ילדים תחת הגשם: בחוץ גשם ראשון, ילדים בני ארבע, בני חמש, בני שבע מורידים בגדים ומוסרים את עצמם בהתרגשות לגשם. מקפצים, חוגגים, נרטבים בקריאות צהלה.

בהלה: המבוגרים שמתבוננים נבהלים. הרבה פחדים עולים: המציאות שהם פוגשים מהדהדת עם סיפורים על הפקרות, על יצריות פרוצה, על מיניות טרם זמנה, על הקור והמחלות, על פריצת גבולות בלתי נשלטת, על הבוץ, הבלגן, הכאוס.

השכנים: וגם מי שנדמה לו שמבחינת עצמו יכול להכיל את כל זה בסלחנות חייכנית, אינו פטור ממה שיגידו ה"שכנים". השכנים, אגב, תמיד נמצאים שם, גם כשהם לא. ואולי מלכתחילה הפחד הוא הפחד שלהם, פחד בלתי אישי, כמו שהסיפורים הם בלתי אישיים. דווקא בשל כך כוחם הגדול להשתלט על נפש האדם: "ומה יהיה בסוף?", "איזה מן ילדים יצאו מסוג חינוך כזה?" "מה, חסר דוגמאות על ילדים שלא חונכו כראוי ואחר כך נגררו לסמים, נעשו א-סוציאליים, נהגו באלימות…? האם לא על כך מספרים לנו כל הזמן בחדשות – התדרדרות הדור?" החייכנות לא עונה על כל זה, אדרבא, היא מעוררת תחושה מעורפלת של אי שקט והכחשה. 

פחדים: מכל מקם, חשוב לראות שאלה הפחדים של המבוגרים, לא של הילדים. כל אחד עם מחסן הפחדים שלו הנוגעים לחייו, ולמה שמפעיל אותו. אדם יכול לעקוב אחר כל פחד ופחד ולגלות שהפחדים הללו שהוא מפחד על הילדים, בעצם לא קשורים לילדים – השורש שלהם נמצאים בו עצמו, ובמה שמלווה אותו לאורך  חייו.

הירושה: אבל כהרגלנו גם בדברים רבים אחרים, אנחנו משליכים החוצה. ואין מקום שמשליכים עליו יותר מאשר על הילדים, בהרבה מובנים הם השעיר לעזאזל, פח האשפה הקולט אליו את כל מה שאנו מסרבים לפגוש. על זה נאמר: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". ומכל הדברים שאנו מורישים לילדנו, הפחדים שלנו הם הירושה הבולטת והחזקה ביותר – אולי תו ההיכר של הירושה. 

מנוס מחופש: והחופש הוא מקור להרבה פחד. בו זמנית הוא אחת מתשוקותינו הגדולות ביותר, והחשש מפני התוצאות של תשוקה זו. אנו כמהים אליו, ובורחים ממנו באלף דרכים. הוא מבשר לנו את החיים בשיא עוצמתם, ובו זמנית את המוות וההתפרקות האורבים לחיים. אין תימה שהחירות של ילדים ערומים הרוקדים תחת הגשם מעוררת תגובות כל כך חזקות.

הילדים: אבל בהקשבה פשוטה לילדים אפשר לגלות את המקור הטוב, הבריא, השמח שבהשתוללות זו תחת הגשם. כל מה שצריך זה לשוב ולהיות ילד. לחזור אל התמימות והחירות, להיות בלי שכנים. ומי לא היה רוצה להתפשט עם גשם ראשון ולרקוד תחת הגשם? זו שפה עמוקה של הגוף הקורא מן המעמקים ההיסטוריים של האנושות.

פרשנות: הפרשנות המבוהלת שלנו, היא לא דבר ניטראלי, שנמצא רק אצלנו בראש. המבט החרד שלנו זורע את זרעי הפחד אצל הילדים. גם אם אנחנו לא אומרים שום דבר, ומעמידים פנים שהכול בסדר, מה שאנו מפחדים בלבנו, חוזר ונובט בילדים בדרך עלומה. אולי לא נראה את זה היום, אבל יום אחד נוכל להסתכל על ילדינו ולראות איך גם הם, כמונו, למדו לראות את עצמם כרעים.

