שיעור שביעי
והנה על אף הכל ולמרות הכל החירות היא ברכתנו וזהותנו הממשית ביותר. היא הדבר הקרוב ביותר ללבנו, מה שאנו חשים בו שהוא ליבה של עצמיותינו והדבר שסביבו סובבים חיינו. אנו מדוכאים כשאנו חשים ששוב אין לנו חירות, בדיוק באותו מובן שבו אנו מדוכאים כשאנו רחוקים מעצמנו. אלה לא שני דברים שונים.
חירות ועצמיות דבר אחד הם
אנו נטולי חיוניות, רמוסים ומכובים, כשאנו חשים שאיננו חופשיים ליצור, לברוא, לנוע, לחולל את עצמנו. אנו מתמלאים חיות ותקווה כשאנו מגלים מחדש את חירותנו, את זכותנו לברוא את הרגע הבא בדרכנו.
לתחושת חירות וחיוניות זו אין דבר עם דאגת השליטה. היא יכולה לנבוע דווקא במקומות שבהם אנו מרגישים אסורים ביותר מבחינה חיצונית. דווקא ברגעים נעדרי שליטה וצורך לשלוט עשויה לתקוף אותנו תחושת שמחה מטורפת כשאנו מבינים שאנו חופשיים ושתמיד היינו כאלה. גם כשידנו כבולות בפועל ממש ורגלינו קשורות, וגופנו מרותק, אנו חופשיים. איך זה יכול להיות?
היכן כאן החירות?
עלי ללכת לאט כאן. יש פה עניין שמרבית חיינו הפסיכולוגים סובבים סביבו גם אם הדבר מתפרט לשמות רבים ושונים. זה קשור גם לשאלת הזהויות השאולות. אנו מכירים את עצמנו כמי שיכולים לשחק תפקידים רבים ושונים בהקשרים חברתיים שונים. לפעמים אנחנו האב המודאג, לפעמים החבר העליז, לפעמים המנהל החשוב. תפקידים אלה שאנו מתאימים את עצמנו אליהם בלא מחשבה בהתאם לנסיבות החברתיות מתווספים לשורת תפקידים ודימויים עצמיים פנימיים המתחלפים גם הם. קולות רבים נמצאים בי. האם יש קול אחד שהוא אמיתי יותר?
היכן כאן האני?
הנה הבעל הקנאי שגילה שאשתו בוגדת בו ורגשותיו הבוערים בו להשחית גורמים לו לרצוח את המאהב הבוגדני. האם אי אפשר לומר, נוכח גל הרגשות העצום הזה שאין זה רק תפקיד שהוא שיחק אלא רגשות אמיתיים מאוד, המחוברים לעצם העצמיות שלו? ואיך נתייחס אם כן, לאותו בן שבט שנוהג לתת את נשותיו לאורחים והוא לא רק שלא מקנא במאהב, אלא חש גאווה מלאה על כך שהצליח לענג את אורחו? הנה סיטואציה דומה מאוד, כביכול, גורמת לרגשות שונים לגמרי משום שהפרשנות היא אחרת. אבל הפרשנות הרי יכולה להיות עניין גמיש. אותו מאהב קנאי אולי היה יכול לדמיין שהוא בן שבט, ולפרש את כל הסיטואציה אחרת. האם זה היה אומר עליו שהוא פחות אמיתי, פחות כנה? אם הוא יצליח לתפעל כך ולפרש מחדש את הסיטואציה האם יהיה זה נכון לומר שהוא "מדחיק" את רגשותיו, כמו שאוהבים לומר הפסיכולוגים? "מה, אתה לא מרגיש שום קנאה על שאשתך נמצאת עם אחר?" "לא, להפך, אני שמח מאוד בשבילה ובשבילו, הם נהנים הרי, אז למה שלא אשמח בשמחתם?" "הו, אני לא מאמין לך! זה הכל רציוליזציה בגלל התיאוריות המתירניות שלך. בעצם אתה מתכחש לרגשותיך האמיתיים!" "איך אתה יודע? אולי דווקא אתה ממציא את הקנאה ומתכחש לרגש השמחה שלך? אולי מה שגורם לך לקנא באשתך שלך גם הוא סוג של פרשנות?" ואם כל דבר נתון לפרשנות אז אולי אין באמת שום "אני" אמיתי?
ואכן, ככל שנתעמק לחפש יקשה עלינו למצוא "אני אמיתי". נכון יש גוף, יש זיכרונות, יש דעות, יש אמונות, יש פרשנויות אבל כל זה מסתכם בריבוי של זהויות ונכסים. היכן בכל זה נמצא ה"אני האמיתי"? וכי כשאני רוצה בננה אני יותר אמיתי מאשר כאשר אני רוצה להיות בדיאטה?
אבל אם אין שום אני אמיתי מה מקור אותן תחושות של התגלות בשעות חסד בהן אני חש סוף סוף קרוב לעצמי?
הנה ילדה צעירה שרבה ללא הרף עם אחיה הגדול ממנה. כשאומרים לה שהיא מקנאה בו והייתה רוצה להיות קרובה אליו ונפגעת מהתנהגותו כלפיה, היא מתכחשת לכך בכל תוקף. הדבר מרגיז אותה ובכל כוחה היא אומרת שהיא שונאת אותו, ממש שונאת אותו ולא רוצה לראות אותו לעולם. היא אומרת את זה בפה ואומרת את זה בגוף, היא פשוט לא סובלת אותו. ובכל זאת, כאשר הריב מגיע להתפוצצות והיא בוכה בהתרפקות אצל אביה היא מוכנה להודות שבעצם היא כל הזמן רוצה להיות חברה שלו, שהיא אוהבת אותו מאוד. זה מעבר לזה שהיא מוכנה להודות. היא מגלה פתאום את רגשותיה האמיתיים ותחושת חמימות ממלאה את כולה למרות שעדיין היא פגועה ודמעות שוטפות את עיניה, היא מרגישה שהיא הגיעה הביתה ושוב אין צורך להעמיד פנים. היא מרגישה שהיא קרובה לעצמה, ששוב אינה צריכה להתכחש, לעמוד על המשמר וכן הלאה.
"שוב אין היא מרגישה צורך להעמיד פנים". אך איזו משמעות יכולה להיות להעמדת פנים אם אין בהכרח איזה דבר אמיתי? אם אנו חשים לפעמים תחושה של זיוף עמוק האם אין זה אומר בהכרח שיש גם את הדבר ההפוך, חוסר זיוף? האם האדם שנרדף ללא הרף על ידי תחושה שכל מה שהוא עושה זה סוג של זיוף והעמדת פנים אינו מרגיש כך משום שהוא מרגיש איזה "אני" אחר, אמיתי יותר שלא בא לידי ביטוי?
אבל הדבר המשונה הוא שכאשר אדם מגלה יום אחד את מה שהוא באמת ומרגיש שהנה סוף סוף גילה את האני האמיתי שלו, לא ירחק היום עד שיבין שרקם סיפור חדש על עצמו, סיפור שהפך לבית כלא חדש.
נדמה שכל "אני אמיתי" שנתגלה גורלו להפוך לקליפה חדשה
יתר על כן, מי שהתנסה בגמישות הזו של אימוץ סיפורים שונים על עצמו מגלה עד כמה קל לפעמים ללבוש ולפשוט סיפור, עד כמה קל לרקום סיפור, להתכנס לתוכו, להזדהות אתו ולהרגיש טוב בתוכו. אבל דווקא קלות זו נדמית כבלתי נסבלת. לא רק הנייר סופג הכל וסובל הכל, גם האדם סובל וסופג הכל. ברצונו הוא יכול להפוך לסיפור של הצלחה וברצונו הוא יכול להפוך לסיפור של כישלון. הכל לפי האופן שבו הוא בוחר לספר את סיפור חייו, לארגן את עובדת היותו.
מה שבטוח הוא שלסיפור שאדם מספר על עצמו, לסיפור שאדם מאמין לגבי עצמו יש המון תוקף. תוקף ממשי. אנשים שמספרים לעצמם סיפור של הצלחה, שמרגישים של העולם אוהב אותם, שהם חזקים ושום דבר אינו עומד בפניהם, אכן מצליחים הרבה. אנשים שרואים את עצמם כגדולים הופכים להיות גדולים ולהפך. האדם שמספר על עצמו שהוא כישלון אכן הופך לכישלון.
