יש עניין מאוד מבלבל, שדורש ברור מושגי-פילוסופי, לפני שנכנסים להשתמעויותיו החינוכיות.
אני מתכוון לאותה תפיסה דמוקרטית המבקשת להנחיל חירות מלאה לילדים, ולהעמידם כשווים לצד המבוגרים.
הכיוון ברור ויש בו אמת גדולה: גם על העניים אמרו פעם שלא כדאי שיהיה להם יום חופשי מעבודה בשבת, כי ממילא בזמן הפנוי הזה הם רק משתכרים ועושים מהומות, שלא לדבר על הנשים והשחורים שלקח כל כך הרבה זמן להכיר בהם כבני אדם בזכות עצמם ו"להעניק" להם זכויות. מכאן רק הגיוני להקיש, שאם איננו מקדמים את זכויות הילדים, וממשיכים להתייחס אליהם כאזרחים ממדרגה שנייה, זה רק משום שאנחנו שקועים עדיין בעידן הבערות.
האוחזים בכיוון הזה רואים באופן ברור את הילד כאדם שלם ואחראי, ומול כל הדעות הקדומות, השגורות בעיון ובמעשה, הם שבים ומתייצבים לצד הילדים, מאירים את כוחם לקבל החלטות ולהוביל את חייהם בתבונה, וגם אם הם טועים (אפשר לחשוב שמבוגרים לא טועים), הרי זו דרכם ללמוד ולהתפתח.
אלא שמתוך האמת של עמדה זו, ובתנופת שליחותה מפלסת הדרך, לא תמיד עומדים על מלוא רוחב היריעה, וכך בסופו של יום הם לפעמים גם עושים עוול לאמת המקורית שיש לה מקום ומידה.
* * *
כמה דברים התערבבו כאן:
קודם כל יש לראות ששאלת הכבוד לאדם איננה זהה בהכרח לשאלת חופש השליטה.
התרבות המערבית מטפחת מאוד את מימד השליטה בחיים כביטוי לחירותם, והרבה מזה הוא בעצם אשליה – כלא רעיוני שאינו פוגש את המציאות. בפועל, נדמה לי שאין משהו שפוגע בעוצמת החירות של האדם כמו אשליית השליטה. לכבד אדם, כך אני רואה, זה לא אומר ל"תת" לו לשלוט. לכבד אדם זה להכיר בו כמישהו, לא לשעבד אותו לתכליות זרות, לפנות אליו ממש ולא מעל ראשו, ולא לגזול את חירותו. אני מוצא שאנשים שעסוקים הרבה בשליטה (ומי מקבל את ההחלטה), משועבדים לכוחות שהם לא ממש מבינים את טבעם, ולא מתפנים ליצירה ומפגש שהם דרכי ההבעה של האני וביטוי לחירותו. לתת לילדם להתעסק בשליטה אינו אקט תמים ואינו בהכרח ביטוי לכבוד שלנו אליהם ולחירותם.
אחר כך ישנו מעמד "הענקת הזכויות" עצמו המבליע פטרונות אתנוצנטרית ומניח הנחות. כביכול מדובר בתנועה חד כיוונית שבה ה"חלש" מתקבל למועדן של ה"חזק" ולומד לדבר בשפתו. הנחת הבסיס היא שהאמת נמצאת בשפה של החזק, ושהתשוקה ההגיונית היחידה והסבירה שיכולה להיות לחלש – היא להצטרף למועדון של החזק. וכך, למשל, המשחק הדמוקרטי נתפס כחזות הכול, ומתן זכות הבחירה לנשים, נתפס כאקט של נאורות, בלי לראות שזהו משחק "גברי" ביסודו, שכעת האישה ה"משוחררת" נאלצת לשחק אותו בשם זכויותיה. אלה אנו (הזכר הלבן הבוגר במקור) המעניקים זכויות ומזמינים אותן להשתתף במשחק שלנו. הניסוח הזה מזכיר את הבדיחה על הגבר שמספר שאצלם במשפחה יש סדר – הוא מחליט על הדברים החשובים ואשתו על השאר. ומה הם הדברים החשובים? הוא נשאל. ברור – מי כדאי שיהיה ראש הממשלה הבא, האם צריך לצאת למלחמה, מה גובה המיסים הראוי, וכן הלאה. ומה הם הדברים הלא חשובים? אתה יודע, איפה נגור, ממה נתפרנס, מה נאכל, איפה ילמדו הילדים, דברים כאלה… לתת לילדים להשתתף במשחקי השליטה שלנו בצורתה ה"דמוקרטית" – יכול להיות ביטוי דווקא לכיבוש עוד יותר חודרני וגס לילדות שיש לה שפה אחרת לגמרי. אל נשכח שדמוקרטיה היא לא חופש – היא עדיין צורת שלטון – עניין מורכב ומסועף שעיקרו הוא בסופו של דבר ועדיין שליטת אדם בזולתו – אני לא בטוח שהעובדה שה"רוב" הוא זה ששולט, עושה את השליטה הזו לנאורה יותר.
