למה? לקראת מפגש שישי
אז מה הנושא של המפגש הבא שלנו?
נדמה לי שאחד הדברים שעוברים כחוט השני בבקשות שחזרו אליי הוא רצון לברר את מהות האחריות של המחנך. וזאת כלפי היבטים שונים בעבודה שלו – קודם כל, כמובן, הילדים, אבל גם כלפי ההורים, המערכת, התרבות, וכן הלאה:
מה מהות היחסים שלי בתור מחנך עם כל אחד מן הגורמים הללו, ומה הזיקה המוסרית שהומה בלבם?
מה האחריות שלי (ומה לא)? גבולותיה, מהותה, שורשה.
איזה חוזה חתום, או ראוי שיהיה חתום, ביני לבין כל אחד מן הגורמים הללו?
אני מאמין שדיוק הזיקה המוסרית הוא אחד הברורים החשובים ביותר שאכן אפשר לעשות. כאשר האחריות מדויקת המון דברים נוספים נופלים למקומם, ובעיות שלפני כן גזלו המון אנרגיה מקבלות פתרון ראוי.
* * *
והדבר הראשון שאני רוצה לברר זה דווקא את האחריות שלי לעצמי.
כאן מקבלת השאלה "למה?" את מלוא עומקה:
למה אני עוסק בחינוך?
מי אני כשאני עוסק בחינוך?
מה האחריות שלי?
זו לא שאלה תיאורטית, עניין שאפשר לענות עליו תשובה דעתנית, כזו שתישמע הגיונית ותשביע את המחשבה – מדובר במציאות המניעה אותנו, בלב של המעשה שלנו, באופן שאנו מתייצבים. הברור כאן הוא כמו למצוא את השקט – הלב שממנו אנו יכולים להיות בוגרים ומקצועיים.
* * *
אז אני מציע שנתחיל עם שאלת הלמה.
ונפרט אותה, ונעמיק בה, ונמצא את הניסוח האישי, והתשובה האישית:
האם יש לי עניין אמיתי בחינוך?
מה מקורו? מה מהותו? ומה בעצם מעניין אותי?
מה שייך לי ומה לא שייך לי?
מה מושך אותי?
למה אני משתוקק?
איך זה מתחבר אליי?
מה אני נותן ומה אני מקבל מכך?
* * *
ואפשר כמובן לשאול גם במובן הכללי:
למה זה חשוב שאנשים יעסקו בחינוך?
(באיזה אופן זה חשוב?)
ומדוע חשוב שדווקא אני אעסוק בכך?
(ובאיזה אופן חשוב שאעסוק בכך?)
* * *
ומתוך הברור הזה אני מציע להתמקד גם ברבדים המעשיים ולנסח:
את הצרכים שלי (כלומר, התנאים המיטיבים לעבודה שלי).
ואת הבקשות שלי (כלומר מה אני רוצה לבקש מכל אחד מן הגורמים שאני אתם בקשר מתוקף עבודתי).
אני מציע באותה הזדמנות שנעשה את "מבחן התשוקה" – שלא עוסק רק בחינוך, אלא שהוא בכלל הזדמנות לעצור ולברר כיוון בחיים.
* * *
אפשר לשאול את כל השאלות הללו לגבי המחנך, אבל לא פחות לגבי ההורה – בשביל מה להביא ילדים לעולם?
הרי העולם ממילא צפוף כל כך. למה צריך לטרוח, אם כן? רוב רובם של האנשים שהכרתי לא ממש מחזיקים מהוריהם, בעיקר יש להם תחושה שהוריהם פגעו בהם, עשו להם עוול, ורק מעט הכרת תודה יש להם. אתם חושבים שילדכם יהיו שונים? אז בשביל מה לטרוח? רק בשביל הסיכוי שבימי זקנתכם יהיה מישהו שיטפל בכם? הרי רוב הסיכויים שהם יהיו עמוסים בעניינים שלהם, והדבר האחרון שיעניין אותם הוא לטפל בהורים הזקנים שלהם. לכל היותר הם יעודדו אתכם ללכת לבית זקנים, וגם זה עם הכספים שלכם. אז למה?
כל כך הרבה טרחה, כל כך הרבה כסף, כל כך הרבה דאגות ומפחי נפש… בתחשיבים הכלכליים מדובר לפחות בחצי מליון שקל לילד, לא היה עדיף לקחת את הכסף הזה ולעשות דברים למענכם? בשביל מה להביא ילדים לעולם? רק כדי שיהיה מישהו שיבוא לבקר אתכם בחגים ואחרי כמה שעות יתנצל שהוא צריך ללכת, בלי להודות שבעצם יש לו דברים הרבה יותר חשובים, ואנשים הרבה יותר מעניינים לשהות איתם?
זה לא רק נחלת ההורים ה"לא מוצלחים", זה טבעם של ילדים – הם מסתכלים קדימה, בשבילם אתם העבר, מה שנותר מאחור, בעוד הם מפלסים את דרכם לעולם שבו הם יהיו המלכים החדשים.
אז למה?
באמת למה? רק מכיוון שזה באופנה? מכיוון שכולם עושים את זה מסביב? כי כך עשו הוריכם? כי אתם מחפשים משמעות?
* * *
אבל אני חוזר לחינוך.
כי אם השאלה הזו קיימת לגבי הילד האישי, בתור הורה, היא בוודאי קיימת לגבי ילדים של אחרים. למה לי להתעסק עם ילדים (של אחרים)? רק כי מישהו צריך לעשות את זה ואני מתנדב לכך?
ושוב, אני רוצה להזמין כל אחד מכם לברר את הנוסח האישי שלכם, איך אתם שואלים את השאלה הזו?
למה את/ה רוצה?
מה מעניין אותך?
* * *
ונראה לי שאחרי שנברר את השאלה האישית הזו – כל אחד לעצמו – נוכל גם לבדוק את היחסים האחרים – למשל מה טיב היחסים ומה מהות האחריות בקשר עם ההורים? מה טיב היחסים ומה טיב האחריות בקשר עם אנשי הצוות האחרים? מה אחריותי כלפי התרבות והתכנים כלפי הרוח? היכן עוברים קווי הגבול של אחריותי?