כל אדם, כל ילד, עובר דרך מקומות נפש רבים מאוד. למעשה, יש לי הרגשה שכל נוף האנושי פתוח בפניו באופן פוטנציאלי – שום דבר אנושי לא ממש זר לו – הוא יכול לעבור דרך החכם והליצן, האלים והוותרן, האומלל והמאמלל, הרוצח והאנס, המואר והמשוגע, הקנאי והנדיב.
אפשר להגיד שכל אלה תכונות שנמצאות בו, אם בפועל ואם בגדר פוטנציאל – מעין הקולות או הדמויות המאכלסות את אישיותו רבת המימדים,
ואפשר לומר שכל אלה שייכים לאיזה תת מודע קולקטיבי, משמע, לא נמצאים בו אלא נמצאים באופן כלשהו בעולם – בבין-אישי – והוא רק מבקר במקומות הללו, מאכלס פעם את דמותו של הגיבור, ופעם את דמותו של הנבל.
* * *
כל אדם, כל ילד, חולף עובר דרך מקומות נפש רבים בהם הוא בכלל לא נעצר. מידת הזמן שהוא שוהה בהם זהה לכמות הזמן הנדרשת כדי לחצות אותם. אולי עניין של שנייה אחת. הוא אפילו לא יבחין שעבר דרכם ובוודאי גם לא יבחינו בכך האנשים סביבו.
רוב מקומות הנפש הם כאלה – הם נמצאים היכן שהוא בדרך. הם היו יכולים להוות נקודות ציון בתמורות התדירות שעובר כל אדם, אם מישהו היה טורח לסמן אותם, או לצלם אותם ביעף. אבל בדרך כלל איש לא מתאמץ. וכך נותרים חילופי מצבי הרוח המהירים שאפשר לזהות כל כך יפה אצל תינוק, קצת סמויים מן העין כשבאים להתרשם מחייו של מבוגר. הוא, כך נדמה, מפגין איזו אחדות מתמשכת באישיותו – כשהוא עצוב זה ברצף וזה לאורך זמן. הוא לא יעבור, כמו תינוק, מבכי לצחוק בשנייה. ובכל זאת, גם אצלו, אם ניכנס קצת יותר פנימה, נוכל לזהות מצבי נפש מגוונים וצבעוניים שמרבים להתחלף. אחדות האישיות כלפי חוץ היא יותר כמו קליפה, כמו הסכמה, כמו עיוורון מושכל.
* * *
כל אדם, כל ילד, עובר דרך מקומות נפש רבים מאוד, ומקצתם נעשים לו למקומות מוכרים יותר מכיוון שאלה מקומות שנעצר בהם פעם, ומאז הם נעשו לו לתחנה אליה הוא שב וחוזר.
ומדוע נעצר במקומות אלה דווקא?
לפעמים זה פשוט בגלל מישהו שהיה שם וקרא בשם למקום שהוא חלף דרכו, וזה התגבש ונעשה לנקודת ציון – "עכשיו אני ברחמים עצמיים". ולפעמים אלה הנסיבות שדחקו אותו למקום מאוד מסוים, ומשום שהנסיבות התמידו זמן מה, ממילא הוא נעשה לתחנה – "הנה הוא יושב במסעדה בהודו, והריח הזה על האקלים שפגש באותה שעה, ילווה אותו לנצח כריחה של הודו". ויש, מן הסתם, עוד סיבות אחרות שגורמות לאנשים לעצור ולהפוך דבר מה שהיה רק בגדר מקום פוטנציאלי למקום של ממש.
* * *
כל תחנה כזו שאדם מתעכב בה קצת, לא רק חולף דרכה, יכולה להפוך לקול בקרבו – כעין דמות שהיא נגישה לו יותר משאר מקומות הנפש. היא נעשית שייכת למרקם אישיותו, ממשיכה לחיות בתוכו כהיבט משמעותי של מי שהנו.
יש קולות כאלה שהם מרכזיים יותר – אליהם הוא חוזר פעם אחר פעם עד כי אנשים מזהים אותו בטעות עם קולות אלו. ויש אחרים שהם אמנם שכיחים אבל פחות מרכזיים, ועוד אחרים שהם ממש נדירים, ובכל זאת, להם הוא נדרש בזמן מצוקה.
ואף על פי שנוטים לייחס את אישיותו לקולות היותר דומיננטיים שלו – מי שהוא זה כולם ביחד ואף אחד מהם לא.
* * *
רוב המקומות שאדם חולף דרכם לא ראויים להיקרא קולות. הוא לא נעצר בהם די זמן, וממילא לא התגבשו להיות קול של ממש. ובכל זאת, הם מרכיבים את המרחב הפוטנציאלי הזה שמתוכו ממשיכים להיווצר קולות חדשים כל החיים.
הרבה מן הקולות שמתגבשים באדם נולדו מתוך נוף הילדות. אלה תחנות אופייניות שבהם רוב הילדים נעצרים. כשהאדם מתבגר הוא ממשיך אמנם הלאה, אבל המקומות הללו השאירו בו חותם: נושא הוא אותם עמו כקולות שממשיכים לדבר בקרבו. אף על פי שהם שייכים לעבר, הם שייכים גם להווה ומרכיבים את האישיות מרובת הקולות שלו. וכך ניתן למצוא בקרבו את בן השנתיים שמגלה את הדיבור, את בן השש המתלהב משוקולד, ואת בן השש עשרה הנבוך. כולם עדיין חיים בו.
* * *
אפשר להתייחס לקולות הרבים הללו, כתתי אישיות המרכיבים את האדם. אני מעדיף להתייחס אליהם כמקומות שמתוכם הוא יכול לדבר. יותר משהם נמצאים בו הם נמצאים בבין-אישי, בדיאלוג שמתקיים בין אנשים, ובמובן הזה הם מגלמים "עמדות שיח".
במילים אחרות, הם שייכים לנוף השיחה, מהווים בה נקודות התגבשות המתייחסות לעמדות שיח אחרות בשיחה. וכך, למשל, אם מישהו לוקח עמדה של מורה, ייתכן שעמיתו לשיחה ייקח את עמדת התלמיד. ביחד הם מחוללים את הריקוד השיחתי הזה המכנס כל אחד מהם אל תוך עמדת שיח מסוימת. באופן זה הנאשם יוצר את המאשים, האומלל יוצר את המנחם, וכן הלאה.
כשאנשים נפגשים לראשונה, לא תמיד ברורים התפקידים מן ההתחלה. אבל ככל שחולף הזמן הדברים מתכנסים אל תוך פתרונם. בדרך כלל פתרון שהוא מוכר – אנשים נוטים לאכלס את אותם מקומות בתוך השיחה. ועדיין אלה רק עמדות שיח, והגמישות רבה. על אף נטייה זו, לפעמים די בתרגיל מלאכותי כדי להציב אדם בעמדת שיח אחרת.
* * *
ומי הוא האדם?
אפשר לומר שכל אדם הוא מחרוזת של עמדות שיח אופייניות, מצבור של תתי אישיות, מארג של קולות, מרקם של נטיות לעצור בתחנות מסוימות ולא אחרות. ואכן, האדם במידה רבה הוא כל אלה, אבל בה במידה הוא גם לא אף אחד מאלה – לא הקולות, לא התחנות, לא הנטיות – כל אלה הם רק מקומות שבהם הוא נעצר, וגם אם הוא מרבה להיעצר במקום אחד מוכר, עדיין זה לא הוא, זה רק מקום. ביום אחר, למרבה הפתעתו והפתעת סביבתו, הוא יאכלס מקום חדש ולא מוכר. תמיד קיימת האפשרות הזו, גם לאדם בן שמונים. אפשר שזה יקרה כי הנסיבות ידחפו אותו לשם, ואפשר שזה יגיח מעצמו כשעשוע של האישיות שמגלה את עצמה.
אפשר לומר, אם כן, שהאדם הוא כל אלה, ואפשר לומר שהוא החירות לנוע בין כל אלה.
ומה היא החירות, זה עניין לא ברור.
אולי פשוט הכוח לעצור בתחנה, והכוח להמשיך ממנה הלאה.
* * *
ובמה שנוגע לילד, המסע כאן בין המקומות הוא הרבה יותר אינטנסיבי מאשר אצל הבוגר. הרבה ממקומות אלה הם מקומות שהוא חוקר כחלק מתהליך התבגרותו – מקומות שהוא חייב לחקור. הוא בודק למשל את אלימותו ואכזריותו. זה לא בגלל שהוא באמת אלים או אכזרי, אלא שהוא חייב לעבור דרך התחנות הללו כדי לגלות את כוחו וגבורתו. הוא לא עומד להיעצר בהם כל חייו. אלה רק תחנות. הוא חייב לעבור דרכן כדי לזכות באיכות המיוחדת שהן מסוגלות להעניק. בין היתר זו גם הדרך שבה יוכל להבין אנשים סביבו. ואיך יבין אכזריות של אחר אם לא יעבור בה בעצמו? פעמים רבות שוחרי שלום גדולים עברו בילדותם דרך מקומות הגבורה בהם יידו אבנים בכל דבר שזז.
