מתוך שהקשבתי לאפשרות שהנושא של המפגש הבא יהיה תקופה זו שאנו חיים בה – ייחודה וקשיי החינוך שהיא מביאה – התבהר לי הרצון להמשיך להתעמק בנושא מנהיגות הקהילה – אבל מפן מיוחד שלו:
אחריות המחנך – אם הוא כבר מכנס ילדים אל תוך מסגרת חינוך מלאכותית – ליצור מרחב ידידותי.
והכוונה ב"ידידותי" היא לא רק "נחמד, חם, ומרופד" אלא שיהיה מרחב המעודד כל יחיד להיות הוא – אמיץ בזיהוי עצמו כטוב שהמציאות בעדו.
השאלה המעשית היא איך תומכים ומנהיגים מרחב כזה, שבמובנים מסוימים הוא כה שונה מן המרחב החברתי-ציני שאנו מכירים בתור מבוגרים והמאפיין גם מסגרות לילדים ובני נוער.
* * *
נתחיל בזה שאם ילד מגיע למרחב שהוא כבר כזה, הוא משתלב בו עד מהרה, וגם אם הגיע אליו כשהוא חסר אמון חשדן ופצוע, הרגלי ההישרדות שלו מפנים מקומם, לאחר תקופה של הבראה, והוא מצטרף לברכה ותורם לה משלו. מה שמשפיע עליו הוא האקלים הקהילתי בכוליותו. לקהילה כזו יש מרכז כובד שהוא מספיק עמוק ויציב כדי להכיל את הפצעים והחריגויות בלי שאלה יפרקו את התרבות שוחרת הטוב של הקהילה, ויסיטו אותה ממרכז כובדה ואמונתה.
אבל, כמובן, המציאות היותר מוכרת היא שהילד מצטרף אל מרחב חברתי שנקודת שיווי המשקל שלו היא דווקא החשדנות, ההתגוננות ההדדית, ההישרדות החברתית, הציניות, החספוס, הלקיחה – כולם שיקוף של מציאות תרבותית רחבה יותר. ובפני המחנך שנמצא במרכז של כל זה יש אתגר לא רק לידד את הילד הפצוע היחיד עם מרחב ידידות כבר קיים, אלא להסיט את מרכז הכובד של כלל הקהילה כדי לייצר את אותו מרחב ידידות (כן, ולעשות זאת בעזרתם של אותם ילדים פצועים וחשדנים).
איך עושים את זה?
* * *
כמובן יהיה כדאי לשוב ולהאיר מדוע זו האחריות העיקרית כמעט של המחנך – להנהיג את הקהילה אל מרחב של ידידות, על ההשפעה העצומה שיש לזה על כל מימדי החינוך האחרים.
בתוך נושא זה אני כולל את תתי הנושאים הבאים:
- היחס לסכסוכים, לאלימות, ל"הפרעות", להתנהגויות חוצות גבול.
- תקשורת מקרבת, תקשורת משחררת, גישורים, צדק מאחה.
- האמון בילד, אי ייחוס רע, התפיסה מרובת הקולות לאדם.
- מלאות החלל, נוכחות, אמונה, משמעות – מרחב עם שמיים גבוהים.
- קרוב לבבות בתוך הצוות.
- יצירת הזדמנויות לנתינה וגילויי אכפתיות ובאופן כללי חינוך לאכפתיות.
- שילוב ילדים בהנהגת הקהילה.
ובאיזה אופן ובאיזה סדר כל זה יובא, את זה עוד צריך לדייק, אבל בכל מקרה נראה לי ששני המפגשים הקרובים יוקדשו לכך.
ושוב, את כל אלה אני בוחן לא מתוך פרספקטיבה של מפגש עם הילד היחיד, אלא של דבר כולי יותר הקשור לאקלים הקהילתי ולאופן שמנהיגים אותו.