ברגשות מעורבים היא החליטה השנה לשלוח את בתה לגן. עד עכשיו, זה שלוש שנים מאז נולדה, רק לעיתים רחוקות נפרדה ממנה ליותר משעתיים, וכשזה כבר קרה, זה תמיד קרה כשהוריה של האם שמרו על נכדתן. כעת מוזר לה להשאיר אותה לבד בגן עם אנשים זרים. וגם בתה אמרה לה – "אימא, מה את משאירה אותי עם האנשים האלה שאני לא מכירה?". זה הרגיש מלאכותי כל כך, והיא קיוותה שזה לא יחווה כסוג של בגידה ונטישה.
בכל אופן, היא החליטה שהיא תקדיש לתהליך ההסתגלות, זמן ככל שנדרש. בשעה שהורים אחרים כבר אחרי יומיים שלוש הסתפקו בחמש דקות של פרידה, היא המשיכה לשהות בגן ימים שלמים, נותנת לפרידה להתרחש בקצבה הטבעי. כשאחרי שבוע היא החלה להשאיר אותה בלעדיה למספר שעות, היא הקפידה להודיע על כך לבתה, ולהיפרד ממנה בחיבוק ודברי עידוד. היא ראתה הורים אחרים ש"נעלמו" פתאום כדי לא לצער את ילדם, והיה נדמה לה שאף על פי שההורים שנעלמו חסכו את הדרמה של הפרידה, נותר משקע של צער בפני ילדיהם, שכמו הקשיחו בחוסר אמון. נכון, הבכי הראשוני חלף עבר די מהר, אבל באיזה מחיר?
דומה שהבת שלה מקבלת את הדין, אוהבת את חברת הילדים בגן, הולכת ומתקשרת לגננת, אבל עדיין מתקשה להיפרד ממנה. היא תמיד תענה ב"לא" כשהיא שואלת אותה אם היא יכולה ללכת עכשיו. סמוך לרגע הפרידה מועקה ממלאת את לבה, היא מרגישה שמשהו באופן שבו היא פונה אל בתה, גורם לזו לאחוז את שולי שמלתה. משהו בקשר שלהן נקשר במין סיבוך כזה. וכל כמה שהיא מנסה לעשות זאת בקלות, בדרך אגב, בלי לעשות מזה עניין, הפרידה נושאת אופי של דרמה קטנה. היא כבר מבינה שזה קשור אליה, אבל היא לא יודעת איך לעשות אחרת.
* * *
מכיוון שהפרידה קשה לנו – אנחנו מתנתקים. על ידי הניתוק אנחנו משמרים את הפנטזיה, ומוותרים על המפגש עם הממשי. הניתוק שומר על אשליית השליטה, מאפשר להמשיך להחזיק בסיפור, אבל בו בזמן גורם לדליפה בחיוניות. וכך, אף שאנחנו "בוחרים" בכך, הניתוק מביא עמו סבל. מה שרק מעמיק את הנטייה להימנע מפרידות, ולהוסיף ניתוק על ניתוק.
אבל,
ניתוק איננו פרידה. הוא מנוס מפרידה. כשאדם מסרב להיפרד, הוא יאלץ להתנתק.
וזה אכן מה שהיא רואה אצל ההורים האחרים שממהרים לעבודה ומשאירים את ילדם מאחוריהם, כמו נמלטים מן האחיזה שלו בהם. הם מתנתקים כיוון שהם לא מסוגלים לעמוד בפרידה, על מלוא עומק ההתייצבות שהיא דורשת מהם. היא מבינה את זה והייתה רוצה לפעול אחרת, אבל היא לא מצליחה. כל פעם מחדש, במקום להיפרד, משהו שם הולך ונקשר, והיא מתחילה להרגיש בתוך עצמה את הדחף הזה לנתק בכוח את החבל הבלתי נראה שבו בתה קושרת אותה. עדיין היא רכה ועדינה ומקבלת, אבל ככל שמתארך הזמן, היא מתחילה להבין את הצורך לברוח.
* * *
זה מזכיר לה אירוע אחר שבו נקשרה אתמול.