אך אם כך למה שלא אספר לעצמי פשוט את הסיפור המוצלח ביותר ובזה נגמר העניין. אין אני אמיתי, יש רק אנשים שתקועים בסיפורים צרים של עצמם ואחרים שגמישים מספיק כדי לשנות את סיפור חייהם. אלא שסיפור זה שאני מספר עכשיו יוצר בכל זאת מידה של אי נוחות. לא רק שהדברים לא פשוטים כל כך, אלא שעדיין יש תחושת בטן עמוקה שסיפורים כבודם במקומם מונח, אבל אולי יש משהו שהוא בכל זאת אני האמיתי. אולי אני יכול להחליף סיפורים אבל ישנו סיפור שיותר מתאים לי כי הוא יותר מהדהד עם מי שאני באמת.
רגע, אבל מי אמר לך שמי שאתה באמת הוא לא יותר מצרור הרגלים. אולי מה שאתה מדמה שמהדהד עם עצמך בעצם מהדהד עם הרגלים שאתה סוחב מן העבר. נכון, זה יותר נוח לך לשחק את התפקיד המופנם הזה אבל לא מכיוון שאתה באמת מופנם אלא מכיוון שהתרגלת להיות מופנם כי אלה התפקידים שבשל סיבות אקראיות שיחקת במשך חייך. זה יותר נוח לך כי הרגליך המכניים סוחפים אותך למקום הזה. כי אתה רגיל יותר לכך. אם תנסה בכוח לשנות את הרגליך תגלה באותה המידה שתפקידים מסוימים נעשים פתאום נוחים לא פחות. זה קשור לדעות שיש לך על עצמך ושאתה לא מוכן להניח להם גם כשאתה משנה תפקיד. אבל בעצם אם היית מוכן לעזוב את האחיזה שלך בדעות אלה שלך על עצמך היית מגלה שיש לך גמישות אינסופית.
נכון, את תגידי שיש גם מגבלות גופניות. את לא יכולה להיות דוגמנית צמרת במאה העשרים ואחד כשאת שמנה ובעלת אף פחוס. אבל אני ראיתי בימי חיי אנשים שפעלו כנגד כל הסיכויים. אישה שמנה שבמקום להיות שק הפכה להיות מלאה חיוניות מיניות וקסם אישי שריתק אליו את כל הגברים שמחלו לכל דעותיהם הקדומות כדי לזכות להיות לצידה. כל מה שעשתה זה שהיא שינתה את הסיפור של עצמה. ויחד עם הסיפור השתנתה התנועתיות שלה, הלבביות שלה, החברים שלה, ומה לא. הגוף הוא מגבלה אבל הרבה הרבה פחות ממה שחושבים.
ואם כן, שוב, האם יש אני שהוא אני אמיתי מעבר לכל הזהויות והסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על עצמנו? האם יש אני אמיתי מעבר למה שאחרים מספרים על עצמנו? מעבר לסיפורים שאימצנו מדמויות שרצינו לחקות או שכנגדם בחנו את עצמנו?
והרי הרבה פעמים אנו מפשפשים בסיפור חייהם של אחרים כדי לקבל אישור לעצמנו. להרגיש שדבר מסוים שהוא אנחנו או שאנו עושים הוא מן האפשר. עובדה, הוא כבר היה, אין זה סיפור חדש אלא אב טיפוס שאנו נמנים עמו. באופן זה אנו עשויים להבין שאנו בעצם "מורד מן הסוג הישן" או "איש רוח של המאה התשע עשרה" או "חוקר מן המאה העשרים" וכן הלאה. ולכל סיפור כזה מצטרפת תמונה מסוימת שמרגיעה אותנו. אנו רואים את עצמנו בדמות המדען שחוזר ומנסה וטועה ולא מתייאש (גם הוא טעה). ומסבירים באופן זה את מה שאנו ומצדיקים את מה שאנו עושים. אך האם אנו מחפשים הצדקה למי שאנו באמת או שאנו מנסים לתפור סיפור מתקבל על הדעת? האם אנו מנסים להכניס משמעות חיצונית לחיינו או שמנסים לגלות את האני האותנטי?
