יש רגע אחד שבו המחנך נקרא לנהוג אחרת – להגיב ממקום אחר, למצוא איזה טון לא רגיל, להרים מבט חדש, וכל זה, בדיוקו, יכול להטות את הכף לצד זה או אחר ולעשות הבדל עצום.
והחינוך הוא אוסף של רגעים כאלה שנבנים זה על זה ומייצרים מגמה.
ילד מביא עמו עניין לא פתור. אולי דאגה שבאה לידי ביטוי במשפט שנשמע חצוף, אולי תעלול שהוא מעולל לחברו, ואולי דבר אחר שהוא אינו מבין את מהותו – רק את הכורח לפעול ממצוקתו. ואם המחנך נכנס למלכודת, מיד הם נסחפים למערבולת מוכרת, מתישה, מביסה, ששניהם יוצאים ממנה פגועים ומסתתרים. וכשהרגע הזה מצטרף לעוד רגעים שיש בהם תחושת עלבון ובגידה, נעשה החינוך למסע של שכחה. ממנו יוצא הילד עטוף בעומס, ויעברו עוד שנים רבות בטרם ילמד להשילו.
ולפעמים אלה עניינים דקים מאוד – נימת קול, התקרבות קלה של הגוף, תנועה של יד – שעושים את ההבדל, ומבשרים לילד על המעמקים האחרים שהמחנך נשען עליהם בתשובתו. רגע קודם הוא עמד לסגת אל תוך מבצרו, וכעת השתהה ואורו פניו. באותו רגע מתרוממים השמיים, ושניהם נושמים לרווחה. קומתם גדלה, עדינותם התגלתה, ומבעד לאור עיניהם, רואים הם שניהם איך למפגש שלהם יש את כל הנתונים להיות מסע של התעוררות גם לילד וגם למחנך (ולהורה).
כל כך הרבה רגעי הזדמנות יש כאלה בחינוך, זרעי אור הממתינים לעדות של כבוד.
וכל כך הרבה עומק וזיכוך הם מבקשים מאתנו המבוגרים שבאים לקבל את פני הילדים לעולם.
הנה, את האומנות הזו אני רוצה ללמוד עם כל מי שזה בדמו.