מנהיגות/סמכותיות היא קריאת ההרגעה של הילד – לקראת מפגש שלישי, מחזור שני

 

אמרתי כבר ששייכות היא קריאת ההרגעה של היונק והאדם, והנה אני מוסיף כעת ואומר שמנהיגות היא קריאת ההרגעה של הילד. זה נכון, למנהיגות יש קשר ישיר לשייכות – היא מבנה העומק של השייכות – אבל יש גם אופן יותר ישיר ופשוט שבו מנהיגות היא קריאת ההרגעה של הילד. גם של הילד היחיד וגם של הקבוצה.

היא עושה סדר, מרגיעה, נותנת מובן, ומאפשרת לילד להיות ילד ולמבוגר להיות מבוגר. וכמו שהשייכות במיטבה אינה יוצרת תלות, אלא אדרבה תומכת בעצמאות, כך גם המנהיגות במיטבה, תומכת בחירות.

* * *

אלא שבכל מה שנוגע למנהיגות וסמכות יש אצלנו בדרך כלל בלבול גדול. את הבלבול גם יורשים הילדים, וכל העניין מסתבך הרבה. הם צועקים, ואנחנו לא יודעים לענות.

הילד, ממש ברמה הביולוגית, זקוק לחוש את המנהיגות. הוא לא צריך שהיא תנכיח את עצמה בכוח בעולמו. אדרבא, בדיוק כמו שתינוק שחש ביטחון בנוכחות אמו יכול להרשות לעצמו להתרחק, כך לילד, ברוב המקרים, די לדעת שהמנהיגות נמצאת שם, ולחוש בה בעדינות עוטפת אותו, כדי להיתמך בברכתה. וכמו שתינוק שלא מרגיש בטוח יעשה תלותי באימו, כך הילד שלא מרגיש את המנהיגות, ייגרר לאינספור מאבקי כוח עם הוריו ומחנכיו.

* * *

אנו שבויים בהתניה – אמונה על חופש בחירה, ומה מותר ומה אסור ביחס לזולת. זו היא – האמונה והבלבול שבה – שחוסמת אותנו מלבטא, ביולוגיות, את מנהיגותנו. אם נדע לעשות פה סדר, יתפנה המקום ללימוד הזה, שאמנם יש לו תהליך משלו לעשות, אבל בכל אופן כעת, ללא האמונה החוצצת, יוכל לצאת לדרך שכלולו.

מה היא אמונה זו?

האמונה המוטעית שהילד והמבוגר הם סימטריים בחופש הבחירה שלהם.

* * *

למה שתגיד לי מה לעשות? שואל הילד את מחנכו. והמחנך, שבעצמו נאבק על חירותו, ומאמין בכל ליבו שחירות היא דבר חשוב, מועד על ההיגיון הזה: באמת למה? הלא הילד, הוא גם אדם, יש לו רצונות וצרכים משלו, כמוני ממש, למה שאגיד לו מה לעשות?

אבל הרי הנחת הבסיס אינה נכונה. אם הילד אכן היה חופשי ולא תלוי במבוגר, אז ההיגיון הזה היה מצוין, אבל בפועל, הוא הרי תלוי – עדיין אין הוא עצמאי לדאוג לעצמו. והמבוגר נאלץ – אמנם מתוך תחושת אחריותו – לוותר על הרבה מחירותו כדי לטפל בילד. פה, אם כן, חורג היחס שבין מבוגר לילד מכל יחס אחר בין שני אנשים מבוגרים, ומה שנכון לגבי קשר בין מבוגרים צריך לעדכן כאן, בהכניסנו למשוואה לא רק את החירות הבלתי תלויה של כל אחד, אלא גם את ההדדיות הנובעת מן התלות.

כי – בהרבה מובנים אותו חופש בחירה של הילד הוא לא ממש שלו – הוא מושאל לו מן המבוגר. ואם תרצו – מתמטית, הרי זו בדיוק אותה מידה של חירות שהמבוגר מאבד (כי הוא צריך לדאוג ולטפל וכן הלאה) שעוברת לילדו – בהשאלה.

את ההשאלה הזו צריך לזכור.

והיא מגולמת יפה בתשובה שהאב יכול לתת לבנו – "למה? כי אני אבא שלך."

פורסם בקטגוריה טקסטים, מאמרים, שיעורי בית. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *