לימודי חירות
אולי זה הזמן להתעכב מעט על מושגים אלה של חירות ובן-חירות שאני מרבה להשתמש בהם הן בתור הציר שעליו נסבים חיי האדם והן כנושא העיקרי של תהליך הבגרות.
נהוג לראות את החירות כשם נרדף לשליטה. אדם חופשי כאשר הוא מסוגל להוציא לפועל את רצונו בלא שזה יחסם על ידי גורמים חיצוניים או פנימיים. חירות במובן הזה היא ביטוי לכוחו של האדם לשלוט בגורמים אלה. ממילא ברור שבתפיסה זו קיימת הבדלה בין האדם בעל הרצון והשולט לבין העולם שהוא זירת ה"לא-אני" שבה מופעל הרצון.
אבל מה בנוגע לרצון עצמו? באיזו מידה הרצון עצמו הוא חופשי? הרי אנחנו יודעים שברוב המקרים הבעיה איננה בתשובה אלא בשאלה – לא במה שחוסם את הרצון, אלא בכך שהרצון עצמו מותנה, ופועל על פי דפוס. מה אם כן מקורו העצמאי של רצון זה ומה המשמעות של "רצון חופשי"?
וככל שמעמיקים לבחון שאלה זו נראה שהיא הולכת ונעשית סתומה יותר. אם אדם רוצה בדבר בשל סיבה, הרי לא הוא הרוצה, אלא הסיבה רוצה, והוא, בדומה לירח שמאמין שהוא נע במסילתו מתוך בחירה, רק מלווה אותה בחווייתו. אם הוא רוצה סתם כך, כביכול ללא סיבה, באופן גחמני ובלתי תלוי, אז איזה ערך יש לרצון חופשי זה? דומה שכל אפשרות היוצאת מנקודת הנחה שהאדם נפרד מן העולם עתידה להגיע לאותה מסקנה העושה את הרצון החופשי לעניין פריך הממהר להתפורר תחת שבט הביקורת.
אבל ייתכן שעלינו לחבר את שאלת חירותו הממשית של האדם לשאלת יצירתיותו של העולם. השאלה הזו מביאה אותנו לפתחם של המעשים שאינם נובעים מסיבה סתומה סופית ומוגמרת שניתן לעקוב אחריה כמו בשרשרת גורל ולהגיד הנה הדבר הזה נגרם מן הדבר הזה. יותר נכון לומר שהאדם בתור בן-חירות, בתור מישהו שהוא סיבה יוצרת, הוא חלל ללא קרקעית בכלל. חירותו באה מן האינסוף והולכת אל האינסוף ואין שום דרך לסכם ולמסגר אותה. מבחינה זו, החיים, החיים הנוכחים (אלה שאינם רק קיום גרידא), יונקים את אורם מן החירות.
ובאמת אין הבדל בין חירות לנוכחות. שניהם היבטים של אותה עובדה עצמה: האדם הוא לא אטימות, אלא אדרבא – פתח, לא משטח אטום המחזיר אור, אלא מקור אור. מכאן גם יכולתו של האדם להביא לעולם דבר שהוא חדש לחלוטין שהוא לא רק הגשמה של אפשרות אחת בין אפשרויות שונות הקיימות בפוטנציה, (שזה יהיה כמו למצוא מסלול חדש בתוך מיכל נתון וסגור), אלא יצירה (מתוך הבשלתו של הזמן ופוריותו של האני) של אפשרות שלא הייתה אפשרית לפני כן (משמע עצם המכל עובר טרנספורמציה ומתרחב).
במילים אחרות, העולם הולך ונברא ללא הרף. הוא שונה מאותה מכונה שמתחו אי אז את קפיציה וכעת היא רק נעה במסלולים מכוונים מראש. המציאות הולכת ושופעת, וחירותו של האדם, אם תרצו, היא חלק בלתי נפרד מן העיקרון הבורא של המציאות.