היא פנתה לחבק שכנה מתוך רצון טוב והשתתפות, וזו נפנפה בידיה לאות שהיא אינה פנויה לחיבוק עכשיו. וכל כמה שהיא הסבירה לעצמה בהגיון ששום דבר כאן לא מכוון נגדה, הדחייה שהרגישה הייתה חזקה מכל הגיון, וגרם לה מיידית, ולמרות רצונה, לסגור את לבה. מול הסירוב של שכנתה היא העמידה חומה של ניתוק שיש לה כמה וכמה קומות.
בקומה הראשונה היה זה ניצן של הרגשת היעלבות שגורש מיד, שהרי נדמה שאין לו הצדקה. היא חשה בהתנגדות לשכנתה, ובמקביל בהתנגדות להתנגדות. מה בסך הכול קרה? באמת אין סיבה לעשות מזה עניין. זו בסך הכול שכנה, ובטח יש לה סיבות משלה, אסור לה לקחת את זה כל כך ללב. ובכל זאת, למרות כל המניפולציות שעשתה על עצמה, אחרי חצי שעה זה עדיין מילא אותה בתחושת ניתוק. עניין פעוט שכזה, כל כך העמיס עליה, גרם לה לשלל תסמינים שהיא זיהתה עם הניתוק: חוסר קשב, פיזור, רוגז, ריחוק, חוסר אהבה, בדידות. היא הבינה שלא השכנה עשתה לה את זה (זו בסך הכול ביטאה את רצונה – לא התאים לה החיבוק באותו רגע), זו היא שנאטמה וניתקה את עצמה, לא רק מן הפגיעה, אלא גם מכול מה שמזין את חיותה. היא הייתה רוצה להיות מסוגלת לעשות את זה אחרת, אבל היא לא יודעת איך.
והנה כעת היא חשה שיש איזה קשר בין שני הדברים. אף על פי שהיא עדיין לא ממש יודעת להסביר אותו בבהירות, היא מבינה שזו אותה תחושת מועקה. ומתוך כך היא גם מבינה שהפרידה – היכולת להיפרד – היא היא הדבר שיכול לגאול אותה מחוויית התנתקות גם כאן. רק שהיא לא יודעת איך להיפרד במקום להתנתק. איך עושים את זה בפועל?
* * *
פרידה היא אכן מושג רחב. היא יכולה לכלול את הפרידה המקומית של אדם מן האדם שמולו, כמו בכל מפגש שמסתיים, את הפרידה מן העבר, כמו למשל כאשר אדם עוזב עבודה, עובר שלב בחיים, נפרד ממכר או מתכשיט יקר שאבד, את הפרידה מן התקווה לעתיד מסוים, כמו למשל בפרידה מן התקווה לזוגיות עם אדם מסוים, או מן החלום להיות מיליונר.
ויחד עם זאת, כל הסוגים השונים הללו הם בעצם היבטים שונים של פרידה, ונמצאים בכל פרידה ופרידה. אמנם, יש דוגמאות שבהם היבט מסוים כזה או אחר הם יותר מרכזיים, אבל כל פרידה מכילה את כולם, ומכילה גם היבט נוסף – הפרידה מתפיסת העולם הילדית, והמעבר לתפיסת העולם הבוגרת.
כל מעשה של פרידה, במובן הזה, הוא גם מעשה של התבגרות (התבגרות, לא התגברות – התגברות שייכת למסורת הניתוק). או בניסוח אחר: כל מעשה של פרידה הוא גם מעשה של גמילה והתייצבות.
* * *
את זה היא למדה במקרה, יומיים לאחר מכן, כאשר בדרך הביתה מן הגן, אבדה לבתה הסוכרייה שקיבלה מחברה. היא מררה בבכי נוראי וסירבה להתנחם.
מנקודת מבט אחת הרי זה פחות או יותר סוף העולם. כל כמה שנרצה להקל במקרה – מה בסך הכול קרה, ותמיד אפשר לקנות סוכרייה חדשה – יש מובן אמיתי לגמרי המזמין אותנו לראות שאכן זו טרגדיה. הכאב, האכזבה, תחושת התסכול וחוסר האונים, כולם אמיתיים, גם אם בתור מבוגרים נוכל לחייך ולראות שאלה דברים פשוטים, והעולם הוא טוב, ויש עוד הרבה סוכריות שממתינות בדרך, טעימות וטובות ממנה.
