ילדים טובים
כל ילד עובר דרך מקומות נפש רבים. כך הוא גדל. הוא מנסה וחוקר, בודק עמדות שיח שונות, עוטה מלבושים רבים, מודד אותם כנגד המראה של האהבה, וממשיך הלאה לתחפושות אחרות.
אבל כאשר אומרים לו שהוא רע. הוא נעצר.
זה לא חייב להיאמר במוצהר. די שההורה/מחנך מייחס לו רע בלבו כדי שיבין – שוב לא רואים אותו כמסע אל הטוב, לא סומכים עליו. דואגים. וכשהילד רואה את ההורה/מחנך שלו דואג – הוא נעצר.
ובאמת, כיצד ימשיך הלאה?
הרי טוב ורע מבחינתו הם לא מושגים מופשטים, הם תנועות נפש, כיוונים המגלמים את הכוח לבחור בטוב – לנוע מטוב אחד לטוב שני. וכשהוריו לא מאמינים בכוחו לבחור בטוב, וכשהוא מאמין לאי-אמונתם, מאין יהיה לו כוח עכשיו? הרי כל כוחו בא לו מאהבת הטוב שלו, אבל אם הוא רע כיצד יתקדם מכאן?
* * *
"ילד בן תשע לא אמור להתנהג כך!"
אומרת אמו.
מאין היא יודעת?
בוודאי שהוא אמור. כל דבר שהוא עושה זה דבר שהוא אמור לעשות – עובדה, הוא עשה. נכון, אולי זה לא דומה למה שילדים אחרים עושים (קרוב לוודאי שכן), אבל הוא לא הם. הוא לא אמור להיות הם. הוא אמור להיות הוא עצמו.
זה תפקידו לא להוריד את הצלחת, לקרוע את הציור של אחותו, לא להוריד נעליים בכניסה, לא להכין שיעורי בית, להשאיר את בגדיו פזורים על הרצפה. זה תפקידו כילד. וזה חלק ממסעו אל הטוב. זה החלק שלו.
ואילו תפקידה שלה (אמו) הוא אחר:
מצד אחד להימנע מלייחס לו רע,
ומצד שני לעצור אותו כשצריך.
ואם תדע לא לייחס לו רע, גם יהיה לה כוח לעצור אותו,
ואם תלמד לעצור אותו, גם לא תחוש צורך לייחס לו רע.
* * *
ילד זקוק, כל הזמן ורק שיראו אותו כטוב.
אין שום סכנה של פינוק יתר או אהבת יתר בעניין הזה, ובכלל אין דבר כזה לאהוב יותר מדי. כמה שהיא יכולה לראות אותו טוב, כך ייטב. ובאמת אין שום סיבה אמיתית לייחס לו רע.
וזה שהיא בכל זאת נוטה לעשות זאת, זה יותר קשור אליה מאשר אליו. מעין אינסטינקט פועל אצלה, הגורם לה למהר להאשים, לבקר, לשפוט, לייחס רע. ולא רק כלפי בנה. בעלה שכח את המפתח בתיק והיא מאשימה אותו בפיזור, שכנתה החנתה את המכונית לא לגמרי בזווית הנכונה והיא מאשימה אותה בזלזול, הבן שלה לא הוריד את הצלחת, ומיד היא מזהה את כוונותיו הרעות, אלה שמושרשות באופיו המושחת (האם ירש אותו מאביו?). הטעינות הזו היא שלה. עובדה, יש ימים של שמחה שאותן התנהגויות עצמן לא מעוררות בה כל מהומה.
* * *
כשהיה קטן, כל מה שעשה היה גילוי של טוב, ובשום דבר לא האשימה אותו. היא לא האשימה אותו לא על הצרכים שעשה בחיתוליו, ולא על האוכל שמרח על השולחן, ולא על העציץ ששבר. מתי זה השתנה? מתי היא חדלה להתמוגג מכל תנועה שלו והחלה לחשוד שזה מרוע?
דומה שהיא מייחסת לו רוע, כיוון שבסתר ליבה היא חשה בעצמה רעה. לא במקרה היא חוששת שקיבלה ילד "מן הסוג הזה". וב"סוג הזה" מצטברים כל משקעי הסיפורים ששמעה בימי חייה על "ילדים מן הסוג הזה", משקעים שהיא עמלה קשות בתור ילדה ובוגרת כדי לנקות מעצמה, והנה עתה הם שבים ונדבקים על בנה. רק שהוא, כך נדמה, לא עושה כל מאמץ להתגבר עליהם.
אלה אולי הקולות המושתקים בתוכה שמאיימים על שלומה. הוא עצלן, הוא קרוב לוודאי עושה את זה בכוונה רעה. האם היא לא מזהה זאת אצלה? היא ממהרת לגעור בו להוריד את הצלחת מן השולחן, אבל האם בכך היא לא בעצם, מבקשת להוכיח את חפותה?
נדמה לי שאין שום סיבה אחרת לייחס רע לזולת. כל הדרמה הזו, היא רק השלכה של דרמה פנימית. זה לא אומר שכל מעשיהם של אנשים מסביב הם ראויים, אבל בין הביקורת העניינית לבין אותה טעינות המשביתה את יומה, יש בכל זאת הבדל עמוק. כאן זה לא רק הרצון לתקן את דרכיו, אלא תחושת החטא הפנימי המשליכה על המציאות החיצונית, ומבקשת לה כפרה באשמה של אחרים.
* * *
וכך, כשהיא גוערת בו, מטיפה לו מוסר, מאיימת עליו, עושה לו תנאים, נותנת לו הוראות, פולשת לתחום אחריותו, מנסה לעצב אותו מבחוץ, לא מקשיבה לו, היא בעצם אומרת לו בפשטות "אתה רע". היא יכלה לחסוך לעצמה את כל הגוונים והמורכבויות ולומר לו את זה ישירות, ממילא הוא לא שומע את הפרטים.
אבל האם זה באמת מה שהיא רוצה לומר לו?
האם על זה היא רוצה למסור את נפשה? שיודה בפני עצמו ובפניה שהוא רע? שירגיש אשם?
* * *
לא די להבליג, להתאפק, לנצור את האש, לחסום את הדחף לצעוק, להכות, להעניש, לשבור את הרוח. אני דורש מן ההורה יותר – שלא ייחס רע לילד בכלל. משמע, אני מזמין אותו למצוא את הדרך להשהות – לא להגיב – להשיב. לזהות את מקור החירות שלו עצמו וממילא לשאוב ממנו את הכוח לאהוב. במקום להתאפק ולהבליג – לאהוב ישר אל הלב של הילד. לא סתם לא לייחס לו רע על כך שהוא מכה את אחותו "סתם ללא סיבה" – לאהוב אותו ממש.
האם אני מבקש יותר מדי?
אם מתקשה בכך ההורה, הרי זה משום שפעמים רבות הוא חש חסר אונים. במקום לעשות את תפקידו ולעצור את הילד כשצריך, הוא רוצה שהילד יעשה זאת לבד ויחסוך לו את תפקיד ה"שוטר". הוא נטוע בתוך רעיונותיו על מה שהילד אמור או לא אמור לעשות, ומתסיס את עצמו בתוך מחשבותיו.
הוא לא יכול להימלט מתפקידו על ידי זה שישים את הילד על האוטומט "אסור להרביץ לאחות", וילך למקום אחר. הילד הוא לא אוטומט – הוא מישהו הנאבק לצאת לאור וזקוק לקרקע התומכת לצורך מסע זה. זה יהיה חייב להיות הטוב שלו, וכך זה יהיה תמיד, אחרת זה לא יהיה "טוב", זה יהיה פחד, קונפורמיות, עצלות. הוא לא צריך שיבחרו במקומו, כי אז יאבד את כוחו לבחור בעצמו. הוא זקוק להרגיש את האמונה, את האכפתיות, ואת העוצמה של ההורה שלו שעושה את תפקידו.
וזה תפקידו – להאמין, לא לייחס רע, ולעצור כשצריך.
שני תפקידים, שכאמור כרוכים זה בזה. על נושא העצירה עוד ארבה לדבר בחלק הבא. ואילו כאן אני מתמקד באחריותו של ההורה לא לייחס רע – עניין שמסתייע הרבה כאשר ההורה לא מתבלבל בתפקידו.