משום כך אני מתייחס אל הלימוד האנושי, כמו זה של ההורות למשל, לא בתור פרויקט חדש המכשיר את התלמיד דרך שורה של שיעורים אל תוצרתו המלומדת, אלא כהתחברות לתנופת ההתפתחות היוצרת של המציאות בעצמה, וכדרישה האותנטית להשתתף במשחקה פותח השערים. אין זה פרויקט תיקון ושכלול האדם, (כדי שיהיה ראוי למחילה, כדי שיגיע למעלה גבוהה, כדי שיזכה בעולם הבא, וכן הלאה), אלא שירת השתכללותה של המציאות שאנו מצרפים אליה את קולנו היוצר. ההורות היא אחד ממעשי ההלחנה החשובים שלה.
מושג החירות קשור מבחינתי ללא הפרד עם מושג ה"מי" שהצגתי למעלה. להיות מישהו פירושו להיות הקשת המחליקה על מיתרי המציאות, מקור יוצר שאינו תוצאה דטרמיניסטית של סביבתו מחד, ולא גחמה מקרית של רצונו מאידך, אלא אדם-מדבר, ומתוך כך גם מעיין אינסוף של נוכחות.
החירות, במובן זה, איננה רק השאלה של חופש הבחירה, אלא הרבה יותר מזה היא השאלה של התחדשותה של המציאות ושל תפקידו היוצר של האדם בתהליך זה. אין זו שאלה צורנית, אלא היא נוגעת לעצם המרקם של הנוכחות כהתרחשות חיה ודיאלוגית. אף על פי שאנו נוטים לראות את עצמנו כ"אנשים" הנעים בתוך "עולם" המלא דברים אחרים, באמת, אנו נעים בעולם שבו כל דבר הוא נוכחות, לא רק קיום.
כאמור, מבחינתי זהו הציר שעליו סובבים חיי האדם, גם כשהוא לא מודע לכך, או לחליפין מנסה להתחמק מכך בעבדו את הגורל ואת הסתמיות. הגורל, אגב, הוא תמיד סוג של עבודת אלילים, וויתור על אחריות, התחמקות מאותו מאבק של יצירה ויציאה לאור העושה את חיי האדם למסע שאחריתו אינה ידועה.
אירוע דיאלוגי
במילים אחרות, אני מציע לראות את האדם כאירוע דיאלוגי ואת תהליך ההתבגרות כתהליך טרנספורמציה הדרגתי שעובר האירוע הדיאלוגי הזה מסוג אחד של דיאלוג לסוג שני.
הרבה יש לומר כאן הן על המילים שאני בוחר להשתמש בהן, והן על המשמעות של החיבור שלהן בטענה זו, אבל תחילה עלי לשוב ולהדגיש שזהו תהליך שקורה מעצמו, וההורים בתהליך הזה יותר משהם בעלי תפקיד ביחס אליו (תפקיד מניע, שולט, מנווט) הם פשוט אחד המרכיבים שלו.
עכשיו נלך יותר לאט, ואתחיל עם המילה דיאלוג.
אני אומר שהאדם הוא אירוע דיאלוגי. משמע, יותר משהוא סובייקט פסיכולוגי או אובייקט פיסי, הוא אירוע אינטראקטיבי החוצה את ההפרדות הקלאסיות בין אובייקט לסובייקט. דבר זה נכון מבחינתי בכל הרמות, החל מן הרמה הגופנית, החושית, התפיסתית, הרגשית החברתית המחשבתית והרוחנית. לעולם הוא לא רק לעצמו, והדברים אינם קורים בו או עליו, אלא תמיד אליו. אין הוא הסובייקט העומד כנגד עולם אובייקטיבי, בוחן אותו, מקבל מידע עליו, מנתח אותו, ומגיב אליו, אלא זיקה אדם-עולם, שרק בשלב שני אפשר לגזור ממנו את האדם ואת העולם כשני קצוות תיאורטיים של אותו מקל.