יצר לב האדם טוב מנעוריו: יצר לב האדם טוב מנעוריו, מילדותו, מינקותו, הנה זה הדבר השורשי שאנו מסרבים להכיר בו, בחוסר אמונתנו. אנו חיים במציאות כאילו בגנבה, מאמינים שהמציאות לא רוצה בנו, ושאם אנחנו כאן, הרי זה רק משום שהתחכמנו למציאות והצלחנו להתגבר על אלף אסונות המחכים לתמים מעבר לכל פינה. אכן, האמונה שהמציאות רוצה ברעתנו, היא שיקוף גמור לתחושה של האדם שהוא הנו רע. זה ברור, אם הוא רע אז לא מגיע לו שהמציאות תאהב אותו ותרצה בו. והתחושה הזו היא דבר המשתקף מחדש אצל כל יחיד ויחיד, וגורם לתרבות שלמה לחיות במרחב ההישרדותי.

חנוך לנער על פי הפחד: ברור שאם זו האמונה הכמוסה שלנו, שאנו אפילו לא תמיד יודעים לתת עליה דין וחשבון, אז החירות היא דבר רע. זה מובן: אם האדם הוא רע, אז אם לא יישרו אותו, לא יתקנו אותו, לא יחנכו אותו, לא ירסנו אותו, לא ישימו לו גבול, עתיד הרע הפנימי הזה לפרוץ החוצה ולשבש מרחב השלום שהצלחנו ליצור ביגיעה רבה. אם רואים את האדם כרע מנעוריו, החירות היא סכנה. אבל אם רואים את האדם כטוב מנעוריו, רואים בו מעיין של עומק וקדושה, כי אז החירות היא התנאי העיקרי לאפשרות שלו לבטא את הטוב הזה ולברך את העולם בנוכחותו, באהבתו, בהתרגשותו.  

ומה באמת?: אז מה הוא האדם באמת, טוב או רע? רוצים לדעת את התשובה? חפשו אותה בלבבכם, כי אז תגלו שהטוב הוא בחירה, אמונה, פעולה. שהאדם אינו קורבן ויש לו את היכולת להפוך גורל לייעוד. זו אי-קורבנות זו שעושה את הטוב לטוב. ואת האמונה הזו עצמה אתם יכולים לגדל אצל ילדכם בעיניכם הטובות. תגלו אז שבריאות היא לא מצב, היא תנועה של שמחה, וריקוד תחת גשם ראשון רק בנדיר יביא למחלה.   

המציאות רוצה באדם: ובאמת המציאות רוצה באדם, לא היינו כאן אלמלא כן. היא שקדה על יצירתנו מיליוני שנים, ולא רק כדי להכחיד אותנו בסוף התהליך. הגיע הזמן לשנות כיוון. להפסיק לעבוד את הפחד, ולהתחיל להאמין בשמחה. זה נשמע מפחיד? אבל מה כבר יש לנו להפסיד?

אחד הדברים שעושה את החינוך לעניין מאוס כל כך לפעמים, קשור בעובדה שזו אומנות לא ישרה, המבוססת הרבה על העמדת פנים, מניפולציות, והסתרות.

במקום שהמפגש בין עולם המבוגרים לעולם הילדים יהיה מפגש של אצילות המבוסס על האומץ של המבוגר לפגוש בכנות וביושרה את הילדים, מקום בו הוא חושף לפניו את הזכות להיות אדם ישר, אנחנו מייצרים עולם שלם של "כאילו" שבא לידי ביטוי באינספור השגרות הבית ספריות-חינוכיות. החל מן המערך הכיתתי, דרך סוגי השיח, וכלה בלימודי הפדגוגיה. כביכול העובדה שהילדים לא מכירים עדיין את תרבות המבוגרים ולא את סודותיה האפלים, מצדיקה ניצול שכזה של תמימותם.

