילו לא אומר מי משתיק – ברוב המקרים זה האדם שמשתיק את עצמו – לצורך העניין זה לא משנה.
וההבדל בין שתיקה להשתקה הוא זה:
המושתק מודד את עצמו ביחס לשדה השיח הציבורי ומוצא את עצמו חסר. איך האחרים יודעים כל כך הרבה? מאין הביטחון שלהם? מאין כוחם להתנסח בבהירות ובנחרצות? (יש הטיה פסיכולוגית, שדברים שמושמעים על ידי אחרים, תמיד נשמעים יותר נחרצים ממה שאותם אחרים מרגישים ומתכוונים באמת).
הוא מרגיש לא בסדר בדעותיו, לא בסדר בחוסר דעותיו, לא בסדר בשתיקתו, ואפילו בדיבור המעט שלו.
הוא מרגיש בעומס של השדה עליו.
השיחה בשבילו היא לא ממש שיחה, היא זירת התמודדות – מרחב של הישרדות התובע ממנו כביכול להיות מָשהו. לא מישהו – משהו. אחרת אין לו מקום. והוא זהיר באותו מָשהו שכביכול מעידים עליו מעשיו ודיבורו. האם זה המשהו הנכון? הוא מרגיש שמביטים בו, שמצפים ממנו, שיש איזו מידה שבה הוא אמור להימדד. וזה משתק אותו.
* * *
במקום אנשים, הוא רואה מוסדות-אנשים, מבני-אדם – ייצוגים של דעות אשר באופן אוטומטי מתויגים כשייכים ל"סוג הזה" ("הדמוקרטים", "האנרכיסטים", "חסרי הגבולות", "השמרנים", "הרדודים", "העמוקים") – הם נעשים ל"הם". והוא עצמו, כך הוא מרגיש, לא שייך לשום סוג, לשום "הם".
וזו בעיה, כי נראה שה"הם" תפסו כבר את כל החלל – וממילא גם דחקו אותו החוצה. הוא מרגיש את בדידותו. ומה הוא אמור לעשות? באותו רגע שהוא מתפתה לנסות להידחק חזרה פנימה (כדי שיהיה לו מקום) – הם נעשים ליריבים. צדקתו מול צדקתם. הוא לא התכוון לזה, אבל זה מה שיוצא.
בלי ששם לב גרר את זולתו ועצמו לחדר הדרמה, וכשם שהזולת נעשה ל"משהו", כך גם הוא לעצמו.
בסיפור הזה באמת אין לו מקום.
זה לא שאין מקום לדעותיו – אותן הוא עוד יכול להגניב מדי פעם – אבל דעותיו הם לא מי שהוא, ולו עצמו למי-שהוא אין מקום.
זה מהותו של המרחב האידאולוגי.
שהוא גם השכיח יותר בתרבותנו.
* * *
פעם הפנה את תשומת לבי חבר קרוב, לעובדה שאף על פי שכל אדם טוען שהוא הגיע למסקנותיו באופן אובייקטיבי, מדהים לראות עד כמה מתאימה ה"אמת האובייקטיבית" של כל אדם לאישיותו ונסיבות חייו.
כשמתבוננים על זה כך, מתמלאים ענווה. לומדים להכיר שלכל אחד מאתנו יש נקודה עיוורת (ואני כולל בזה כמובן את עצמי), דברים שאנחנו לא רואים, ודווקא קבוצת דיאלוג היא הזדמנות לשקף לנו אותם –
ללמוד זה מזה, להפרות זה את זה, ופחות להיות צודקים זה מול זה.
זה לא אומר בהכרח לא להתייחס בקולות רמים – לפעמים טוב וחשוב לצעוק, ולבטח זה לא אומר שלא נשמיע את דעותינו עד הסוף – יש איכות של צחצוחי דעות שאכן מרבה חכמה,
אבל,
מכיוון שאנחנו לא רק הדעות שלנו,
הסיבה שבשלהן אנחנו משמעים אותן, ואפילו צועקים אותן, היא לא כדי לכבוש שטח בתוך האמת (שזה תמיד נגד האמת של אחרים המאיימת עלינו), אלא דווקא כדי לצאת לחופשי, ולחזור להיות אנשים, ממש.
מכיוון שהאמת שלנו, משיצאה לאור בדיבורנו, יכולה כעת לעבור מטמורפוזה, להתפתח כעניין הנטוע באישיותנו, וממילא גם לשאת אותנו הלאה מכאן למחזות חדשים. מבקשים אנו לחצות את הנקודה העיוורת, ולהגיע למגע עם הממשות. והממשות היא לא הדעה אלא המרחב נושא הסתירות שבין הדעות – השיחה, המפגש. כאן יש לנו מקום בתור מי שאנחנו, לא מה שאנחנו.
כל זה, קשור, כמובן, לדיון ב"שייכות הסימביוטית" וה"שייכות הדיאלוגית".