אמירה זו חותרת כנגד הרגלי המחשבה המכניים שלנו, שמטבעם מבקשים להפוך את העולם לאובייקטים מוגדרים וניתנים לתפעול. לא בנקל אנו מבינים את הכוונה באדם-עולם, שהרי אין מדובר בצמד אובייקטים (אדם ועולם) שחוברו יחדיו, וכעת צופים בו ממרחק בטוח, אלא בכך שאני, בתור צופה, מעורב לחלוטין בנצפה. הנצפה לא רק קורה (ואני לא רק מתבונן שקוף), הוא קורה לי. ובמילים אחרות אין הוא קורה רק כגוף שלישי כ"הוא" או כ"היא" אלא כאתה או את שהתכונה הבסיסית ביותר שלהם הוא שהם פונים אליי.
אני מכנה תכונה זו של "פנייה אליי" בשם דיבור. ובכך אני רוצה לאפיין סוג של יחס, השונה מהותית מן היחס הסיבתי. משמע, הצמד אדם-עולם, אינו תיאור של שני אובייקטים הפועלים זה על זה ביחס של סיבה ותוצאה, אלא של דיבור הדדי המתקיים מן הרגע הראשון שהאדם נולד. העולם לא דוחף, שובר, מזיז את האדם (הכל "סיבות") הוא מדבר אליו. והנוכחות היא הדיבור הזה.
דיבור כתשובה
כל דיבור הוא תשובה.
אין דיבור שהוא רק מונולוגי, חד כיווני, כביכול רק אומר דבר מעצמו בלי להתייחס למה שקדם לו. כל דיבור מכיל בתוכו את מה שנאמר בעבר ומתייחס אליו. וכל דיבור מתייחס לשומע פוטנציאלי שאליו הוא מכוון. אפילו הדיבור המנותק ביותר, ההזוי ביותר, הוא פנייה, צעד אחד בתוך שרשרת פניות הדדיות. אפילו הדיבור ההזוי ביותר רוצה להגיד משהו למישהו, הוא בא ממקום אחד והולך למקום אחר.
האדם לא מנהל יחסים עם סביבתו – הוא יחסים אלה.
הוא לא מנהל דיאלוג עם העולם, אלא הוא צד בתוך הדיאלוג שמתקיים.
ועצם תחושת האני, חווית ההכרה, תחושת הסובייקטיביות, או כל דבר אחר שאנו נוטים לשייך ל"בועת-אני" בעצם הוא כבר זיקה, ומכיל בתוכו את התנועה אל מישהו.
אותו ניסוי מחשבתי של דקרט ורבים אחרים שהניחו שהתחלת ההתחלות היא האני הספון בדלת האמות של קיומו (האני החושב) ושרק בזה אדם יכול להיות בטוח (שהרי ייתכן שכל העולם הוא חלום, הפנוט או אשליה), לא היו ערים מספיק לעובדה שהחשיבה המכנית הפנטה אותם, והמסקנה שנדחפו אליה היא תוצר של חשיבה זו ולא שיקפה את ממשות המפגש עם המציאות. ערנותם הפנומנולוגית הייתה מצומצמת. הם דימו שהנתון הראשוני שמתייצב לפניהם הוא הדימוי (שיכול כאמור להיות גם הזיה עצמית) ולא היו רגישים מספיק לכך שהנתון הראשוני הוא דווקא התשובה, והדימוי הוא רק מסקנה של קומה שנייה, שכבר מכילה בתוכה את פעולת ההשתקה של ההיבט התשובתי שיש בחוויית האני.
האדם הוא הדיאלוג שלו עם סביבתו. הוא מערכות היחסים שלו, הוא האופן שהוא מתקשר. ושוב, יש לדייק: באמרי זאת איני מתכוון לומר שהדיאלוג הוא שמשפיע על עיצוב האדם, שאז עדיין רואים את האדם בתור האובייקט הסטטי, התחנה הסופית אליה מתנקזת ההשפעה, אלא שהדיאלוג הוא התחנה הסופית, אליו מתנקז כל הקיום וממנו הוא צומח, והאדם הוא התרחשות חיה.