שתי נקודות המבט הללו – זו של הכאב הגדול וזו של החיוך – אמיתיות במידה שווה, ומזמינות את הבגרות שתצליח לאחוז בשתיהן מבלי לוותר על אף אחת מהן. קל לראות זאת נוכח בכי של פעוט שאיבד סוכרייה, אבל זה נכון לא פחות לגבי ה"טרגדיות" הגדולות של החיים – מחלה, מוות, משברים נפשיים, קשיים כלכליים – גם אז מציאות החיים המורכבת מזמינה שנאחז בשתי נקודות המבט המשלימות, הבכי והחיוך החומל בו בזמן.
כותב על כך טאגור, לאחר שאיבד את אשתו האהובה, ואחרי תקופה את בתו, ולבסוף את בתו הקטנה והאהובה. קשה לתאר אסון יותר גדול מזה. אבל ראו מה הוא כותב:
"למה זה אתה לוחש על אוזני לחישותיך – הוי מוות, מוות שלי? זר פרחים לא יאסוף קבוצת שערך הפרוע… הכוכבים יעמדו על משמרתם בלילה, והבוקר ייעור כמנהגו, השעות יתנשאו כדלים ויפזרו הנאות ועינויים… מכיוון שאני אוהב את החיים האלה, יודע אני גם יודע שאוהב אני את המוות… התינוק צועק כשאמו מרחיקה ממנו את שדה הימני, ומתנחם מיד כשהיא מושיטה לו את שדה השמאלי."
וכך גם כל פרידה – מצד אחד הרי זה פחד מוות – אימה מוחלטת. לא ארצה להקל ראש בעוצמת הכאב הכרוך בה. אבל זו רק חצי האמת. והחצי השני הוא שאין דבר מתוק מזה. בלב הכאב נמצאת תמיד השמחה.
אני חושב שלאחוז רק בנקודת מבט אחת – בין אם זו של הכאב ובין אם זו של החיוך – מביא לניתוק. ומנגד, האפשרות לחבק את שתיהן הוא המפתח לפרידה. מתוך שהוא רואה את שני הצדדים, יכול אדם לחוות את הכאב שבפרידה, ובו בזמן לחוש בו את כאב הגדילה. הוא חש בעוצמת הטרגדיה, אבל גם חש את החיוך.
* * *
והנה, הפעם, מול הבכי של בתה, היא הצליחה לאמץ את המקום כפול המבט הזה. במקום להטיף לה שאין טעם לבכות, שאסור לבכות, שזה מטופש לבכות בגלל סוכרייה (כל זה היה מבטא את הניסיון שלה להתנתק מן ההדים שמעלה אצלה בכייה – מכל אותן פעמים שלה עצמה אמרו בדיוק את זה – שהיא צריכה להיות גדולה), היא פשוט אימצה אותה לחיקה ונתנה לה לבכות, מוכנה לפגוש את הכאב שלה, לחבור לטרגדיה העמוקה של המצב הזה, שהוא תמיד גם אב טיפוס – מה שהיא בוכה על הסוכרייה הוא בוכה במובן עמוק יותר על כל המציאות הזו שמסרבת להשלים עם רצונה. תמיד יש ממד שאם בוכים, כבר בוכים על הכול ביחד, גם על העבר, גם על העתיד, גם על עצמך, גם על אחרים.
וגם היא, האימא, מצאה את עצמה משום מה בוכה. כואבת כאב שלא ידעה שנמצא בה. אבל בו בזמן שהייתה קשובה לכאב של בתה, היא גם חשה את החמלה הגדולה הנובעת מתוך אמונתה האיתנה בטובו של עולם. באותו רגע היא חשה שהפרידה הזו מן הסוכרייה מכילה זרע של טוב. הבת שלה לא באמת ננטשה על ידי המציאות. הוא אמנם מרגישה שזה סוף העולם – היא לא רוצה להקל בתחושה זו – אבל בו בזמן היא יודעת שבאמת זה לא סוף העולם.
ונראה שהייתה השפעה מאוד מברכת לחיבוק הזה שבו ערסלה את בתה הבוכה. היא הרגישה שבתה אכן בוכה את כאב הפרידה באשר היא – גם את הפרידה מן הסוכרייה, גם את הפרידה שחוותה בגן, אבל גם, באופן מסוים, את שרשרת הפרידות שבחוש נבואי חזתה שעוד ממתינות לה. אבל בה במידה שהיא כאבה את הפרידה, היא גם חשה בטעם האחר, ומה שהגיע שם לקרקעית, בכל זאת ניחם אותה, חיזק אותה. היא למדה להכיר – כך מרגיש כאב הגדילה, כאב האהבה.
* * *
אומנות הפרידה היא אומנותו של הבוגר.
והדבר החשוב ביותר שיש לומר על אומנות הפרידה כבר נאמר: באופן פרדוכסלי, אפשר להיפרד רק מתוך שייכות. או בניסוח אחר: כדי להיפרד, אדם צריך להסכים להיות שייך. ומכיוון שפסגת השייכות והמהות שלה היא אהבה, אז להיפרד משמעו לגלות מחדש את האהבה.
עכשיו היא נזכרת בפרידה המיוחדת שחוותה ממקום העבודה הקודם שלה לפני לידת בתה. באותו יום אחרון של עבודה, היא כבר הרגישה עד כמה יחסרו לה עמיתיה, אבל במקום החומה שהייתה רגילה לשים בעבר כדי להימנע מכאב, אותה חומה של ניתוק שמבקשת להמעיט ערך במשמעותם לחייה – היא מצאה את הדרך להיפרד ממש. כל אדם בצוות שנפרדה ממנו היא מצאה את עצמה מתמלאת אליו אהבה. לא האהבה הסימביוטית עם הזנב המבקש לארגן מעשה – "אז בוא נשמור על קשר", "חייבים לאחוז במה שיש, אהבה כזו ושותפות כזו לא מוצאים כל יום" – אלא פרידה שלמה, המניחה את הדברים במקומם, ויחד עם זאת אוהבת ללא סייג – אהבת חינם שאינה מבקשת דבר. ומתוך שהסכימה להיפרד כך, גילתה את האמת העצומה הזו: להיפרד פירושו להסכים לאהוב. להגיד למישהו באופן הזה "אני אוהבת אותך", זה לבצע בפועל תהליך של פרידה. זו פעולת הפרידה בהתגלמותה התמציתית והמזוככת ביותר.
* * *
זיכרון זה גרם לה להרהר בכך שאולי כאשר היא לא מסוגלת להגיד למי שמולה "אני אוהב אותך", סימן שיש ביניהם דבר לא פתור, איזו תקיעות קושרת שתפתה אותה ליצור ניתוק במקום פרידה. זה משך אותך לחשוב שבעקרון היא צריכה להיות מסוגלת להגיד לכל אדם "אני אוהב אותך".
האם זה לא קיצוני ומחייב מדי? לכל אדם? ואיזה מן להטוט רוחני היא אמורה לעשות בחפשה את נקודת האהבה הזו אל מול אדם שהוא לא בהכרח קרוב אליה? ובכל זאת, היא התחילה להבין שזה כך: להיפרד זה להשלים את כל ההתרות עד אל המקום הזה שבו היא מגיעה אל חירותה, וממילא, כשהיא מגיעה אל חירותה היא גם מגיעה אל אהבתה.
כך שבמובן עמוק – להסכים להיפרד, זה לגלות מחדש את עוצמת האהבה. לא האהבה הכללית, הבלתי אישית, המוכנה לסלוח מראש לכל פגיעה ועלבון, אלא דווקא זו המוכנה לפגוש ממש. שזה אומר גם לכאוב, גם להיעלב, גם להרגיש, אבל גם, בסופו של דבר, לעשות את התנועה הזו של הגמילה, ולמצוא את האהבה הזו שהיא מהותה של החירות. לא כי "צריך לאהוב את אחינו" אלא כי אי אפשר להימנע מכך.
* * *
ומתוך שהתבוננה עד כמה חשובה אומנות זו של פרידה לאדם הבוגר – כמה זה בעצם מהותה של הבגרות – היא גם התחילה להבין שזו אחריותה כהורה – לחנוך את בתה לפרידה.
אבל איך עושים את זה?