* * *
אבל מתחת לכל הטיעונים הללו, יש עניין עמוק וממשי הקשור לעובדה שהילדים שונים מכל קבוצת מבוגרים אחרת, ועל כן גם אין מקום להכיל עליהם באופן גורף את אותה זיקה מוסרית. מה שיכול להיות נכון למבוגרים אחרים – לא נכון לגבי ילדים. אני מתכוון לעובדה שהילדים תלויים בהוריהם, ובמובן הזה הם גם קושרים את הוריהם, "גוזלים" את חירותם, ומזמינים אחריות מוסרית ומעשית שהיא לא סימטרית ושונה מאחריות כלפי כל אדם אחר.
עניין זה לא נוגע רק לטיב יחסי הכוחות ביניהם, אלא למהות יחסיהם – הילד נמצא בתהליך התפתחות שההורה הוא חלק מחומר גלם חיוני שלו. שוב, זה לא דומה לשום יחס בין אנשים מבוגרים. במובן מסוים ההורה והילד שלו, כל כמה שהם נפרדים, הם גם חלק מישות אחת.
והילד זקוק למנהיגות המבוגר, ובמקביל לתהליך פרידה אקטיבי שבו ישנם חלקים שבהם המבוגר עדיין אומר לילד מה לעשות. זו לא זכותו של המבוגר – זו חובתו.
* * *
מה זה אומר בפועל?
דבר ראשון ומובן: שיש אחריות לכל הורה ולעולם המבוגרים בכלל, להקטין עד כמה שניתן את תקופת התלות הזו, ובטח לא למשוך אותה מעבר לצורך. שאיפתו של ההורה צריכה להיות "לתקן" את חוסר הסימטריה באופן הזריז והמשמעותי ביותר. שזה יהיה שווה ערך לשחרור הילד מעולו של המבוגר ושחרור המבוגר מעולו של הילד.
תהליך השחרור הזה אמנם לא קורה ברגע אחד, אבל הוא קורה מן הרגע הראשון. וכל הזמן הזה יש להורה תפקיד כפול: מצד אחד לקדם את התהליך – להכיל יותר ויותר אוטונומיה על שטחים שהילד יכול כבר לקחת עליהם אחריות, ומצד שני למלא את אחריותו כלפי אותם שטחים שהילד עדיין לא יכול לקחת עליהם אחריות.
זה עשוי לבלבל. בתחילת הדרך נדמה שהתינוק כולו נתון בידי המבוגר ושליטתו, ולא תמיד קשוב ההורה לראות שהילד כבר בשל לאסוף אליו חזרה את אותם חלקים של אחריות שהופקדו אצלו למשמרת. ובגדול אפשר לומר גם על ההורים ועם על מערכות החינוך שהם מושכים את התקופה הזו מעבר למידה, ולא עומדים מספיק על החשיבות להחזיר את האחריות בזמנה.
צריך להדגיש – מלכתחילה את האחריות הזו מקבל על עצמו ההורה לא מתוך איזה חשק שליטה באדם אחר, אלא מתוך חובת הזיקה, ובאמת שייכת היא במקור לילד – חייו הם. והיא רק מופקדת אצלו למשמרת עד שהילד יוכל לאסוף אותה חזרה אליו. הארכה שלא לצורך היא כמעט כמו גנבה.
* * *
ועם זאת – וזה העיקר שבשלו אני כותב מאמר זה: בתוקפת הביניים הזו שנמשכת, אני מעריך, כשלוש עשרה שנים, ישנם חלקים של אחריות שמופקדים אצל המבוגר – אלה אותם חלקים שבהם המבוגר והילד הם ישות אחת ושבהם הילד שכובל את המבוגר – ובמקום הזה לא רק מותר להורה או למבוגר המשמעותי להגיד לילד מה לעשות, אלא חובה להגיד.
