שייכות אוטיסטית

התבגרות היא סיפור תולדות השייכות – האופן שבו אט אט הופך חומר אחד – השייכות הסימביוטית – לחומר אחר – שייכות דיאלוגית.

במיטבו התהליך הזה מאפשר לילד להישאר כל הזמן בשייכות. אותה מידה שהוא מחסיר מן השייכות הסימביוטית היא המידה המקבילה שהוא מקבל בשייכות דיאלוגית. הוא עושה מסעות רחוקים ועם זאת נשאר בבית. וכך זו ההתמסרות לשייכות שמאפשרת את הפרידה, וזו הפרידה שמאפשרת את שפיעת השייכות.

אבל, לא תמיד התהליך מתקדם במיטבו.

פעמים רבות, וכבר דובר בכך, ההורה לא הבשיל את תהליך הפרידה מהוריו שלו, ומתוך אמונתו שיש רק סוג אחד של שייכות (השייכות הסימביוטית), כל כמיהתו מתנקזת אליה. ממילא זה גם מה שהוא מביא אל ההורות – ניסיון להגשים את השייכות הסימביוטית בהורותו.

מתוך תודעה זו, שניתן לכנותה "שייכות סימביוטית שלא בעתה", מה שהוא נותן לילדו בידו האוהבת הוא חוזר ולוקח בידו האחרת. והילד, שהיה בדרכו לעבור באופן טבעי משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית, נתקע כך בתוך "שייכות אוטיסטית".

* * *

אני משתמש בצמד המילים "שייכות אוטיסטית" כשם נרדף ל"שייכות סימביוטית שלא בעתה". לא מדובר בתסמונת המוכרת בשם זה, אלא במצב הוויה הרבה יותר שכיח בעולם המבוגרים, שיש לו אמנם הד באוטיזם, אבל הוא לא קשור אליו באופן ישיר.

הנה, היא שרצתה להפתיע את אביה עם הספר החדש, אבל אחיה הקדים אותה וגנב את ההצגה. כעת היא מוטלת על הרצפה, ממררת בבכי, ומסרבת להינחם. כל מה שמציעים לה – שאביה ייכנס מחדש לבית כאילו רק הרגע הגיע, שבפעם אחרת תהייה היא ראשונה, שעכשיו אביה יהיה איתה לבד בחדר – לכל זה היא מסרבת. היא רצתה היא להפתיע את אביה ועכשיו הכול התקלקל ושום דבר לא יתקון עוד לעולם. אותה תמונה של עליזות שדמיינה בראשה נותצה באכזריות על ידי אחיה, על ידי המציאות, על ידי כולם. כל פעם שהיא נזכרת מחדש בעוול שנעשה לה, בכייה מעמיק. חצי שעה היא בוכה כך עד שהזמן עושה את שלו, והיא מתפנה לעניינים אחרים.

מנקודת מבט של מבוגר כל זה יכול להישמע כמו מהומה על לא מאומה. יש דברים חשובים יותר לבכות עליהם. אלא שלא הפרטים הם החשובים, חשוב העיקרון – העובדה שהילדה תכננה דבר אחד ואילו המציאות פנתה לנתיב אחר. הנה, זה הדבר הבלתי נסבל מבחינתה (וכמובן, זה שאחיה היה מעורב בעניין). במובן זה אין הבדל בין כאבה לכאבו של אדם מבוגר ש"בוכה" על עניינים רציניים יותר. גם הוא בוכה את כאב המציאות שלא שעתה לרצונו. גם אצלו נחווה עניין זה כסוג של פגיעה, כאילו זה נעשה נגדו במטרה לדחוק אותו אל תוך בדידותו. גם הוא חש תלוי לגמרי ב"תוצאות" שיאשרו את קיומו, וכשהן חומקות מבין אצבעותיו, כאילו חשך עולמו.

נכון, מבוגרים כבר אמונים על דרכה של המציאות, ויודעים שלא תמיד מה שמדמיינים ומה שרוצים ומה שמתכננים יוצא אל הפועל. הם פיתחו חסינות המאפשרת להם לספוג את פגיעתה של המציאות באופן מרוכך יותר, ובכל זאת זה מה שזה – סוג של הסתגלות ופשרה, וגם אם בשל כך הכאב מתעמעם, הנה גם אור עולמם מתעמעם עמו. בפנטסיה הילדית שלהם, המציאות לא אמורה לנהוג כך, וכשהיא בכל זאת נוהגת כך… ובכן, כנראה שמשהו בה התקלקל ודורש תיקון.

* * *

הפסיכולוג וויניקוט טבע את המושג חפץ מעבר כדי להתייחס לאותם חפצים מיוחדים שילדים מאמצים לעצמם בגיל הילדות המוקדמת. זה יכול להיות בובת צעצוע, קצה השמיכה, סמרטוט, או כל דבר אחר אליו נקשר הילד ונדרש לו בשעותיו הקשות. מבחינת הילד זהו אובייקט רק למחצה – שייך למציאות אישית אותה הוא מתקשה לבחון מבחוץ. לכן גם לא יבחין כמעט בריחו הרע, במראהו הבלוי, ובכל האפיונים האחרים, ה"ציבוריים", העושים חפצים לחפצים במובן מלא.