גם זה התברר: לא מלמעלה ומבחוץ, אלא דווקא מתוך הקשר המשותף שלהם, אשר מהווה עבור בתה את הדגם שעל פיו תמדוד כל פרידה ופרידה בחייה – האם זו הולכת להיות נטישה, או פרידה מברכת. לשם כך היא לא צריכה לארגן מערך שיעורים בנושא "פרידה" אלא כמו שכבר נאמר – רק להסכים להיות שייכת, כדי להסכים להיפרד. מה שהיא עושה בעצמה, בבשר הקשר ביניהם, בהתמרה מן השייכות הסימביוטית לשייכות הדיאלוגית, הוא שחונך את בתה לאומנות הפרידה – שהיא גם בו בזמן אומנות הדיאלוג.
משמע, ההורות, החינוך, הוא התהליך בו מסייעים לילד להכיר באחרותו של האחר. והדרך לעשות זאת היא לא על ידי הטפות מוסר רבות, אלא על ידי זה שההורה מסכים להיות בעצמו האחר בשביל ילדו. עליו הוא יתרגל זאת, דרכו הוא ילמד זאת, שם, בקשר עמו שהיה סימביוטי והפך לדיאלוגי הוא ימצא את העוצמה להתחבר באופן דיאלוגי גם לכל זולת אחר.
* * *
העיקרון הזה שקובע שאפשר להיפרד רק מתוך שייכות, נכון לגבי כל סוגי הפרידות.
למשל פרידה מן העבר: פעמים רבות אנחנו עוברים במעלה חיינו וסוגרים דלתות מאחורינו. זה בולט מאוד בבית ספר, שם ילד בכיתה ד' מתכחש לעצם העובדה שפעם היה בכיתה ג', וממאן להתייחס ברצינות למי שקטן ממנו. אבל זה נכון גם לאופן שאנו מתייחסים לאנשים שהיו פעם חלק מחיינו, וכעת נפרדנו מהם, לפעמים בטריקת דלת. טריקת הדלת הזו לא רק ניתקה את הזולת, היא גם לקחת פיסה שלמה מעברו של האדם וניתקה אותו ממנו עצמו. ואף על פי שנדמה שהניתוק הזה שחרר את האדם, בעצם הוא הוסיף לו עוד משקולת קושרת שמקשה עליו להזדקף למלוא קומתו. והרי פרידות הן לא רק פרידות ממקומות ואנשים. יש מובן שבו כל רגע בחיים נפרדים מן הרגע הקודם כדי לבוא אל הרגע הבא. היכולת שלנו להיפרד במקום להתנתק, קשורה אם כן קשר עמוק למידת החיוניות של הרגע הזה, ולשייכות העוטפת אותו.
יש אינספור אירועים בחיי אדם שהם אירועי פרידה, ואשר בהם הוא יכולים לתרגל פרידה-לא-ניתוק: כל אדם שנפרדים ממנו בשיחת טלפון, כל ביי חולף, כל מעבר ממקום למקום, מערות לשינה, משינה לערות, ממחשבה למחשבה, כל אלה, במובן מסוים, הם צורות שונות של פרידה (או ניתוק). וכאשר אדם מתנתק מדבר, מפנה אליו את גבו, שם קיר חוצץ בינו לבין הדבר, הוא תולש אותו מחייו, ובאופן זה מונע מעברו להמשיך להזין אותי בברכתו. יותר מזה, אף על פי שנדמה שעל ידי מעשה זה הוא מגן על עצמו מפני הפגיעה שאולי הייתה בעבר זה, למעשה ההפך קורה – הדבר שהוא התנתק ממנו חוזר אליו כסוג של דיבוק המרחיק אותו מנוכחות, ומחליש את חיותו. הניתוק לכאורה שחרר אותו, אבל למעשה רק קשר אותו ברבדים עמוקים יותר. יהיה אפשר להבחין בכך בפעם הבאה שיפגוש אירוע דומה, או שיזכירו לפניו את שם האדם שלכאורה פגע בו – אז עשוי להתלוות לזיכרון נופח של מרירות, אבק דק של לשון הרע, אותו וסימן שהניתוק לא הגדיל אותו, הוא רק צמצם את מרחב המחייה שלו, ועשה אותו פגיע יותר למעברי גבול.
