גשם דופק על גג האוהל שהוא חדר העבודה שלי, חגיגה של מים. רושם לי כאן בראשי פרקים מספר דברים שהיו חשובים לי מן המפגש הזה שהיה:
1.
קודם כל היה משהו מעניין בתנועה הזו שעברנו מ"למידה זה דבר משעמם" שאני התעקשתי לסמן בתחילת המפגש ביום חמישי, אל התחושה שאנו עומדים מול משהו מרתק בסוף המפגש ביום שישי, ועמה גם הבקשה להמשיך ללמוד את זה עוד, שהרי רק הסרנו את העטיפה הראשונית ויש עוד כל כך הרבה מה ללמוד.
אני לא כיוונתי את התנועה הזו, ולא התאמצתי עבורה, והיא נולדה באופן אחר. כאילו שאין איזה רצף הגיוני מן המשעמם אל המרתק, אלא שהמשעמם היה צריך לשקוע ומן הצד השני הלך והתרומם המרתק.
כמו שאמרה אסנת בסוף המפגש, היא הרגישה שהטכסט שהבאתי ביום חמישי נשמע לה מוכר, ומה שקרה ביום שישי היה חדש. גם בשבילי. (רגע, אבל אתה המורה, אתה רוצה להגיד שלא ידעת מה הולך לקרות? שהחדש הזה היה חדש גם בשבילך?)
2.
התחושה הזו שלמידה זה החיים, והאפשרות לשחות במלאותם. אולי גם זה קשור לכך שלמידה היא לא קוו המוביל ממקום אחד למקום שני – עניין לינארי במהותו – אלא מרחב גדול שאנו לומדים אט אט להתמצא בו מתוך שאנחנו מסכימים לטבול בו, ולעשותו לשלנו בדרך הזו.
3.
משמע שהלמידה זה החיים, הכוח היוצר שלהם. לא משהו שאנו עושים לעצמנו או יכולים לעשות למישהו אחר. אלא רק הדבר שקורה מעצמו כשאנו מניחים לעצמנו להינשא על ידי הזרם. כלומר מסכימים לקפוץ למים.
ואיזו איכות עמוקה יש ללמידה כאשר היא נעשית ברגע הנכון ובמקום הנכון ובהקשר הנכון – בתוך החיים. במקום הזה אפילו משפט אחד יכול לעושת הבדל לחיים שלמים.
4.
ומכאן הצער הגדול שעלה בי מחדש על כך שהדבר החי והמרתק הזה נלקח מאתנו על ידי גילדת ההוראה ובאופן כל כך ציני. היא לוקחת אותנו מן החיים והלמידה, כדי "ללמד אותנו" – זה כביכול התירוץ לגזילה הזו. וכך היא גונבת פעמיים, גם את הלמידה וגם את דעתנו.
כך נולד הביטוי הזה "לולו/מומו וגנבי הלמידה" (מה יותר מתאים?)
5.
וההבנה עד כמה אנו בבגרותנו חסרים, בעצם, לילדים.
עד כמה לא השכלנו, כתרבות, ליצור להם אופק בעל משמעות – עניין שהם יכולים לשאת אליו עיניים, ולקוות להגיע אליו באחד הימים. כל מה שאנו מציעים להם זה את הקליפות שאנו זורקים מעצמנו. כל מני עניינים של הישרדות, וחיצוניות. לא נותנים להם "בשביל מה" מעורר השראה.
6.
אבל מצד השני גם ההבנה שמותר לנו – שדווקא יש דברים בתרבות המבוגרים שהם בעלי ערך, ושאנו יכולים להביא אותם לילדים, שלמעשה הם צמאים שנביא להם אותם. ובלבד שאלה יהיו דברים ישרים – שהם אכן יקרים לנו, משמעותיים לנו, ושאנו חיים אותם. אחרת זה מתהפך והופך לרודנות, לריקנות, לריקון ממשמעות.