חפץ המעבר, במעמדו זה שבין מציאות פנימית למציאות חיצונית, מייצג מן שייכות ביניים בין השייכות הסימביוטית לשייכות הדיאלוגית. בתור שכזה הוא לא רק סוג שלישי של שייכות, אלא מהווה מנוף המסיע ומזרים את הילד אל השייכות הדיאלוגית. כאן, בשייכות ביניימית זו, יש לו הזדמנות להתאמן בשייכות, לתרגל אהבה ללא תנאי, לאמן עצמו באמון, ולהתמסר להתמסרות.

חפץ המעבר נוח לזה – אף שהוא עצמו הנו אובייקט "מת", ואינו מסוגל להחזיר אהבה, הוא מאפשר שיאהבו אותו ללא כל חשש. הוא לא זז, לא צריך ללכת פתאום למקום אחר, ובעיקר לא מעמיד תנאים. פסיכולוגים נוטים לומר עליו שהוא בשליטתו הגמורה של הילד, אבל מבחינתי חשוב יותר שהוא הזדמנות לאהוב ממקום יוצר ועצמאי, וכך הוא מהווה את השורש הראשון ששולח התינוק אל תוך הממשות.

* * *

חפץ המעבר הוא דוגמא ל"תופעת מעבר". כמותן יש רבות בגיל הילדות. השם שלהן נגזר לא רק מכך שהן שייכות לתקופה מסוימת ועוברות חולפות לאחר מכן, אלא גם מן העובדה שהן מעבירות את הילד הלאה. כמו מעבורות הן מסיעות את הילד בין הפרקים השונים של ילדותו, ומאפשרים לו להינשא על הסחף למחוזות בגרותו.

אבל לפעמים קורה שהילד נתקע במעבורת וממאן לרדת ממנה. באופן הזה מה שלפני רגע היה עזר בתהליך התפתחותו נעשה למעצור. תופעת המעבר הפכה למלכודת. שום דבר לא השתנה בחפץ עצמו, זה הזמן שעשה את שלו. מה שרגע לפני זה עוד התאים לילד כעת שוב לא מתאים לו, ומה שהתחיל בתור חפץ מעבר נעשה לחפץ מעצר. כאשר זה קורה, זה לא קורה רק מצד הילד, קרוב לוודאי שגם ההורה חבר אליו וביחד הם ממאנים לרדת מן המעבורת. הרי בסופו של דבר מדובר בקשר שלהם שאמור לעבור התמרה, ביחד הם שותפים גם למעבר, גם למעצר.

ושוב יש להדגיש שהתינוק לא יכול להישאר בשייכות הסימביוטית. סחף הבגרות דורש את שלו ולא יוותר עליו. לכל אחד יש את הקצב שלו, אבל כולם חייבים לנוע. אותו דבר עצמו, כשהוא במקומו, הוא שלב המזין את ההתפתחות, אבל כשהוא לא נמצא במקומו, במקום להזין את המשך הגדילה הוא נעשה להתמכרות, וכמו בכל התמכרות, הוא יוצר מעגל סגור המונע את המשך הזרימה.

המוצץ עזר בשעתו, אבל מעבר לשעתו שוב אינו עוזר. כעת הוא חוסם גם מכיוון שהוא כבר לא חומר הגלם שלו נזקק הילד, וגם מכיוון שהוא יוצר אשליה כאילו הוא כן, וכך לא מתפנה המקום לחיפוש אחר מקורות חדשים לגדילה.

* * *

הנה ילד משחק – הוא לוקח כפיס עץ והופך אותו לחייל. באותו רגע כל מני תכונות של כפיס העץ הופכות לתכונות של החייל, וכאשר כפיס העץ נשבר, ברור שכך קורה גם לחייל. ועם זאת הילד לא מתבלבל לחשוב שכפיס העץ הוא ממש חייל – זה משחק. עניין המעשיר את המציאות, חושף את פרטיה הכמוסים, ומביא תשוקה ללב. הדמיון ככזה לא מרחיק את הילד מן המציאות, אדרבא, הוא מקרב ומחבר אותו אליה.

גם משחק הוא תופעת מעבר. וכמו כל תופעת מעבר הוא מסיע את הילד הלאה מן השייכות הסימביוטית ולקראת השייכות הדיאלוגית, אוסף את הילד מעולמה של התודעה האחת, ומציבו במרחב מרובה תודעות. אלא שהדמיון הוא כלי רב עוצמה, וכמו כל כלי הנתון בידי האדם, הוא יכול לשמש כדי לנסות לעצור את סחף הבגרות המאיים עליו. כשזה קורה, הדמיון שוב אינו האיכות המברכת הזו שמאפשרת לאדם להתחבר ביתר עומק אל המציאות – הוא מתהפך ונעשה לפנטזיה. לכאורה דבר מאוד דומה, אבל במהות עניין מאוד שונה. הפנטזיה שוב איננה בדרכה אל הממשות, היא הפנתה את עורפה, וכעת היא במנוסה. מה שהתחיל כמהלך מלא חיות, סיים, שוב, כתופעת-מעצר. החייל הדמיוני שמילא את הילד בילדותו בזרם מענג של אונות, נעשה בבגרותו לדימוי אובססיבי השומר על מוצא כלאו.