ויש לזה כל מני טעמים, שניים אני מפרט כאן:
הטעם הראשון הוא זה שכבר הזכרתי למעלה – העיסוק בשליטה, בקביעת המסגרת שבתוכה הוא פועל ועושה את חייו, הוא פעמים רבות עול מיותר, שמעמיס משקל על התפתחות הילד. זה לא חלק, עדיין לא, מחייו. הוא צריך שיחליטו בשבילו. והעניין כאן הוא בכלל לא מסוגלותו או אי מסוגלותו להחליט נכון, יכול להיות שהוא יכול להחליט נכון אפילו יותר מן המבוגר – זה לא רלוונטי – בדיוק כמו שלא רלוונטי העובדה שילד בן חמש יכול להרים משא כבד לאורך זמן – אולי הוא יכול אבל אם זה יעשה לחלק מחייו זה עלול לפגוע בהתפתחותו. העיסוק בשאלות שליטה וקבלת החלטה על המסגרת שבתוכה הוא פועל, עשויה לגזול ממנו את התפנותו לחיות את חייו בתוך המסגרת. ילד זקוק לחיות את חייו בתוך מרחב של כבוד, מרחב קשוב וגמיש שבו יש לו עם מי לדבר, הוא לא צריך להמציא אותו. הוא יכול לעזור לתחזק אותו, אבל לא להיות האחראי עליו.
הטעם השני קשור לצורך של הילד בחיי קהילה, ובעובדה שקהילה בריאה היא כזו שיש בה מנהיגות. וזה הולך עמוק מאוד והרביתי לכתוב על כך במקומות שונים. ולא ארחיב כאן.
* * *
אחרי שאמרתי את כל זה אני רוצה לתת לזה מידה, כי אף על פי שאמרתי שיש חלקים של חיי הילד שעדיין מופקדים אצל ההורה ואחרים שהילד כבר יכול לאסוף אליו חזרה, לא אמרתי אילו חלקים כאן ואילו חלקים כאן, ובאיזה קצב הם מועברים מאחד לשני.
ואכן יש כאן עניין מאוד אישי הקשור למערכת היחסים בין ההורה לילדו. לא פעם הילד יבעט ויבקש יותר חלקים לעצמו, ולפעמים הוא יהיה מסוגל אכן לאסוף את החלקים האלה, ולפעמים לא. בכל מקרה – מכיוון שכרגע הם מופקדים אצל ההורה, זו לא רק האחריות של ההורה להחזיק בהם, אלא גם אחריותו להחליט מתי למסור אותם (כמו שזו אחריותו אכן למסור אותם בסופו של דבר). וזה נתון לשיקול דעתו.
נכון זו פטרונות – אבל מילה זו שנעשתה למילה גסה ביחסים בין אנשים מבוגרים, ובצדק, היא דווקא מאוד שייכת לכאן. ההורה הוא הפטרון של הילד. הוא מחליט בשבילו, קובע לו, עוצר אותו,
אבל,
וזה כל העניין – לא כדי לשבור את רצונו או לעצב את מי שהוא "צריך" להיות, אלא דווקא להפך – כדי לתמוך באפשרות החירות של הילד, ובטיפוח עוצמתו ועצמאותו.
אנא, ה"למה" שהוא ליבו של כל מעשה, עושה את כל ההבדל. לא עצם העובדה האם ההורה עוצר או מחליט בשביל הילד אלא מאיזה מקום הוא עושה את זה – למה, לאיזה צורך, מה מנחה אותו. וצריך לדייק כאן, וגם על זה כתבתי כבר במקומות שונים, בהבחיני בין אותו גבול שההורה שם לילדו שהוא גבול מעצב, ועל כן גם פולשני ולא מכבד, לבין הגבול תומך החירות, שהוא כולו ביטוי להקשבה ותמיכה בהיות הילד מישהו.
והדיוק והזיכוך כאן עושים את כל ההבדל.
אצל ההורים נמצאת האחריות, ולכן גם הסמכות, לפעול על ילדיהם כמעט ללא הגבלה, לטוב ולרע.
אך לדעתי, אין אפשרות להעביר סמכות זו לשום "מבוגר אחראי" אחר, כלומר ל"מחנך", או לאנשי צוות חינוך.
ולכן, במוסד החינוכי (במידה וההורים אינם נוכחים), מן הראוי שיהיה למבוגרים ולילדים מעמד שווה.
כמובן שעל הצוות החינוכי ישנם חובות ואחריות שאין לילדים, אבל עבודה זאת לא יכולה לבוא מתוך תחושת עליונות, פטרונות, או, תחושה של ידיעה "מה נכון". ובכל מקרה עליהם לכבד את השוויון הזה, למרות שאינם מורגלים אליו.
וזה מאתגר מאוד.
תומר.
תומר התגובה שלך, עבורי לפחות, היא פורצת דרך. אבל האם זה באמת יכול להתקיים?
במאמר מדובר על מנהיגות המבוגר, האם לא יתכן שיהיה מבוגר משמעותי אחר מלבד ההורה שגם לו תהיה היכולת והחובה המוסרית לומר לילד "מה לעשות"?
אז נכון שחשוב מאוד לצמצם למינימום את ה"שליטה" הזאת, ולהיות רגישים מאוד לסיבה שבעטייה אנחנו מפעילים את ה"הגבלה" והשליטה הללו, אבל האם אין כל הצדקה ל"פטרונות" שאיננה בין ההורה לילד באופן מוחלט וגורף? הרי בקהילה בריאה, עם מנהיגות, הילד לומד מכל האנשים שמסביבו, והאם בסביבה שכזו לא יכולה להיות למבוגרים זכות ה"שליטה" בילד אם היא באה ממקום אוהב, מכבד ומשחרר? האם למבוגר האחראי (שאינו ההורה) לא יכולה להיות הסמכות לעצור את הילד מלסחוב משקל כבד, להפעיל כיריים או לשחק במקום גבוה וללא מעקה?
אם אני המבוגר האחראי, אז מתפקידי, לאפשר לילד להתנסות ב-להרים משקל כבד, להפעיל כיריים ולטפס על עצים.
כבר ראיתי יותר מידי עוולות שנעשו מתוך אהבה או כבוד המשפחה…
בקהילה בריאה, הסמכויות של המנהיגים (בעלי תפקידים), נובע מתוקף תפקידם והוא מוגבל לתחומי התפקיד. סמכויות אלה הוענקו להם ע"י המונהגים. והם לא נובעים מגובהם או גילם.
החובה המוסרית היחידה המוטלת עלי היא להיות מוסרי בעצמי.
הייתי רוצה להיות פורץ דרך, הבעיה שהקדימו אותי…
תומר
אני מאמין בקיומו של חוזה משולש שבו ההרוה פונה אל המחנך ומבקש ממנו להחליף אותו באופן זמני ומקומי. ואם המחנך מסכים, אז הוא אוסף אליו את אחריות ההורה.
עדיין המחנך והילד צריכים להיכנס למערכת יחסים שרק מתוכה יש יכולת למחנך אכן לחנך
כל זה מכל מקום לא נוגע לשאלת המנהיגות של הקהילה, שגם בקרב מבוגרים טוב שתתקים. וזה מקום שבו המנהיג יכול לומר לאחרים מה לעשות. ולא דווקא ילדים.
האם ילדיכול להיות בעמדה של הנהגה של קהילה הכוללת מבוגרים? נראהלי שרק במקרים נדירים.
ושאלת הדמוקרטיה היא בכלל שאלה נפרדת ולא בהכרח קשורה לשאלת החינוך.
דני, חולקת עליך בעניין המנהיגות. נתחיל בהגדרות השונות של שנינו, כפי הנראה, למנהיגות. כי מה שאתה מתאר " מנהיג שיכול לומר לאחרים מה לעשות" עונה על הקריטריונים שלי למנהל, כזה מתוך תפקיד וסמכות.
מנהיג אינו נבחר לתפקיד אלא פועל ומזוהה ככזה. בעיניי, מנהיג הוא מי שמעורר השראה, סוחף אחריו מתוך דוגמה אישית, מתוך אחריות, לא אומר מה לעשות, אלא עושה ומאפשר לאחרים לבחור בעצמם מה נכון עבורם.
מנהל פועל מסמכות. מנהיג מאחריות. ואחריות לא נותנים אחרים, אלא אתה לוקח ולכן גם אינה תלויה בדבר אלא רק בך.