כל כך התרגלנו לכך עד ששוב איננו מבחינים בכך. הרבה משגרות אלה נעשו לחלוטין מזוהות עם בית הספר והחינוך, והם נראים לנו בתור הדרך הראויה/המובנת מאיליה לחנך. הביטו למשל על האופן שבו מדבר מורה אל ילד, ואפילו עוד לפני שפתח את פיו, רק על האופן שבו מתארגן גופו, מתארגנת הבעתו, על המקום שממנו הוא מתחיל להוציא את טון הדיבור שלו, הביטו בכל זה ותזהו שהוא מנסה למכור לילד "לוקש". הביטו ב"קישוטי" בית הספר שנתלים בקפידה על קיר המסדרון, על חוברות העבודה, על תרגולות המשמעת, הטפות המוסר, על כדורי הריטלין שנותנים כדי לשמור על שקט בכיתה, ותזהו שהעיקר כאן מכוון לזייף, לכסות, לשחק ב"אמיתיות" אבל באמת לא להתכוון לכך. 

למה זה כך?
לכאורה יש לנו כל מני הצדקות, חלקן נשמעות טוב, חלקן הן הודאה בחולשותינו: אנחנו רוצים להציג את תרבות המבוגרים במיטבה, מתבלבלים בין תמונת המציאות הראויה למציאות הממשית, מסתירים מהם את מה שאולי לא כדאי שידעו. לכאורה כדי להגן עליהם, בפועל אולי פשוט כדי לשלוט בהם. באופן זה אנחנו מוכרים להם מן "שומר מסך" כזה, ומרגילים אותם להסתפק בקליפות דימויים. ואילו האמת, לא האמת העובדתית, אלא האמת של המוטיבציה, של הרצון, של המפגש הממשי, מושמת בצד, כלא רלוונטית.

האם איננו רואים שבעצם אנחנו מחנכים את הילדים לשקר? אנחנו מרמים אותם, מטייחים את פניהם ב"עובדות", מתחמקים ממפגש. הם אמנם יאמינו לנו זמן מה, אבל בסופו של דבר כל זה יתחלף בחוסר אמון ואכזבה. הם הרי ילמדו לדעת את האמת. אבל מתוך שהרגלנו אותם לשקר הם ימשיכו לשרת את אותה תרבות שניסינו להסתיר מהם. הם יתרגלו לחיות בעולם של דימויים, יאמצו את הטון המזויף בבואם לפגוש את ילדיהם שלהם.

אפשר שזה יהיה אחרת. אפשר שהחינוך יהיה מבוסס כולו על יושר ויושרה. לא רק אפשר, כך צריך להיות. הוא צריך להיות מחוז של עדינות ורגישות, מקום של מפגש ללא הסתרות, שיש בו כבוד למקור של הילד, כבוד ללא נודע, כבד לתהליך, והסכמה של המבוגר להיות נוכח בידיים פתוחות. אפשר שהמחנך כשהוא מתעורר בבוקר ומכין את עצמו למפגש עם הילדים, יתכוון לפשטות הלב, ישמח לקראת מפגש, ויתרגש לקראת חקירה, במקום שיכין מראש את מערך ההגנות שיאפשר לו לעבור את היום הזה בשלום ("לעבור את היום בשלום"  משמע: לדאוג ששום דבר חדש או אמיתי או נוגע לא יקרה).  

כי את זאת צריך לדעת – אילו אנשים היו ישרים, לא הייתה יכולה להתקיים רודנות בעולם. ואם רוצים לעזור במיגור הרודנות, טוב להתחיל במפגש של יושר עם הילדים. במקום ללמד אותם לשקר, אפשר לעזור להם לברר את דרכם, לתמוך באומץ שלהם להיות אנשים ישרים. לעזור להם לזהות את כל אותן דרכים פתלתלות שבהן נוטים אנשים להוליך את עצמם שולל, ללמד אותם להקשיב לגופם והרגשותיהם ביתר תשומת לב, ביתר אמונה, לכבד את חתירתם לאמת.