מה שבטוח הוא שאנו נתקשה להתקדם בסוגייה זו מבלי שנכיר בגמישות הרבה של חילופי הזהויות. אנשים יכולים לשחק תפקידים שבחיים שלהם לא היו מאמינים שהם יכולים. הביישן יכול להוביל מדינה ולהפך. הגמישות הזו באמת קיימת בנו. וכשאדם לא מרגיש את הגמישות הזו שלו בדרך כלל אין זה נובע מכך שהאני האמיתי שלו מתנגד לעניין, אלא מכיוון שהוא אוחז בדעה, בסיפור, בקליפה של עצמו המונעת ממנו את הגמישות הזו. אותו אדם רציני שסבור שהוא לא יכול לעלות לבמה ולשיר רוק כבד מגביל את עצמו בשל מערכת האמונות והדעות שלו ולא בגלל טבעו האמיתי. הוא מוגבל בגלל האחיזה שלו ברצינותו שלו, אחיזה שהוא משתף בה קהל גדול ורחב. כל זה ביחד הוא חלק מבית הכלא שלו, לא חלק מן ה"אני האמיתי" שלו. ה"רצינות" היא סיפור, הרגל, הזדהות.
מה שבטוח הוא שנתקשה להתקדם מבלי שנכיר בכך שאכן יש בנו קולות רבים ושונים. אנו לא בנויים מקשה אחת.
אך אם כך, האם משתמע מכך שאין אני אמיתי?
לא. אמרתי כבר. החירות.
מה עניין החירות לכאן?
טוב, אלך לאט לאט. לא לחינם לא גילינו אני אמיתי בחיפושים שלנו. הוא אינו נמצא בנו, הוא נמצא בזמן. אני מכנה אותו בשם:
האני היוצר
אני יוצר זה אין לו דמות גוף והוא אינו סובל כל עיצוב או הגדרה. טבעו המהותי ביותר הוא חירותו ויכולתו לבוא בזיקה. יכולתו המקורית ביותר היא יכולתו לאהוב. ממשותו של האני היוצר אינה מתפרשת במרחב. היא מתפרשת בזמן. כמו האור אין לו קיום אלא בתנועה. הקושי הגדול שלנו כבני תרבות להכיר בנוכחותו הוא הקושי הנובע מהיותנו תרבות יושבנית.
מעניין, אני חושב על כך שדיבורי כאן הוא לא לגמרי דיבור של נודד. איני מחפש רק את דרכי האישית בלא לגעת בעולם סביב אלא אני עסוק גם בלטפח את העולם סביבי. לכן השפה שלי מתנדנדת ללא הרף בין שפה של הליכה לבין שפה של ישיבה. בין גילויים אישיים להכללות גורפות. זה תפקידנו הכפול הן כנוודים והן כשומרי הגן.
אני רוצה לעבור כעת לשפה הפרטית. כי הרי כל מה שאני אומר כאן לא בשמיים הוא. אין הוא נוגע לדברים שנמצאים ברומו של עולם אלא דווקא לדברים הביתיים והיומיומיים ביותר שכולנו ערים להם. אין פה חידוש יש רק סוג של היזכרות שכל ילד יודע אותה. ומעניין שהחירות הגדולה ביותר יכולה לבוא לידי ביטוי דווקא כשאני משחק דמות. למשל דמות של מלך בהצגה או של ליצן או של עני מסתגף. אני מזדהה לגמרי עם הדמות ומשחק אותו מבפנים, לא רק כתפקיד חיצוני, ובכל זאת כל הזמן ישנה הידיעה הזו שזה משחק. אני נהנה ממנו, מתענג עליו, אבל לא כבול בתוכו. על ידי זה שאני משחק את הדמות ויודע שאני משחק את הדמות אני לא מתכחש. ואל יקל בעינינו העוצמה הכובשת שיש במשחק של דמות. משחק אינו רק סוג של התנהגות הוא סוג של תפיסת עולם ומי שמחשק ברצינות "נכנס" לדמות כמו שאומרים, מתחיל לראות דרך עיניה. ילדים מכירים את זה מאוד מקרוב בשעה שהם משחקים את גיבוריהם ומדמיינים את המלחמה באויביהם. דבר זה לא מפריע להם להיות חופשיים, להפך. דבר זה לא מרחיק אותם מעצמם, להפך.
האני היוצר הוא השותפות שיש לי עם הנסיבות באופן שהרגע הבא הוא לא רק התוצר של הרגע הקודם אלא הדבר שאני מחולל אותו בשיתוף פעולה עם העולם. זהו קסם של בריאה. אני לא שולט ברגע הבא, אין הוא פרי מחשבתי ותכנוני אלא פרי הגשמתי, נפילתי, התמסרותי. אין איזה אני קודם וסטטי שקובע כיצד לעצב את הרגע הבא אלא אני בעצם נפילתי שותף ביצירתו. נוכחות איננה דבר שקיים מראש ומתמיד. זהו דבר שצריך לחולל אותו ללא הרף. אני נפילה זו. אני בו זמנית הנוכחות וההזדכחות של הנוכחות. אני בו זמנית נוכחות והתנועה אל הנוכחות.
אכן, אין אני אמיתי בעל דמות וגדר. אבל יש אופי של תנועה. זה נכון ללא ספק שאופי זה של תנועה הוא פריו של העבר. אבל לא של הגנים מבפנים ולא של הסביבה מבחוץ אלא פריו של המפגש שעבר, של השותפות אני-עולם. יש אופי לתנועה כמו שיש אופי לשיר מסוים. יש ניגון מסוים. אך ניגון זה אי אפשר לכתוב אותו. רק לשיר אותו. וכמו שניגון זה לעולם אינו שלם וכל חידוש שבו יוצר פרשנות שלמה של כל מה שקודם לו, כך יש מובן שבו העבר ממשיך להשתנות כל הזמן במהלך חייו של אדם. והניגון אכן כל הזמן מתחדש.
האני המזויף אינו שם לזהות שהיא לא הזהות האמיתית, אלא שם של כל זהות סטטית המונעת את היצירה. והיצירה היא הלא חירות המפגש.
מה זה אומר שלכל אדם יש ניגון משלו. האם זה אומר שהוא לא יכול לחדש חידוש גמור? בוודאי שהוא יכול לחדש. אך מי הוא המחדש? אין זה לא רעיון ולא דעה ולא מחשבה ולא תוכנית. זהו האני היוצר שמחדש. האני שקיומו בזמן.
את שואלת אותי מה כל זה אמור לעניין אותך? כיצד זה יכול לעזור לך בחיים היומיומיים? כיצד כל זה יכול להוסיף לבריאותך, לעשותך שמחה יותר? ובכן, הביטי בזה. כשאת עצובה, מדוכאת, אומללה, תמיד תגלי בסופו של דבר שהסיבה לכך היא משהו שמונע ממך להיות עצמך. להיות עצמך אין פירושו להיות אדם מסוים, אימא, בת, מנהלת, או מה שזה לא יהיה, להיות עצמך להיות התנועה שיכולה לברוא את הרגע הבא ללא כבלים. פירושו שאת לא מרגישה כפויה להתנהג באופן מסוים. את לא מרגישה שאת חייבת לעשות דבר כזה או אחר. את לא מרגישה שהברירות שעומדות לפנייך כולן בעייתיות. את מבינה שיש רק בחירה אחת שאדם יכול לעשות בחייו והיא הבחירה בין חירות לאי חירות. כשאת מבינה שאת חופשייה להחליט. את מגלה את כוחך האמיתי. כל רגע ורגע בחיים נתונה לך הבחירה וכל פעם שאת מרגישה כבולה, שאין עתיד לפניך, שמה שהיה הוא מה שיהיה, דעי לך שאת משלה את עצמך בסיפור חדש ומונעת בעצם דעה זו מפעולות של האני היוצר.
מה הוא יוצר ה"אני היוצר"? הוא יוצר חירות. הוא יוצר את החירות המיוחדת שהיא אתה.
אין דבר שאתה צריך להיות. יש דבר שהוא אתה.
אין טעם שתחפש להגדיר אותו, לספר אותו,להתמקם בתוכו. הוא לא קיים שם. אתה יכול רק להיות אותו.
בעצם יש טעם שתחפש אותו ושתגדיר אותו כמה שאתה רוצה אם אתה מוצא טעם לכך. אל תיתן לי לדכא אותך. שוב אני מרבה לדבר אבל אני לא מבקש לאנוס אף אחד אלא במידת האפשר לברך.