מתוך כך, ילדים הם בפועל מנהיגים טבעיים מופלאים, הם פשוט שם, נוכחים, בתודעת למידה, מביאים את עצמם ולנו נותר רק לראות, להקשיב, להתמלא אושר וללמוד מהם.
אני נוטה להסכים עם תומר.
אני מבינה את הלך הרוח של המאמר על כך שהילד בשלבי חייו המוקדמים אמור לחיות ולא להחליט על חייו.
ובהקשר זה נכן כי בתחומים מסוימים ההחלטות והאחריות יהיו של ההורים.
לגבי מורים או מבוגרים אחראים אחרים, אני מוצאת שה"למה" עדיין לא מספיק ברור לרובם ולכן מתוך ספק, עדיף שלא ינסו להפעיל פטרונות/ידענות/שליטה.
וכמו ששירה בת 11.5 ושחר בן כ-8.5 ענו כששאלתי אותם על מסגרת שהיו רוצים להיות חלק ממנה, הם הגדירו מסגרת מאוד גמישה בה אין פטרונים ויש גבולות מאוד בסיסיים לשם הגנה וכבוד.
הגבולות עוסקים במניעת אלימות, יצירת מרחב בטוח של הקשבה הדדית, אבל בחירה חופשית של הילדים מה הם רוצים לעשות, איך לעשות ועם מי.
הם לא הבחינו בין לומדים ילדים ללומדים מבוגרים וגם לא בין מדריכים/מנחים מבוגרים לילדים. לטעמם זה עניין של מיומנות ותשוקה ללמד נושא מסוים אחרים ולא גיל או ניסיון קובעים לשם כך.
אני חושב שכן אפשר להעביר את הסמכות למישהו שהוא אינו ההורה. תחושת הבטן שלי היא שפשוט רובנו לא סומכים על אנשים אחרים שיעשו זאת "נכון" (או אולי כמו שאנו היינו רוצים שיעשו זאת) ועל כן אנו לא מוכנים להעביר להם את אותה אחריות. אני רואה זאת בברור בדבריה של נירית שאומרת "שה"למה" עדיין לא מספיק ברור להם". ואם הייתם מוצאים מבוגר שללא ספק מבחינתכם ברור לו ה"למה", הייתם מוכנים להעביר לו את האחריות? אני בהחלט הייתי עושה זאת ובפועל אני אכן עושה זאת בכך שאני שולח את ילדי למיתר. זה לא שאני בטוח שאנשי הצוות שם יודעים את שאלת ה"למה" לעומקה, אני פשוט חושב שרובם יודעים אותה לא פחות טוב ממני, חלקם יותר וחלקם פחות.
ואני כרגע לא מסכים שלמבוגרים ולילדים מגיע מעמד שווה, מאותם סיבות שכתב דני. המעמד השווה הזה שבא לכאורה לעזור לילד הרבה פעמים בעיני מזיק ממש. ושוב, אולי כי אני עוד לא ראיתי מקום שמתנהל כך שיש למבוגר ולילד מעמד שווה והדברים אכן מביאים לצמיחה בריאה של כל הקהילה.
סע לכנף, אורן. ואח"כ נדבר…
העניין בשבילי הוא מחוברות רגשית של המבוגר. זה התנאי. כמה המבוגר רואה את עצמו, כי אם הוא לא רואה את עצמו ולא מרשה לעצמו להיות נוכח במלוא מובן המילה על כל עוצמותיו, שזה אומר להיות אי ידיעה, שזה אומר להיות בפגיעות, להיות "חלש", אז הוא לא יכול לנהל שיח מעצים ולא משפיל עם הילד. הוא לא יכול להוות דוגמה אישית. הוא לא יכול לייצר עבור הילדים מרחב בטוח.
מבחינתי השיח בין המסוגר לילד יותר חשוב מהתכנים עצמם. אם יש אירוע והילד מרגיש בעקבותיו מושפל, אז יש פה תהליך משמעותי של למידה שצריכה להיעשות על ידי המבוגר האחראי ובכלל צוות המבוגרים. ולצערי, אני עוד לא רואה את זה קורה.
עקרונית אורן אם המוגר נמצא במקום הזה אין הבדל בינו לבין ההורה. לצערי גם רוב ההורים לא שם ואפילו לא מבינים את זה. שיח פטרוני לא אמור להיות בכלל.
אצלנו בבית אם שחר מרגיש שהוא לא רוצה לעשות את אחת מהמטלות שלו, אנחנו בודקים איתו אם הוא חושב שהוא יכול ורוצה להחליט לבד על דברים, כלומר להיות חלק מעולם המבוגרים על ההשלכות של זה (אמא לא מגינה לך את האוכל, אלא אתה לוקח לבד, ועוד הנאות של להיות ילד).
אני לא יודעת אם זה מושלם, אבל זה עובד לנו וזה מאפשר לשחר לבחור ומן הסתם יגיע יום שיהיה מוכן להחליט לבד ולהתמודד עם ההשלכות של זה וזה נפלא.
אם מקום שאמור להיות בסיס לתודעת למידה (וזה נכון לבית ונכון למסגרת כמו "שיח", "מיתר" וכו') לא שם כל הזמן סימני שאלה על הכל, לא רואה בכל ילד או איש צוות שמצטרף הזדמנות לצמיחה, לשינוי, לבחינה מחודשת, אז המקום לא לומד בעצמו וגם הלמידה של הפרטים ששייכים לו מוטלת בספק.
פנטסטי !
יופי דני, סוף סוף אנחנו באי הסכמה, יש !!!
אז ככה,
כמבוגר, אין לי שום רצון, וגם שום מעמד מוסרי להגיד למישהו אחר מה לעשות או לא לעשות, ואפילו אם הוא ילד (אדם נמוך קומה). אלא אם כן אני בעל תפקיד מוגדר בקהילה (ואז מה שאני אומר נובע מהסמכויות שהקהילה הפקידה בידי לתפקידי זה, ולא כי אני המבוגר כאן).
כאיש צוות חינוכי, אין לי שום עניין "להחליף" את ההורה, ולא לחתום אתו על חוזה מהסוג הזה, ואני לא אנסה להשפיע על הילד שלו להיכנס לסדנה כלשהי, כי זה מה שההורה היה רוצה, או כי אני חושב שזה "הנכון". להפך, אני רואה את עצמי כבעל חוזה סמוי עם הילד לנסות להשפיע על הוריו לאפשר לו להתנהל בחירותו כאן (ופה כבר יש פיר פייט, מבוגר מול מבוגר).
כהורה, אני לא מוכן ששום אדם "יחליף" אותי, ו/או יגיד לילד שלי מה לעשות, ואפילו שלא ינסה להשפיע עליו, ואפילו כוונותיו טהורות.
לעומת זאת, אם הילד שלי יראה באדם אחר "מורה מדריך/ אב רוחני", אין לי שום עניין לחסום זאת.
כאיש צוות בכנף, חוויתי את השוויון המעמדי הזה, ואת הנהגת הקהילה ע"י ילדים בסביבה שיש בה גם מבוגרים. זה עובד באופן מופלא, וזה מדהים בכל קני מידה.
כאדם חושב, אני חושב, שאין לי שום יכולת לדעת מה "נכון" למישהו אחר או בכלל…
נראה לי שהרבה מן הדיון הזה מתכנס לשאלת המנהיגות,
בעיקר הבנת מהותה – מה היא כן מה היא לא מאין היא באה ומה זה אומר.
האם יש מנהיגות שהיא ראויה?
שנים סברתי שלא – אני שונא שאומרים לי מה לעשות, ובועט בכל סמכות, אוהב חירות, אוהב אותנטיות, ומאמין באנרכיה – הלכתי מאוד רחוק עם זה.
ואם בסופו של דבר בכל זאת גיליתי את ערכה של מנהיגות, זה לא היה בסתירה לכל אותן תחושות מוקדמות, אלא דווקא כחיזוק והשלמה שלהן. אבל זה דרש ממני להבין באופן אחר לגמרי את טבעה של המנהיגות – לא כסוג של החפצה של אנשים לטובת איזה עניין גדול יותר, אלא דווקא כעוד תמיכה בחירותם ואנושיותם.
ובזה אני מאמין בכל לבי,
והדיוק שבזה נראה לי נחוץ מאוד.
(כתבתי על כך בכל מני מקומות ולא ארחיב עכשיו על המהות).
ממילא הבנת המנהיגות ממקום יותר חיובי – תומך חירות, מבטא אכפתיות, עושה שלום,
יאפשר לראות מחדש את מקומה גם ביחס לילדים.
זה בדיוק לא קשור לזה שאני יודע עבור אחרים מה נכון. אני לא, ולא בכך מתבטאת אחריותי, אלא דווקא בהבנה שאני לא יודע ובכל זאת מנהיג.