כמובן, הרבה מן המקומות הללו הם מקומות שהילד מודד על עצמו בהשראת סביבתו. לפעמים בחיקוי ישיר למה שהוא רואה מאנשים סביבו, ולפעמים כעמדת שיח משלימה. מול ההורה שלו הוא יתרגל את עמדת הקורבן, ומחברו הוא יעתיק את עמדת הגיבור.
ועדיין אלה תחנות – הוא ירד מן האוטובוס, כדי שיוכל לקחת אוטובוס חדש. הוא נעצר שם זמן מה, כדי שיכול להמשיך את מסעו למחוזות חדשים.
* * *
אבל לפעמים הוא ממש נתקע שם. הוא ירד רק לחמש דקות כדי לאסוף את האוטובוס הבא, תרגל איזה עניין שהוא היה חייב לתרגל כדי לעבור לשלב הבא, אבל כשהאוטובוס החדש מגיע הוא שוכח לעלות עליו. הוא נותר תקוע באותה תחנה זמן רב.
למשל הוא נתקע כך "בילד הרע". שוב ושוב הוא חוזר לשם, ממלא את תפקיד ה"מציק". מדוע הוא נתקע שם?
מבחוץ נוכל לומר עליו שהוא נתקע שם זמן רב, אבל האם נוכל לומר שהוא נתקע שם זמן רב מדי?
ואיך נוכל לדעת? יתכן שיישאר במשך שנים תקוע בעמדה זו רק כדי שיום אחד יעלה על האוטובוס הנדיר הזה שרק צדיקים גמורים עולים עליו. אז יסתבר שמה שביקשנו לשפוט לרעה היה שלב חיוני בצדיקות החדשה – לא לחינם הוא המתין שם. מה שהוא סבל וסבלה סביבתו עמו, היה המפתח להתמרה.
אכן, קשה לדעת. אבל יש כלל אחד שאני רוצה לקבוע – הילד, תמיד הוא בדרכו אל הטוב.
* * *
הנה ילד שאמו תפסה אותו מורט לזבוב את כנפיו. אי אפשר לתאר עד כמה מראה זה טלטל אותה. ומלבד שטלטל אותה באותו רגע, הוא מילא אותה מחשבות ודאגות לגבי אופיו של בנה. היא לא שיערה שטמונה בו אכזריות שכזו. פתאום היא כבר לא בטוחה שהיא מכירה אותו, והיא תוהה שמא הייתה תמימה מדי בתפיסתה אותו. עכשיו כשהיא חושבת על זה, היא יכולה לזהות התנהגויות אחרות שהיו צריכות לרמוז לה, לו הייתה פתוחה להקשיב להן. כן, היא חוששת שבנה הקטן עתיד לגדול להיות גבר-אלים. ובסיכום הזה, דומה, היא מכניסה את גדול פחדיה.
אין תימה, איפה, שבפעם הבאה שהיא רואה אותו מתנהג באכזריות לאחותו, היא מגיבה על כך בחריפות כל כך גדולה, עד שהוא נבהל ומתחיל לבכות. הבכי שלו מפייס את ליבה, היא חוזרת לראות ולהכיר את בנה, שמה לב, שגם בה יש לא מעט אלימות.
* * *
אולי יותר קל לראות שמלכתחילה, וזה בוודאי נכון לגבי הילד, כל אדם הוא גמיש מאוד וכל מקום שהוא עובר בו הוא מקום זמני, הוא לא יישאר שם לנצח. רוב הסיכויים שזה מקום שהוא צריך לעבור בו כחלק מתהליך התפתחותו, וגם זו לטובה.
ואולי גם יקל לראות שכאשר הילד נתקע בתחנה – וכאמור, לעולם אנחנו לא יודעים להגיד מראש עד כמה זה לטובה – הוא נתקע הרבה בגלל ההורים שלו. עמדת השיח שהוא מאכלס בתקיעותו, היא אותה עמדה שההורה דואג לגביה.
המאמר מאוד נגע לעבודתי בגן.
הרבה פעמים אני מזהה או שלא לומר מקטלג! בילדים בגן את היכולת שלהם לעבור או לצאת ממצב רגשי מסוים אחרי שבאמת הם בכו או עברו דרכו) למצב רגשי אחר. הרבה ילדים חזקים רגשית עושים את זה מצוין – הם לא נתקעים בתוך המצב הזה שעה אלא יודעים לעבד את הכאב ואת הקושי אולי אף להפיק ממנו תובנות) ולהמשיך במצב רגשי אחר לגמרי אחרי כמה דקות.
חנן