1.
אתחיל מן הסוף: החינוך האלטרנטיבי הוא רק מעט מזעיר ביחס לחינוך המצוי, ורוב רובם של הילדים לא מצויים בו. גם אם מבינים לעומק שהמערכת לא יכולה להשתנות, עדיין יש מקום לברר מה ניתן לעשות במסגרת הבנה זו – בתוך המערכת. תשובתי: לא משנה כמה המערכת היא פורמאלית וממסדית – תמיד יש מקום למפגש האנושי, ולפעמים גם מפגש קטן יכול להציל נפשות.
הערכה חלופית לא יכולה לשנות את המשחק – גם היא תרתם בסופו של דבר לאותן מטרות סמויות, אבל, יחס אחר של מחנך בתוך הכיתה לנושאים אלu (הערכה, מבחנים, תחרותיות) –יכול לתמוך בהיווצרותו של מפגש אנושי.
מפגש ממשי הוא תמיד סוג של מרחב אקס-טריטוריאלי – מקום שבו אפשר לנשום מחוץ למשחק.
היחס האחר הזה, יכול, בין היתר, להתבטא ולהיתמך בניסיונות לכונן הערכה חלופית, ובלבד שמבינים את הניסיונות הללו לא כחלק מן השיטה, אלא כאיים מחוץ לשיטה, המאפשרים את המפגש האנושי שאינו רתום לשיטה.
במקום הזה, נדמה לי, כל לימוד עצמי של המחנך המרופף את אחיזת ההתניות שיש לנו לגבי הערכה ומבחנים – יכול להועיל לו כשהוא חוזר אל תוך המערכת, בתומכו ביחס האחר הזה, וממילא בהיתכנותו של מפגש אנושי.
2.
מה, אם כן, למדתי לגבי הערכה ומשוב ומבחנים ותחרותיות ואתגר?
קודם כל חזר והתבסס אצלי האיסור לדעת את האדם ולהגיד לו מבחוץ מי הוא – אין מידה לאדם. האדם הוא סוד. בייחדו הוא חורג מכל הגדרה. וכל מה שניתן לומר עליו – זה לא הוא. יוסי הוא לא כל זה – הוא יוסי – ולא רק בגלל שהוא מופע חד־פעמי, לא בר־השוואה, אלא בעיקר בגלל טבעו ומהותו כיחיד, כ"עד", כ"אני".
3.
מול השיר "כל העולם כולו גשר צר מאוד" שר דוד בן יוסף: "כל העולם כולו ים רחב מאוד". ויכולתי לראות זה כנגד זה את ההצרה של המציאות אל תוך מסלול קווי שיש בו רק קדימה ואחורה – כשלנות והצלחות, מול הים הגדול שפתוח לכל הכיוונים, ובתוכו אין דבר שהוא כישלון. יש רק מסלול חיים ייחודי ומפותל שאדם עושה בתוכו,
ומידת הקרבה או הריחוק של האדם לייחודו (לייעודו, למעמדו כמספר).
ולכאורה גם את הדבר האחרון הזה אפשר למדוד על פני ציר ההצלחה והכישלון – אם הוא קרוב לייחודו הרי זו הצלחה, ואם הוא רחוק ממנה אז זה כשלון. אבל באמת את כל זה אפשר להגיד מבחוץ, כהשוואה – ואילו מצד המהות של הדברים באמת אין שום כישלון. כל מה שקורה הוא מה שהוא, והוא צעד בלימוד המתמשך הזה של האדם.
וגם המוות הוא לא כישלון.
ובמקביל להבין שתפיסת העולם של "גשר צר מאוד" היא דבר מאוד מרחיק.
הנה הרצאה מומלצת של ויקי פלמן – שבו היא מדברת בין היתר על העניין הזה שהמוות הוא לא כשלון: https://www.youtube.com/watch?v=uiJd52EQOwQ
- 4.
על רקע זה אפשר להבין את האמירה – הילד צריך לחוות רק הצלחות. וצריך לקרוא את המילה "הצלחות" כאן לא כמו שקוראים בדרך כלל, כהיפוך של כשלון, אלא כמשהו שנמצא על מישור שונה – היא מבטאת את העובדה הפשוטה הזו שכל דבר הוא חומר גלם בחיפוש של האדם אחר האמת שלו. בכל זאת הניסוח הזה אינו מיותר, הוא יכול להנחות את המורה לתת "ציון" גבוה למי ש"מצליח", ולעודד את מי שעדיין בדרך. בכל מקרה אין ציון פחות ממאה.
הנה המאמר שכתבתי בשעתו אחרי השיחה עם דוד בן יוסף:
http://www.dialogit.org/archives/1377
5.
אז כל זה התאסף לתמונה שלמה: אין מידה לאדם, ילד צריך לחוות רק הצלחות, "כישלונות" הם דרך להניע את הילד (האדם) לייעודו, ולדחוף אותו לייחודו – לתנועת הייחוד שלו,
ולבסוף: שאנו מחפשים אחר מרחב חינוכי הדוחף את הילד לייחודו.
בין היתר על ידי זה שהוא מבשר לו שהעולם הוא ים רחב מאוד ובתוכו אין מידה לאדם.
כל ילד, כל אדם, זקוק לדחיפה הזו.
הדחיפה הזו קשורה בעיקר ליכולת לפרש מחדש כאב, סבל, תסכול, אכזבה – כהכוונה פנימית לייעוד.
היא גם קשורה לאתגריות.
6.
טוב – אז אנחנו רוצים לבטל את המבחנים שהם חלק ממערכת המרחיקה את האדם מייחודו, אבל כן לשמור על האיכויות הבאות שמלוות לפעמים מבחנים רגילים:
- המעמד
- ההתגייסות
- האתגר והמאמץ
- המטרה
- דד-ליין
- מה שלוקח מחוץ לגבולות האני,
- התנסות במה שלא נוח ולא מוכר,
- המשוב,
- אתגריות לא השוואתית, לא חד ממדית,
7.
וכן הוספנו לחלוקה המבחינה בין מבחני מידה למבחני שער, עוד שני סוגים מבחנים: מבחן אתגר, ומבחן אימון.
מבחן אימון: כאשר אדם למשל מבקש מחברו לבחון אותו על קריאת טקסט להצגה.
מבחן אתגר: כמו למשל האתגר לטפס על הר גבוה.
8.
ולבסוף, ראיתי שיש מקום לזמנים מיוחדים, מכונסים, שבהם האנרגיה מרוכזת ושהם מן זמני-אמת כאלה, המזכירים את רגעי המבחן. זה נותן איזו מסגרת, ומהווה כמו פעימות של הרפיה והתמקדות. אפשר להתאמן על ציד ארייה, אבל יש רגע אחד שזה אמיתי. וכך גם באירועים תרבותיים כמו חגים והתכנסויות.
9.
אבל באמת הכי חשוב היה הבנה הזו שכל כישלון הוא טעות תפיסתית – ובאמת אין כישלון כלל. יש רק ים רחב מאוד. ומסע אישי אל האמת.