* * *

דמיון ופנטזיה הם שני דברים שונים. הדמיון הוא רובד בעומקה של המציאות, המאפשר לאדם לפגוש את אחרותה הרדיקלית – הוא עוד שכבה להסתכל דרכה. הפנטזיה היא מעשה התנתקות המושך את האדם אל תוך עולם תוכן וירטואלי – היא עוד שכבה העומדת חוצץ בין האדם למציאות. הדמיון, בתור שכזה, הוא נדבך חשוב ביכולת המפגש עם הזולת. ואילו הפנטזיה היא ההשטחה של ריבוי התודעות אל תוך תודעה יחידה, שנעשית למקום מבצרו הקבוע של האדם. מכאן יהיה לו קשה להיפגש עם מציאות שלא נענית לתוכניותיו.

זהו מנגנון מעגלי המפרנס את עצמו, שהרי ככל שמתבצר האדם בתוך הפנטסיה כך נעשית המציאות מאיימת יותר ודורשת שיפעיל עוד מאותה יכולת שלו להישאר מנותק בדמיונו – וכך הוא נדחף יותר ויותר אל תוך השייכות האוטיסטית שהמציא לעצמו. זו אמנם לא השייכות הסימביוטית שממנה נאלץ להיפרד, אבל בדמיונו זה חיקוי די קרוב, ומנחם מספיק, ולא בנקל יוותר עליה.

* * *

הרבה מן הדרמה של הבגרות מתהווה במחוזות אלה של שייכות סימביוטית שלא בעתה.

כאן נמצא, למשל, את הבעל המכה שדווקא כמיהתו לשייכות עושה אותו לא סובלני לעצמאותה של אשתו. הוא מכיר רק בשייכות הסימביוטית, וממילא מבין את נפרדותה ממנו כעניין שעליו "לתקן" כדי להחזיר את השלום לעולמו. כמו הילדה שרוצה להפתיע את אביה, הוא רק רוצה את טובתה, ואינו מבין למה היא גם לא רוצה את טובתו. כאן נמצא גם אינספור אידיאולוגיות שפעם אחר פעם מנסות לכפות על העולם את פתרונן הסופי, שתמיד יש לו מקום רק לסוג אחד, לתודעה אחת, לאמת אחת.

זהו מצב של חוסר אמון בסיסי בהוויה, הגורם לתנועת עיצוב מתמידה, ולטיפול אובססיבי במציאות במטרה לתקנה ולעשותה נוחה לאהבה. האדם שנאחז באופן סימביוטי בתוצאה, לא מסוגל לסבול שהתוצאה נוזלת מבין אצבעותיו, ומוצא את עצמו משתמש באמצעים יותר ויותר אגרסיביים לתקן את סטייתה. זה הופך להיות לעיסוק תמידי בתנאים, המכנס את האדם למציאות סמלית שנעשית כעת לכל עולמו. כאן הוא מתערסל ומנחם את עצמו, כנגד המציאות, עוסק בסיפור שיבטיח לו שליטה, בשליטה שתבטיח לו בטחון, בביטחון שיעכב את סחף הגדילה.

הסיפור המרפד הזה, יוצר אשליה של בטחון מסוים – הוא מעמעם את הכאב – אבל לא בלא מחיר כבד. זה אולי נותן אשליה של בטחון, אבל בפועל הוא מהווה את אחד ממקורות חוסר הביטחון הגדולים ביותר באנושות.

* * *

הרבה מן הדרמה של המשפחה וההורות מתרחשת במחוזות אלה.

ההורה שמבקש לבטא את אהבתו, עושה זאת בדרך היחידה שהוא מכיר – בדרך האוחזת, הקושרת, הדואגת. וכך, במקום לנסות לעזור לילדו להתנחל בדיאלוג – משמע לאזור אומץ למפגש פנים אל פנים עם הממשי – הוא מנסה לעזור לו להתנחל באידיאולוגיה, רואה בה את הפתרון לבדידותו. ואידיאולוגיה, תמיד היא צורה לא בוגרת של שייכות סימביוטית – משמע שייכות אוטיסטית-סמלית. שם הוא מבקש להציע מצע של בטחון לילדו. הוא לא עושה זאת רק מתוך מחשבה על ילדו, גם בטחונו שלו לנגד עיניו – הוא מנסה להשיג בהורותו את כמיהת ילדותו ולשבץ את ילדו בפנטסיה שנעשתה לו.

יש בזה אלמנטים של טרגדיה, כי בסופו של דבר ההורה לא באמת יכול להבטיח לילד בטחון מוחלט, שייכות מוחלטת, סימביוטיקה מכאן ולנצח. ומה שההורה ביקש לנטוע את ילדו במחוזות אלה, מתגלה עד מהרה כמקום הכי פחות בטוח "לנטוע" בו בני אדם.