וכך, הפרידה חיונית על מנת שאדם ישתחרר לחייו המלאים. מכאן הוא יכול להמשיך לזרום, לא כנגד מה שהיה, אלא כנביעה מתוך מעיין עברו הממשיך להזין אותו. כשהסכימה להיפרד מהוריה, למשל, זה אפשר לה להמשיך להיות מוזנת ממורשתם. לשם כך, אגב, היא לא הייתה צריכה שגם הם יסכימו להיפרד ממנה – היא למדה לעשות זאת לבד.
הנה כי כן, לא רק שעל מנת להיפרד אדם צריך להסכים לשייכות, אלא שעל מנת להיות שייך הוא צריך להיפרד. הנה חזרנו למחוזותיה של השייכות הדיאלוגית, שהיא הפרי הבשל של תהליך הפרידה.
* * *
פרידה, אם כן, בשונה מניתוק, היא סוג של מפגש. ככזו היא מזמינה נוכחות.
ממילא היא תמיד גם סוג של המשך – המשך של מה שקדם, אשר בתורו יביא אחריו המשך חדש. ההמשך הזה הוא לא בועה מנותקת – איזו "תוצאה" של העבר – זהו הפרי הפורה של המפגש. גם אם לא תחזור להיפגש יותר עם האדם מולה, בכל זאת הוא ימשיך להיות חלק מחייה.
וכמובן – כדי להיפגש, היא צריכה להסכים שזה שמולה הוא לא איזה "לז", – דבר זר ומנוכר שיש צורך להתגונן מפני פגיעתו – אלא אדם ממש, מישהו. זה חלק מן הכבוד העקרוני שהיא מכבדת את מי שמולה, אבל גם חלק מן הכבוד שהיא מכבדת את עצמה. הכבוד הזה נתמך מן ההבנה שכל מה שקרה לא במקרה קרה – הוא בשר מבשרה וקרה כחלק ממי שהיא, והוא שייך אליה. ולצורך הדגשה – כל מי שמולה הוא בו זמנית גם שליח, אם תרצו, מן הבורא בכבודו ובעצמו. אי אפשר להקל ראש בכך. אפשר רק להסכים להיפגש,
ולהיפרד.
* * *
ואף על פי שהמחשבות הללו מעוררות בה תקווה, עדיין היא מרגישה קצת חסרת אונים מול שכנתה שסירבה לחבק אותה. היא לא לגמרי מבינה מה הוא הצעד הזה שיאפשר לה לא להתנתק, ובינתיים זה מה שקורה. כשהיא רואה את שכנתה מן החלון, נצבט ליבה.
מאז שהיא זוכרת את עצמה כשמישהו עולב בה היא מתכווצת, נסגרת, מתנתקת. היא אמנם מנסה לנחם את עצמה שלשכנתה לא הייתה כל כוונה רעה, אבל גם היא לא בטוחה (אולי בכל זאת שכנתה כועסת עליה), וגם נדמה ששכנוע עצמי זה, לא מגיע לשכבות הפנימיות יותר, שמגיבות בכיווץ מיידי של ניתוק לא משנה מה היא חושבת.
אני רוצה לעודד אותה, זה אמנם לא ביום אחד יקרה, ובמובן מסוים גם מן הרעיון הזה של פתרון הבזק – הנעוץ בפנטזיה – היא צריכה להיפרד. אבל, זה יכול להילמד. זה קשור לפרשנות הידידותית, המבהירה שמי שהיא חשבה שמבקש לעלוב בה (ואולי אפילו הוא עצמו חושב כך) בעצם לא באמת עולב בה. הנכונות להיות לבד, לא להתבלבל בין מה ששיך לה ומה ששיך לשכנתה, האחריות והכבוד גם לה וגם לעצמה, יוכלו לגלות לה שאף על פי שבקליפת הדברים נדמה שבאה לעלוב בה, היא תמצא את הביטחון להבין שהיא באה לברך אותה. ואיך לא תאהב אותה?