וקבענו סוג של מבחן – אם מורה מתעסק בזה גם בזמנו החופשי – סימן שזה חי. אם הוא מביא את זה בפני הילדים, אבל אחר כך לא נוגע בזה ("מה, השתגעת, יש לי דברים יותר חשובים לעשות בזמני הפנוי, מספיק שאני מתעסק עם זה עם הילדים") הרי שזו אותה גניבה כפולה: אנחנו גם מציעים להם דבר מיותר, וגם, בחסות הדבר הזה, מסתירים מהם שיש דבר משמעותי לתרבות המבוגרים לתת – שוב הם לא יחפשו את זה שם (נניח במתמטיקה).
7.
וכך הגענו אל הניסוח הזה של החולצה הלבנה: שאנחנו יכולים לשלוח את הילד שלנו עם טרנינג למסגרת החינוך, בעיקר כדי שיקבל שם חום אהבה וידידות מחברים ומבוגרים – וזה בוודאי חשוב ומהווה את התשתית – אבל אנחנו יכולים גם לשלוח אותו עם בגדי שבת, מורים על כך שבצד החיבוק וההשתרעות על השטיח, יש גם דבר חשוב המזמין אותנו להתייצב.
ומה הוא דבר חשוב זה?
הנה גם כאן הבחנו בין שני סוגים של "חשוב". החשוב של ה"צריך", שתמיד הוא נחפז אל ערכו ובורח מחוסר המשמעות, והחשוב האחר, שפוסע במתינות ובאמונה בעצמו.
8.
וכך ראינו שהחולצה הלבנה מייצגת את הציר האנכי.
אם השייכות היא הציר האופקי, והמנהיגות מדגישה אותה, אז הלמידה היא הדבר האחר הזה שנותן לכל זה עומק, נפח, ועושה אותו תלת מימדי.
אלה השמיים שאליהם כמבוגרים גם אנו נושאים עיניים, וכמו שאמר אדלר: "ילדים זקוקים להורים שמסתכלים למעלה".
כלומר, לא רק עליהם, ולא רק על מישור היחסים ומה שכשל והצליח, אלא על הדבר הרחב יותר הזה, שיש לו פרספקטיבה.
בניסוח אחר, חוץ מאני ואתה, יש גם דבר שלישי שהוא שומר על התלת ממדיות שלא תקרוס אל תוך הקו הדו-ממדי.
9.
ומה הוא אם כן הדבר הזה – הציר האנכי?
הכוח היוצר, אלוהים, הלמידה, חירות – כל אחד עם השם שעושה לו את זה.
בסופו של דבר זה הדבר שמלמדים, בעצם, בכל דבר שמלמדים. זה המרכז הריק של כל תחום, הסוד שמבקשים להנחיל הלאה. ההתפעמות, הפליאה, החיבור, האהבה.
אוהבים אנו להביא את זה בפני אחרים – אבל מכיוון שזו חירותנו, גם אין לנו שום צורך לכפות את זה עליהם. וגם זה מבחן חשוב – כשאנו ישרים ומאמינים לעניין – אין לנו צורך לכפות אותו על אחרים ולשכנע אותם ש"זה חשוב". וכך זה חוזר אלינו, המבוגרים, ולניסיון לברר – מה חשוב לנו? מה באמת חשוב לנו?
10.
ולבסוף, ראינו את החשיבות של הכתובת האישית. כשאנו מבקשים לברך ילד, אנחנו מבקשים לברך אותו בשמו הפרטי. יש מתנה מיוחדת שאנו מביאם לו ולו דווקא. ואם אין לנו את היחס האישי הזה אליו – אז מה שאנו חפצים כביכול ללמד אותו – לא באמת את טובתו אנו מבקשים.
לכן, אם יש משמעות למלה "ללמד" (אחרי שדייקנו אותה) – אז לבטח בזה היא תלויה – שנאהב את האנשים שאנחנו מלמדים אותם. אחרת מה שאנו עושים להם זה לא ללמד – זה לגנוב (את דעתם, את כוחם ללמוד, את חכמתם, את אמנום בעצמם, את חיבורם למציאות).
אתה יכול ללמד רק את מי שאתה אוהב,
ורק מתוך אהבה לאותו דבר שלישי שאותו אתה מלמד.
אז בעצם זה הכול סיפור של אהבה.
והמילה "למידה" רק נתנה לו ציר חדש, בוגר, משחרר.