יש לנו כאן הזדמנות מיוחדת להיכנס לתודעת למידה – מסגרת של זמן מקום ואנשים המטפחת את ההתכוונות המיוחדת הזו:
שכל מה שקורה כאן, החל מן הקטן ביותר ועד הנושאים העמוקים ביותר, הוא תחת למידה.
מה זה אומר?
בדרך כלל הלמידה נגררת אחרי התפקודיות – אלה משימות ההישרדות שתופסות את מרכז הבמה, והלמידה היא רק בת לוואי של הסתגלות אליהן. המשימה היא המטרה, וכל השאר הוא הפרעה – נזק שהאדם אמור למזער כדי לחזור למסלול. האדם והתפתחותו הם רק כלי לצורך הזה, ואם מתעכבים על זה, זה רק מחוסר ברירה – בשל מגבלותיו וחוסר כישרונו של אדם מסוים.
תודעת למידה הופכת: העיקר הוא באדם ולמידתו. הדברים שנקרים בדרך הם לא הפרעות אלא הפריות – חומר גלם בתהליך הלמידה. הלא צפוי הוא סיכוי לביטוי. ואילו הצורך לפעול בעולם ולהשיג מטרות הוא עילה להשתלמות, והזדמנות לנוכחות – לשם כך אנחנו כאן.
והלמידה – כביטוי לתשוקת החיים, לתנופת היצירה, ולזיכוך ההתייצבות – היא תכלית עצמה.
להיכנס לתודעת למידה, אם כן, הוא גם להיכנס לקצב אחר, ולהתמסר באופן אחר למציאות. בו בזמן זו גם דרך להתבונן על המציאות, ונקודת מוצא שאפשר לתת לה את השם – חיים פילוסופיים.
* * *
למידה היא לא דבר שמנהלים – היא דבר שמתמסרים אליו. היא מזמינה להשהות את התגובתיות, להניח לאשליית השליטה, להקשיב למה שבא, להסכים לפגוש, ולתת לזה לקרות. בתודעת למידה אין הפרעות. לכל היותר יש מגוון למידות. אולי לא לכולן אנו פנויים עכשיו. זה בסדר, לפעמים אפשר לעשות עם זה משהו, אבל בדרך כלל לא אנחנו אחראים על "תוכנית" הלימודים וקובעים את סדריה.
תודעת למידה היא בו בזמן הלך רוח, תפיסת עולם, וגם מיומנות. בגלל שהיא שונה כל כך מן ההרגלים התפקודיים שלנו, היא יכולה להיתרם ממסגרת שבה מטפחים התכוונות מיוחדת להתאמן בה. טיפין טיפין היא תוכל להפוך מכאן גם לאורח חיים. ויש רק להבדיל ולראות שמקומות רבים שמוגדרים כמסגרות למידה הם בעצם מרחבי הישרדות העסוקים בתפקוד ובדחק להספיק את החומר. למרות השם הדומה והמבלבל – אלה לא באמת מסגרות המטפחות למידה – הן מטפחות משהו אחר.
הנה מיומנויות, הלכי רוח, תפיסת עולם, נקודות הארה, רמזים, הזכרות, שהולכים יחד עם תודעת למידה: