החלל הבין-אישי – אותו מרווח של הפסקה בין אדם לאדם, הוא לא באמת ריק. הוא הומה בנוכחות, מלא בשייכות, מרוצף בשיחה, ושזור באינספור דקויות של התייחסות הדדית העושה את החלל הזה למלאות.
אבל לפעמים זה מבלבל.
ממבט מבחוץ – מבט שהסיג את עצמו וניתק את עצמו והפריד את עצמו – המרווח נראה סתם אין. כמו הריק שיש בין שני אובייקטים, או הפער שיש בחומה שעוד לא סיימו למלאה בלבנים.
העניין הוא שמבט כזה לא רק מתבלבל לראות לא נכון, בפועל הוא גם מכונן את המציאות הזו ובעצמו מהווה אמצעי של התנכרות.
לכן חשוב לי לעשות הבחנה בין שני מרחבים אלה. לאחד אני קורא מרחב של שייכות ולשני מרחב של בעלות. האחד הוא מרחב חברתי דיאלוגי, השני מרחב חברתי אידיאולוגי.
והדברים זקוקים להארה.
* * *
המרחב הבין-אישי איננו ריק.
גם כשרואים אותו ככזה, הוא לא באמת יכול להיות כזה.
הוא רק יכול להידחף לקוטב הזה, שבסופו של דבר גם הוא סוג של שייכות. גם במקרים הקיצוניים הוא לא היעדר של שייכות, אלא שייכות של היעדר. לא הדבר שאין (כביכול תיאור תמים של החלל לעצמו, לפני שעמסו אותו במשמעות) אלא דווקא המאמץ המתמיד לרוקן, לשטח, להסיט, להימנע, להסתיר, להתאפק, לשמור מרחק – משמע, בכל זאת איכות מסוימת של שייכות.
ובאמת מלכתחילה האדם נולד אל תוך שיחה שקדמה לו. הוא מוצא את עצמו מראש בתוך חלל בין אישי שהוא כבר מלא במשמעות, אליו הוא מצרף את ניגונו האישי.
* * *
מרחב השייכות הוא מרחב של התייחסות הדדית לא פורמאלית – מהלך מתמיד של שאלות ותשובות הנולדות ומתקבלות על פי כוחו של כל אחד לתת, והצורך של כל אחד לקבל. כאשר שני אנשים שבונים דבר מה יחדיו, כל אחד עושה משהו אחר, וער למה ששותפו עושה. אחד מחזיק, שני מבריג, כשאחד צריך את הבורג שנמצא ליד השני, זה ברור שהשני יושיט יד ויביא לו את הבורג, אפילו לא צריך לדבר על זה. אלה דברים פשוטים ומובנים והם חלק משגרת היומיום – כל אחד לפי כוחו ולפי צרכיו באותו רגע. הם לא נעצרים לברר מה הזכויות, מה החובות, למי מותר, והאם החלוקה שווה – זה מובן מתוך ההקשר.
הסדר הזה מגיח מבפנים, ומושתת על רגישות והקשבה הדדיים. זה הדיאלוג – האינטראקציה, החיבור, הזיקה, הקשר שמחבר אותם זה לזה גם כשהם לא מדברים. זה כמו נוזל – תווך המתקיים כל הזמן בין האנשים, ומהווה סוג של הולכה ביניהם, המאפשר להם להיות חלק משלמות דינאמית אחת. זה מה שמאפשר להם לחוש מתי נכון כך ומתי נכון אחרת. במהות זה לא שונה מן האופן שבו מיליארדי תאים התארגנו ביחד ליצור את הגוף הרב-תאי.
אבל כשהחלל מתרוקן משייכות מאבדים האנשים את חושיהם, ומאבדים את היכולת לנוע.
הו אז הם זקוקים לראייה חיצונית ותנועה חיצונית שתכוון אותם ותגיד להם ותסדיר את יחסיהם. לתנועה החיצונית הזו אפשר לקרוא גם אידיאולוגיה.
אידיאולוגיה היא מה שבא לאפשר תנועה ממקור חיצוני חלף התנועה הפנימית שאבדה. במקום שבו אנשים שוב לא יודעים להקשיב לשייכות ולנוע מתוכה, זה מספק סוג של איבר תותב.
אלא שאידיאולוגיה היא לא רק מה שבא להחליף חֶסֶר, היא בעצמה אחראית לייצורו המתמיד של חסר זה. היא אולי מאפשרת תנועה חיצונית, אבל היא עושה כן על ידי זה שהיא משתיקה ומשכיחה את התנועה הפנימית. היא לא רק אידיאולוגיה היא תמיד גם אי-דיאלוגיה.
* * *
בעלות היא יחס פורמאלי, שאפשר לתקף משפטית, חברתית, הסכמתית. זהו עניין צורני שאפשר להגדירו מבחוץ, ואשר אין לו תוכן פנימי משל עצמו. אדם יכול להיות בעליו של בית בלי בכלל לבקר בו או לחוש איזה משהו אליו. בעלותו היא יותר כמו איסור על אחרים לתבוע על הבית בעלות. הבית בבעלותו כיוון שהוא לא-לא שלו. לא כן השייכות שכולה מבוססת על איכות פנימית של חיבור והשלמה – המתגורר בבית נעשה שייך לבית כשם שהבית נעשה שייך אליו. זה אומר משהו על טיב הקשר ביניהם, על האופן שבו הרהיטים, למשל, למדו להתארגן סביבו, להימנע מלהכשיל אותו, ולפנות לו חלל של יצירה. כשהוא מכין סלט במטבח שלו, כל המטבח עוזר לזרימת תנועתו. מכירים הם זה את זה, ובהכרתם הם מבטאים אכפתיות הדדית.
בניסוח אחר אפשר לומר שלשייכות יש עומק של איכות, לעומת הבעלות שהיא שטוחה (רק כמות). השייכות (כיחס שהוא לא צורני) היא צבעונית – לא דומה השייכות של משה לביתו, לשייכות של חנה לביתה. ואלו בבעלות, כל זה כמובן חסר מובן. או שאתה בעליו או שאתה לא. שחור או לבן. אין יותר מזה.
* * *
ראו את ההבדל בין המשפטים:
"התפוח אדום",
"לתפוח יש צבע אדום".
נראה שהשפה שלנו בעולם המודרני נוטה יותר ויותר לכיוון הבעלות, כהד לעולם החברתי שאנו חיים בו. אפשר להתרשם שהמשפט השני הוא יותר סטטי, אכן, כאילו כבר בניסוח זה הפקיעו ממנו את יכולתו לנוע ממקור עצמי. העברית המקורית היא שפה של פעלים והתנועה בה חשובה. אכן, השייכות כבר מכילה את התנועה בתוכה – תנועה שיש לה הגיון פנימי.
* * *
והנה, אחד הדברים המאפיינים חלל של שייכות, הוא היותו בעל מבנה פנימי, ובדרך כלל מבנה כזה שיש בו מרכז ושוליים. אם הייתי מדבר בשפת הבעלות, הייתי אומר שיש כאן מבנה היררכי, אבל המילה "היררכיה" מעלה על הדעת את הסדר הצורני, שכל משמעותו הוא בזה שיש אחד שהוא למעלה מן השני. ואילו בעולם השייכות לאותו סדר יש משמעות פנימית ושונה – מרחב השייכות הוא אסוף. וזו דרך אחרת לדבר על מלאות.
המנהיג כנקודת האיסוף, הוא לא זה שאומר לאחרים מה לעשות, ולא בהכרח בעל הזכויות המיוחדות, או מקבל ההחלטות, ובכל זאת הוא שם, ובעצם נוכחותו הוא מהווה עקרון מארגן. וממילא, בהיותו עיקרון מארגן שמהווה השראה לכל דבר לתפוס את מקומו, הוא גם נעשה לעיקרון מזרים, מחולל תנועה ופוריות.
גם בחלל אידיאולוגי יש שליטים, אבל הם לא מעודדים תנועה פנימית (שהיא המהות של השייכות), הם מניעים את הדברים מתוך סדר חיצוני, משתמשים במצאי האנושי כדי להזרים פקודות מלאכותיות, הזרות למהות של השייכות. כדי שזה יתאפשר הם חייבים לנתק את האנשים מתוך ההקשר האנושי שלהם – שהרי זה ההקשר (השייכות) שמתוכו צומחת התנועה הפנימית, ואילו הם רוצים לאלחש ולשתק את התנועה הפנימית כדי שאפשר יהיה להזיז את האנשים ממקור חיצוני. הם חייבים לגזול את חירות התנועה העצמית שלהם כחלק בלתי נפרד מיכולתם לשנע אותם מבחוץ.
השיתוק הזה הוא במילים אחרות אי-דיאלוגיה. (וזה מה שנקרא להפוך אדם לאובייקט).
* * *
המחשבה שמאחורי החינוך הדיאלוגי: רצון להחזיר את העולם לאנשים ואת האנשים לעולם.
להחזיר, משמע, לכונן מחדש את מרחב השייכות שרוקן על ידי האידיאולוגיה. המילה דיאלוג באה, אם כן, להדגיש את המימד הבין אישי, את התווך, את המלאות הלא פורמאלית, את הדינאמיקה של הנוכחות. המילה "דיאלוג" פירושה דרך-המילים, והיא באה לסמן את אותה זרימה חופשית של משמעות, העוברת דרך כל הנוכחים בשייכות.
ממילא זה גם מזמין להחזיר את המנהיגות – שהיא איכות בתוך השייכות.
אלא ששוב צריך להבדיל בן מנהיגות שהיא איכות בתוך השייכות, לבין רודנות, שכמו בעלתנות, היא יחס פורמאלי, מבחוץ לשייכות, ועל חשבון השייכות (כתהליך של ריקון משייכות).
וזה מבלבל מאוד, בין היתר, מכיוון שכמו שכבר נאמר זה לא באמת שאפשר לרוקן את השייכות, אבל אפשר לייצר שייכות של התרוקנות – הדמוקרטיה היא הרבה פעמים כזו. זו שייכות שכל הזמן עמוסה במתח, בהתנגדות, בהסרת אחריות, בחישוקים הדדיים, בחוסר יכולת לנוע, בהמתנה לאישור, בפחד מפני שררה, בהכללת יתר, בשיתוק, באי-אחריות.
* * *
מעגל מנהיגות בא לעזור לכונן מחדש את מרחב השייכות, על הדינאמיות הפנימית שלו. יותר משהוא שיטת ניהול, או טכניקה של קבלת החלטות, הוא בא לנקות את ערוצי החושים שנסתמו במהלך שנים של אידיאולוגיה – לרענן את האכפתיות, לחדש את החיבור, להעמיק את הזרימה – את אותה אומנות של תנועה פנימית המאפשרת לכל אחד לתת כפי יכולתו ולקבל לפי צרכיו.
הוא שונה מן המנהיגות הטבעית בהיותו מהלך בתר-דמוקרטי, מהלך המזמין לקלף את החירשות הפורמאלית, הבית-ספרית, הדמוקרטית, את כל השיח על זכויות וחובות, ושוויון מלאכותי, לטובת החזרה אל המצע האנושי שבו שייכות פירושה הכרה ביחידות, וביטוי של אכפתיות לכל אדם במקומו. המנהיגות היא לא יותר, היא עוד חלק מן המעגל. בו זמנית זו גם הנאמנות לאנושי, המתעקשות לא להפוך אדם אחר לאובייקט, ולהמשיך לראות בו תמיד אדם ממש. שזה אומר לא לקטוע את השיחה אתו.
והוא אולי גם שונה מן המנהיגות הטבעית, בזה שהוא מדגיש את מימד ההשהיה, פינוי המקום, והתמיכה האקטיבית – היא אותה אומנות של יילוד מנהיג (מימדים שאולי הדמוקרטיה עזרה ליצר אותם). אלה עניינים הדורשים הרבה בגרות, התמסרות, ולימוד משותף.