מקווה שהמפגש הקרוב יעסוק גם, בין היתר, בשאלת המנהיגות.
דני
תוכל לתת דוגמה ???…
הי כולם ותודה על שיח מעניין
כאיש צוות לשעבר במיתר ובדמוקרטי בחדרה גם אני תומר, כמוך התנסיתי בחוויות נפלאות יותר ופחות בהן ילדים ומבוגרים נהנו מ"שוויון". ולמרות תפקיד מבוגר שונה לכאורה, הרי מיתר אינו בי"ס דמוקרטי כמישהו שעבד בשני המקומות רב הדומה על השונה במהות. בנקודת הקצה.
אני מסכים עם האבחנה בין הורה למחנך, יש בעיניי הבדל משמעותי והוא נעוץ לגמרי לדעתי בהתכוונות למפגש.
כמו בהתכוונות לחיים, לשמחה, אני כהורה יכול למסור את האחריות אבל מישהו שם צריך להיות מכוון לזה. אני אישית חושש מאמירות שלהורה/מחנך חובה להגיד מה לעשות. קל לי עם זה כהורה, קל לי עם זה כמחנך וכאדם שמגיע למפגש עם סקרנות כבוד לילד ולאדם בכלל. אבל אני חושש מהנוסחאתיות שיש באמירה הזאת. וחושש מהאופן שמפרשים אותה בשדה החינוך בארץ. אני לא חושב שמישהו מהכותבים פה באמת מתנגד לזה, אני חושש מכך שהאמירה הזאת כל כך נפוצה בשדה החינוך בארץ ובשמה… אתם כבר יודעים.
לעיתים אני אומר מה לעשות לילדים ומבוגרים מתוך איזה בהירות פנימית, ברור שזה לא בסדר ככה וככה לעיתים לא.
האם חובה שילד ייסדר אחריו, האם צריך להביא את הדברים להסלמה ולכוחנות תמיד? לא יודע
יש איזה אופן התנהלות מכבד, מתבונן שמשאיר מקום לספקנות, אני אדם, לא תמיד אני במיטבי ולא תמיד הילד במיטבו. אני חושש מהנוסחא.
אני יודע דני שאני יותר מסכים אתך מהכל, אתה מורה מאד משמעותי שלי. ובכל זאת אני נזהר, כמו מדת, כל ילד יש לו את הסיפור שלו, אני מעדיף לפעמים, בשקט אל מול ההתנגדות של ילד לסדר, לסדר בעצמי, מתוך חיוך ולהתבונן על זה, לא לספר עדיין שום סיפור על השחתה וכאלה.
התכוונות פנימית לכבוד, לאדם, איטיות (את זה למדתי ממך).
הורה זה סיפור אחד, מחנכים… אם הם רוצים לקחת את האחריות הזאת אז אשמח לתת אותה ובתנאי שתהיה שם.
לכלל שחובה להגיד לילד מה לעשות אני מתנגד. לעיתים כן לעיתים לו, חייב להיות לזה קודם את ההתבוננות העמוקה וגם אז, אין נוסחאות בחינוך.
תודה
הי שי, שמח לראות אותך כאן, מנחש שקיבלת את הכתובת מאורן,
מאוד מסכים אתך,
גם לתוכן,
אבל בעיקר לנימה,
מרגיש איזה משהו שעובר שם מעבר למילים,
תודה,
אבל מה נעשה עכשיו? שהצטרפת באופן כל כך משמעותי לדיון, הרי לא נוכל לוותר לך על ההמשך…
דני
שלום לכולם, שמי זאב ואני מהצוות של מיתר. אורן (פלד) ואני חולקים את הדיון הזה בשבועות האחרונים מתוך השותפות בעבודה במיתר, וכשעלה המאמר – הוא שלח לי לינק. כשנכנסתי וראיתי שמגיבים גם כאלו שאינם מהקבוצה (אהלן שי!) ושהם מתקבלים בברכה (תודה דני!) החלטתי לצרף גם את המחשבות שלי. אני מקווה שתמצאו אותן תורמות.
ראוי שילדים יגדלו בבתים ולא במוסדות.
