אנשים יקרים,
יש רמה של דיבורים תיאורטיים-אידיאולוגיים, הדנים ביסודות ועקרונות החינוך, שהיא חשובה ומפתחת.
אבל הדיבורים האלה לפעמים גם מבלבלים.
אני לא רוצה לבטל אותם, בעצמי כתבתי הרבה ברמה הזו, אבל אני רוצה לשבץ אותם במקום הנכון:
הם נותנים השראה, מתירים דעות קדומות, מפלסים מקום בים ההתניות הצפוף שלנו, ופותחים מרחב שאפשר לנשום בו. זה חשוב מאוד.
אבל,
בסופו של דבר, במרחב שנפתח, אנחנו מוזמנים לפגוש את עצמנו ולפגוש את הילדים.
אל המקום שהתפנה בעזרת הראש שלנו – אנחנו צריכים להכניס כעת את הלב.
וזו כבר חכמה אחרת.
מחוברת יותר לחיים, שזורה בפרקטיקה היומיומית, רגישה לפרטים. כל כך הרבה אנשים פתוחים מגיעים למקומות כמו מיתר ונדלקים. זה מזכיר להם את האפשרות האחרת, ומעורר געגועים לעצמם. אבל מי שעובד כאן – ואני משוכנע שגם מי שעובד בסאד-בארי או עבד בבית הספר בדנמרק שג'ון הולט כותב עליו – יודע שהדברים הם לא רק פשוטים. אנחנו אנשים מורכבים שחיים במציאות מורכבת שנעשתה עוד יותר מורכבת בשנים האחרונות.
בתמימות עלינו לזכות מחדש בעבודת הלב.
שלא יהיה כל ספק – בכל ליבי אני מאמין שיש קסם, התנסיתי בו בעבר ואני מתנסה בו היום – מה שהדיבורים התיאורטיים מצביעים על אפשרותו הוא נכון, ועוד יותר מכך – מגיע למחוזות שאנו לא מעיזים לחשוב עליהם. אבל, זה דורש את העומק הזה היורד לפרטים ומזכך את הזיקה, ומכוון את הכלים בכיוונים לגמרי לא מצויים ולא רגילים – דיוקים של הלב שיכולים להיות לפעמים קטנים, אבל עושים הבדל גדול. בשביל זה הוקמה מבואה. בשביל הפרקטיקה. כדי לפגוש את השטח. והשטח הוא גם הנוף החיצוני, אבל גם הרבה הנוף הפנימי, על מאבקיו ותסכוליו, פחדיו וכיווציו. אחד המקומות המזמין לימוד הוא בדיוק זה – מה קורה לנו כשאנו נפגשים עם אידיאולוגיה – כל אידיאולוגיה – כולל זו של החינוך הפתוח.
המשך שבוע נעים.
דני