* * *
כעת היא מבינה שהדבר שהיא נפרדת ממנו בתור בוגר זה הרבה מן האמונות שגרמו לה לנסות לארגן את העתיד שיהיה בטוח באופן מוחלט, מכונס אל תוך תודעתה האחת, שכעת היה מבינה – זו הפנטזיה. הנה, מן הסיפור הזה היא לומדת להיפרד, ואגב כך מסכימה לקחת חלק במציאות מחדש. מציאות שאותה היא נכונה להרגיש. זו הדרך אל השייכות. ובמקרה של שכנתה, במקום לגרש את כל הרגשות הלא רצויים, פשוט להסכים להרגיש אותם, לכאוב אותם, ולקבל ששכנתה שונה ממנה. היא לא חיה כדי לאשר אותה, להשלים את הפנטזיה שלה, ולחזק את קירותיה. זה כואב, אבל יש בזה גם יופי. וזה מאפשר לה להתעורר אל הממשות. באותו רגע שהיא הסכימה למות לסיפור, היא התעוררה לממשות.
וכך גם הגיעה למילה "מוות". ובאותו רגע ראתה שאותו מוות מפחיד כל כך ודרמטי כל כך, שמנקודת מבט אחת הוא סוף העולם, מנקודת מבט שנייה הוא גם פשוט ומתוק.
אכן, היא גילתה את סודו.
* * *
הקפיצה הזו אל התהום מקפלת בתוכה את הפחד הגדול ביותר אבל גם את התרגשות המעוף. ואולי אלה לא שני דברים כל כך שונים, אולי החרדה היא פשוט התרגשות שבה עוצרים את הנשימה, והדרך להפוך אותה מחדש להתרגשות של הרפתקה, היא פשוט להסכים לנשום. להסכים לנשום זה להסכים להרגיש. במובן העמוק ביותר, זה מה שנקרא להסכים לסחף הגדילה. בסופו של דבר הפחד מפחיד יותר מן הדבר עצמו. ההתנגדות כואבת יותר מן הכאב. הבהלה מבהילה יותר. להיפרד, במובן הזה, זה להסכים לנשום. להסכים לנשום הלאה. זהו המעשה של הלבד, השונה מן הבדידות.
הבודד הוא הבודד בתוך הסיפור. וכך הוא תמיד ילווה בסיפור בדידותו.
הלבד, יש לו סוד אחר, הקשור להיפרדות מן הסיפור.
ועם הנכונות להיות לבד (להיפרד) עשוי להתחולל הקסם הזה – שאדם מוצא את הכוח הפשוט במקום להיעלב – לאהוב. יותר מזה, זה הופך כמו לכלי הנתון בידו: כל פוטנציאל של היעלבות הוא יודע להפוך לאהבה. אין זה רק משהו שקורה לו, אלא פרקטיקה שהוא מקיים: במקום להיעלב – הוא אוהב.
* * *
עבר שבוע מאז הנצו בה כל המחשבות הללו, ומשהו מזה נותר איתה כתחושת בגרות עמוקה שהקרינה חמלה לכל מה שפגשה. ברור לה שלבתה גם קשה בגן, היא יכולה לראות את זה, אבל בו בזמן היא יכולה לראות איך הקושי הזה – שנעשה לחלק מגורלה – נושא את ברכת גדילתה. היא עדיין לא בטוחה שהגן הוא המקום המתאים לה ביותר, אבל היא נעשתה בטוחה יותר לגבי כוחה של בתה להפוך גם את זה לחלק מייעודה וחירותה.
והיא גם ראתה את תפקידה שלה בתוך זה: להזין את השייכות באופן לא-אוטיסטי כדי שזה יבשיל אצל בתה את היכולת להכיר את פני האחר. זהו המצע להולדתה של בתה בתור מישהו. מישהו הנמצא במלוא הכרתו, במלוא נוכחותו, שהוא כשיר למפגש בתור מי שהוא, משמע שהוא כשיר להפרות את העולם בייחודיותו.
זה אפשר לה להבין את השייכות באופן רחב יותר. שייכות היא אמנם בית – והילד זקוק לבית הזה, כדי שיהיה לו מאין לצאת למסעותיו, ולפסוע ממנו לעצמאותו – אבל "בית" זה מושג רחב ודינאמי – זה לא בהכרח דלת האמות של בית הוריה, אלא בראש ובראשונה היכולת להפוך כל מקום לבית. משמע, צריך לראות אותו לא בתוך מקום סטטי, אלא בתור מעיין פועם השופך את ביתיותו על כל העולם.
עכשיו היא ממש יכלה לחוש איך היא ובתה שותפות באותה שייכות חדשה – שייכות דיאלוגית – אף על פי שבתה היא שם, והיא עצמה כאן.