* * *
מבחינה זו, מוטב שתתייחס אליו כאל סערה שכמו שהיא באה כך היא חולפת. במקום לייחס לו כוונות רעות, פשוט שתעשה את מה שצריך כדי לעצור אותו. במקום להרשיע ולהוקיע אותו, היא יכולה פשוט לשים את הגבול לו היא זקוקה. ואם יורד גשם, שתיקח מטריה. היא הרי לא מתווכחת עם הגשם, מדוע היא מתווכחת עם בנה?
וסערות, זה טבען, כמו שהן באות הן חולפות. היא לא צריכה לחשוש לחינוכן. אם לא תעשה מזה עניין – משמע אם תעשה את תפקידה – הן יחלפו מעצמן.
אם תנהג כך – תחדל להתווכח עם המציאות – תראה שמתפנה לה אנרגיה אדירה. באנרגיה הזו היא יכולה פשוט לעצור את בנה כשצריך, ויותר מכך: לאהוב במקום להאשים.
אני יודע, "לא לייחס רע" לא יכול להסתיים בהורות, זה אתגר גדול המזמין טרנספורמציה מהותית. אכן, כך היא גם ההורות כולה.
* * *
ועולה השאלה האם אין לייחוס רע תפקיד חינוכי. הרי בדרך זו היא גם מיידעת את בנה – מעשיו רעים. ואיך ידע אם לא יחוש את שלילתה?
הוא יידע.
זה לא שהוא לא מבין. ברוב המקרים הוא מבין טוב מאוד, הוא הרי לא טיפש, גם בלי שיגידו לו הוא חש את יחס הוריו, רגיש לכל הניואנסים הקטנים. מלבד זאת ההשכלה שלו בענייני טוב ורע היא הרבה יותר רחבה ממה שחושבים. הוא מבין, אבל הרבה פעמים הוא לא פנוי לנקוט עמדה, כי נדמה שהוריו עושים זאת במקומו.
וכשהם אומרים "זה רע" בדרך הזו המאשימה, לא רק שהם פוטרים אותו מאחריות, ומסוככים על אחריותו וכוחו לראות טוב, הם גם דוחקים אותו לאכלס את הפינה הזו בדרמה שלהם. הוא לא פנוי להילחם את מלחמת הטוב, כי הוא נשלח להילחם מלחמה אחרת, מול הוריו.
וכיצד הוא יכול ממקורו העצמי להבין, אם כל הזמן בוחרים בשבילו, ולא סומכים על האפשרות שלו לתקן את מה שבחר לא טוב?
ודווקא כשלא מתערבים, ובעיקר כשלא מיחסים לו רע, יש לו הזדמנות לתקן מן הצד שלו. הוא לא נכנס לתפקיד הצר שמיעד לו ההורה בתור "אתה תמיד עושה את זה".
* * *
כך שבאמת אין סכנה אמיתית שאם ההורה לא יידע את הילד לגבי דבר מסוים שהוא רע, שהוא ילך תמים ויחשוב שהרע הוא טוב. וגם אם זה קורה פה שום, זה תמיד זמני. הוא הרי כל כך רגיש, ואיך לא יבחין?
מלבד זאת, מי אמר שהיא צריכה לשתוק?
היא צריכה לעשות את חלקה – לעצור אותו כשצריך, לכוון אותו, לדבר את מה שצריך להגיד, אבל בו בזמן היא צריכה להימנע מלייחס לו רע. זו עסקת חבילה. כך גם יוכל להקשיב לה ממש.
האם היא יכולה לעצור אותו בלי לייחס לו רע?
כי אם תעצור אותו תוך כדי זה שהיא מייחסת לו רע, היא תאלץ לעשות זאת עוד זמן רב, ואם תייחס לו רע בלי לעצור אותו, הוא ימשיך בשלו עוד זמן רב.
* * *
אז הוא לא צריך את הוריו כדי שיספרו לו מה רע מה טוב בדרך המאשימה והגוזלת את חירותו לבחור,
אבל,
הוא זקוק מאוד לאמונה של הוריו, שיסמכו על כוחו לבחור בטוב ולתקן כשהוא לא.
והוא זקוק לחוש שאכפת להם. שאם הם לא מתערבים פעמים רבות, זה לא משום שהם אדישים אליו, שלא אכפת להם, או שהם חשים חסרי אונים מול התנהגותו. להפך, הם רואים ואוהבים, וממתינים בסבלנות שיראה גם הוא.