* * *
אז כשאני מזמין לשיחה, ומזמין גם את אלה שקולם לכאורה נשמע וגם את אלה שלכאורה לא, אני בעצם רוצה לפתוח מרחב לא רק לדעה – אלא לאדם וקולו המגשש דרכו להבעה, הבודק, המתחכך, שהוא אמיץ לא לדעת, לברר, להסתכל פנימה, להקשיב.
ואם זה שקט זה טוב, ואם זה דיבור זה טוב, גם זה וגם זה יכולים להיות ביטוי להשתתפות בשיחה. (פעמים רבות דיבור מחובר נושא עמו שקט ושקט מחובר נושא עמו דיבור).
ועל ההבדל בין שיחה לבין וויכוח סיכמתי כאן. (וממליץ לקרוא מי שלא מכיר – עמוד אחד).
* * *
אנא, זו לא משטרת מחשבות, אינני אומר לכם כיצד להתבטא ומה להגיד, או מאיזה מקום לדבר או לשתוק. בוודאי אל תנסו לקלוע לעמדתי וכך להיות עוד פחות אתם,
אני דווקא מזמין אתכם להיות יותר אתם,
לכו על זה, זה המרחב שלכם, של כל אחד מכם.
ערנות ותשומת לב לכוחות השונים הפועלים בשיח, יכולות לעזור לזכך את הקול האישי. הן עוזרות לא להשתעבד לאוטומט ההישרדותי, המנסה לפלס לו דעה בתוך ים הדעות, ואגב כך נגרר ל"תגובת גרירה". אתם לא דעתכם. אתם אנשים. היו אנשים, אם כן.
* * *
ומה זה אומר בפועל?
נדמה לי שהדברים האלה מוכרים לרובכם, ובכל זאת לעולם לא מיותר להזכיר אותם שוב.
כשאנחנו עושים מקום לעצמנו ממש, אנחנו עושים גם מקום לזולתנו. כשאנחנו עושים מקום לזולתנו, אנחנו עושים גם מקום לעצמנו ולריבוא הקולות בתוכנו. זהו טבעו של המרחב הדיאלוגי, שהוא מרחב לא שכיח. לא תמיד ברור מה ואיך ומאין עושים זאת, אבל הרי לשם כך אנחנו כאן – כדי ללמוד. הפרטים עוד יגיעו, זו הכוונה, בשלב ראשון שהיא חשובה. ובינתיים אל תהססו להמשיך מן הנקודה שעצרתי אתכם.
נספח:
יכולה לעלות השאלה – אנשים זה דבר חשוב, אבל גם מעשים.
ומה קורה כאשר קבוצה של אנשים מנהלת יחדיו מקום של חינוך (או זוג הורים מנהיגים משפחה)? הרי בסופו של דבר הם צריכים להכריע. מרחב נושא סתירות הוא טוב לשיחה, אבל במציאות ובמקרים רבים אי אפשר גם וגם. צריך להתכנס להחלטה, המעשה הוא אחד. יש מפגש בוקר או אין, למשל.
אבל נדמה לי שהעניין האמיתי הוא לא מה עושים,
אלא, באיזה אופן המעשים שלנו יכולים לעשות מקום בעולם לאנשים, או לא.
יש מעשים שחומסים מקום, ויש מעשים שיוצרים מקום.
זה לא קשור לצורתם – אלא לאופן שהם נעשים – ללב שלהם, ל"למה" שלהם.
אז כן, צריך להתכנס להחלטה, אבל התהליך של ההתכנסות הוא חלק בלתי נפרד מאותו "למה" העושה את המעשה למעשה פורה – פורה במקום.
ואני מאמין שיש דרכים, (מעגל מנהיגות למשל), שבהם המעשים מגדלים בני אדם. ובני האדם והתפתחותם נותרים החשובים ביותר.
וזה עניין לשיחה אחרת – אותה נעשה בקרוב, אני מקווה.
1. "אין תגובה".
2. רוצה שיחה:
א. קנה את אמוני.
ב. הפעל אצלי רגש כלשהו.
ג. הפעל עלי מכוחך.
ד. שאל אותי שאלה.
יש עוד???
כן,
להחליף את א' ל- השג את תשומת לבי.
דני וכולם, השתיקה שלי (לפחות לגבי שיעורי הבית) הרבה פעמים מגיעה מתוך זה שאני לא מוצא את הזמן לשבת בנוח על הטכסטים, לקרוא אותם בניחותא, לחשוב עליהם, ולהגיב מתוך המקום הנוכח.
אני יכול לעשות שיעורי בית כמו שהייתי עושה בבית הספר – והייתי מאוד טוב בזה: לרפרף במהרה, להבין את גרעין התוכן, ולענות משהו בשלוף שישמע חכם.
אבל ברור לי שככה אני לא רוצה לעשות שיעורי בית יותר. לפחות לא כאן.
אני משתדל שלא לחיות במרחב ההישרדותי, ויכולתי לפרט את העומס שאני נמצא בו, אך לא זה מה שמשנה.
וברור לי שאם זה היה לי מספיק חשוב הייתי מפנה לזה זמן. אך כרגע אלו הם פני הדברים.