האם בית המשפחה מספיק לילדים כדי לגדול בו? רבים וטובים יאמרו שכן. בעיני הקרבה האינטימית והאינטנסיבית להורים בשנים הראשונות לחייו של הילד היא חיונית, אבל בשלב מתקדם יותר הופך הבית צר. בהעדר קהילות טבעיות וזירות אשר תומכות במסע החיים של ילדים, אין אלא להקים מקומות אשר יהוו בעצם את הבית השני, הנטוע באותו כפר שלם – אותו צריך כדי לגדל ילד אחד.
בית כלומר – מקום אישי, ייחודי, חד פעמי – המזמין את האישי, הייחודי והחד פעמי של הילד לבוא אל העולם.
ובוודאי שנגזר עלינו כאן פרדוקס – הרי אנחנו בונים school של unschooling (או אולי כפי ששמעתי לא מזמן מאורן skhool) אך הפרדוקס הזה הוא בעיני הזירה והאתגר של מעשה החינוך בעידן בו אנחנו חיים.
בית, ובוודאי בית לילדים, צריך שיהיו בו אמא ואבא. כלומר מבוגרים אשר מנהיגים ומנהלים את הבית לפי דרכם ואופיים, ופוגשים מתוך כבוד עמוק את מי שבא בשעריו.
ולב ליבם של הדברים נמצא בתפיסה של המעשה החינוכי כמעשה המפגש. ויש כאן הבדל בין מבוגרים וילדים, ובעיקר במקום המוביל והמנהיג של המבוגר בביתו. (גם אם בין היתר הוא מגביל וכופה)
ולסיום אתלה באילן גבוה, הנה ציטוט מתוך "על המעשה החינוכי" של בובר.
" אין שחרור כוחות יכול לשמש אלא מקדמה לחינוך, ולא עוד… נוטים לתפוס חירות זו… בחינת ניגודה של הכפייה, של היות שרוי בכפייה. אולם ניגודה של הכפייה לא חירות היא אלא התקשרות. כפיה היא מציאות שלילית, והתקשרות היא המציאות החיובית: חירות היא אפשרות, אפשרות שחזרה ונקנתה. להיות כפוי ועומד על ידי הגורל, על ידי הטבע, על ידי בני האדם: ניגודה של זו הוא לא חירות מגורל, מטבע, מבני אדם, אלא התקשרות עמו עם הגורל, עמו עם הטבע, עמהם עם בני האדם. אמנם כדי להיעשות כך צריך להיעשות תחילה בלתי תלוי, ברם אי התלות מעברה היא ולא בית מגורים. חירות היא נפש המאזניים הרועדת, נקודת האפס הפורייה. כפיה בחינוך היא אי-ההתקשרות, הרכנת הראש ומרדות שבלב, התקשרות בחינוך פתחון לב היא ושילוב דעת; חירות בחינוך – היא היכולת למעשה ההתקשרות. אי אתה בטל הימנה וכשהיא לעצמה אינה בשימוש; בלעדיה לא יצליח הדבר, אבל גם לא על ידיה; היא הזניקה אל המירוץ, היא כינונו של הכינור. היא עדות אישור לאותו כוח-בראשית עצום שלהוציאו אל הפועל אינה יכולה אפילו להתחיל… חיים פריכים אלה שבין הלידה ובין המיתה יכול שיהיו בית תכלית: אם דו-שיח הם. כל זמן שחווים אנו דבר, בבחינת נקראים אנו: תוך מחשבה, תוך אמירה, תוך עשייה, תוך יצירה, תוך השפעה יש בידנו להיות אנשים עונים. לרוב הרי חרשים אנו לקריאה או מכניסים את פטפוטנו לתוכה. אולם אם הקריאה מגעת ובאה אלינו ומענה חוזר ובא ממנו, שוב יש מקום לחיי אנוש בעולם, ולו יהיו הללו שבורים כאשר יהיו. הדלקות זו של הענייה שלנו באותו 'ניצוץ' של הנפש, התלקחותה של הענייה לדיבור הנדחק אלינו במפתיע, קרואה בפינו בשם ה'אחריות'… אין אנו מופקעים לעולם ממנה מן האחריות: ככל שאנו 'משתחררים' והולכים, נמנעת מאיתנו הסמכה זו, ועל כורחה נעשית האחריות שלנו אחריות של איש לעצמו. מכאן אנו עומדים על טיבו של המעשה החינוכי ועל תמורותיו בשעת התרופפותם של קישורי מסורת."
לא הבנתי.