שולמית הייתה המפיקה של המפגש ואלעד התומך.
אלה הערות אישיות של סיכום, בטח לא ממצה ולא אובייקטיבי, קורים כל כך הרבה דברים במפגש כזה, ובכל כך הרבה רבדים, שבאמת בלתי אפשרי לסכם אותו. אבל משהו מן הטעם שלו, בשבילי, אני מנסה לשרטט כאן למי שלא היה.
יום חמישי
התחלנו עם ישיבה בת עשרים דקות בשקט, כל אחד לעצמו, בעיניים עצומות. ההנחיה הייתה להתרוקן, לפנות, להיות בפשטות עם מה שיש, אבל ברקע הצגתי שלוש שאלות:
- מה זה למידה?
- מה זה קשור אליי?
- למה אני כאן?
ההנחיה הייתה לא לנסות לענות על השאלות הללו, לדחוק את פתרונן קדימה במאמץ, לעצב להן תשובה, אלא רק להתרוקן, לשכוח מהן, ולתת למה שצריך לקרות לקרות. ואם בכל זאת עולה משהו, אז אפשר לפתוח לרגע את העיניים ולרשום הערה בכרטיסייה.
(המפגש הזה לווה בכרטיסיות ריקות – ניסינו, ודי הקפדנו, אחרי כל פעילות לחלק כרטיסיות ריקות, שכל אחד ירשום לעצמו הערות משוב על הכרטיסיות – בפעילות הנוכחית, הכרטיסיות היו כבר בזמן המדיטציה).
* * *
אצלי עלה חזק ומחדש שלמידה מתחילה ממה שעכשיו – שייכת היא לאופן אחר של הוויה מזה המהנדס, המנסה לדחוף אג'נדה, לארגן, לעצב, לעשות. אופן ההוויה של הלמידה הוא אופן של התמסרות לתנועה המשנה מבפנים – היא מבוססת על הקשבה, הישענות על מה שיש, וטרנספורמציה שאיננה לא מתוכננת ולא בת-שליטה. זה קורה.
בכל אופן סבב הסיכום של העשרים דקות הללו נמשך עד קרוב לשתיים, ואז התפננו לאכול.
* * *
אחרי האוכל עלו מספר בקשות ל"בסטות", וגם רצונות אישיים, ונוצר מעגל מרכזי אחד שניסה בו בזמן להתייחס לבקשה של אורן לעסוק בעניין מרכזי פעילות והתמיכה בעומק הפעילות, ולבקשה של אסף לעסוק בהוראת המתמטיקה. זה היה מפגש חשוב שבו לראשונה התחלנו לדבר על ה"רצינות" נושא שליווה אותנו כל המפגש הזה, ונעשה, בצד הלמידה, לעמוד התווך שלו.
הגענו למסקנה שפחות משנה מה עושים, ויותר משנה שעושים את זה ברצינות.
מה זה רצינות?
זה קצת הפוך מציניות. ציניות היא אותה עשייה של מראית פנים, שעושים כדי לעשות, ובאמת לא מאמינים בה, מתייחסים אליה כדבר "חשוב", אבל זו מן חשיבות שבורחים ממנה, שמקלים ראש בה, שאומרים כדי להגיד, אבל באמת לא מעריכים אותה.
העלנו את האפשרות שאם היו מורים מתייחסים ברצינות להשכלה וללמידה פורמאלית, אז אפילו היא הייתה יכולה לברך. אבל הבעיה היא שבאמת לא מאמינים בה, זה הכול ב"כאילו".
האמת, קשה לסכם על רגל אחת מה היא אותה רצינות, אבל דיברנו בה במשך יומיים ואט אט היא קיבלה את העומק שלה עבורנו. בעיקר חשוב להצביע שלא מדובר ב"לעשות עם חזות רצינית, דברים חשובים" אלא דווקא ברצינות אמיתית, נוגעת. מאמינה בעצמה.
בכל אופן, אם לחזור להוראת המתמטיקה, דומה שיכולים להיות שלושה סוגים שונים של "שיערי מתמטיקה":
- ספרתיבה (מושג שהמצאתי מזמן)
- הכנס לבית ספר או לבגרות
- ליווי לאותם מעטים שיש להם התעניינות אמיתית במתמטיקה (כלומר לא בספרתיבה, ולא במבחן או בממדים הצלחה חיצוניים).
כל אחד מהם אפשר וצריך לחפש בו את הרצינות. למשל אפשר לחפש את הערך בספרתיה – שהיא פשוט דרך אחרת להגיד "תלמידות". כמו למשל הרוגע שיכול להיות בה, הסדר, הריפוי בעיסוק וכן הלאה.
כמובן, כל זאת בתנאי שהולכים אל ה"שיעורים" הללו מתוך רשות ולא מתוך כפייה.
ובכל זאת, גם המפגש הזה, סבל מיתר מוחיות – זו ההערה שהושמעה בערב.
* * *
חזרנו למיתר, עם השאלה מה היא רצינות וכיצד ניתן לתמוך בה – כל אחד כתב לעצמו ובערב עשינו סבב שבו כל אחד שיתף איך ומה הוא מבין מן העניין הזה של תמיכה ברצינות.
סיימנו בערך באחת עשרה וחצי והלכנו לישון (תומר לא היה).
אצלי עלה שאחד המימדים התומכים ברצינות הוא לעבוד בקרב אנשים שמתייחסים ברצינות לעבודתם, וגם ההקפה של קהילה ומסורת המגבים את הרצינות – משמע שזה לא מתחיל בי ולא מסתיים בי, אלא אני חלק ממשהו גדול יותר.
* * *
יום שישי
את הבוקר הקדשנו ללמידה על למידה.
שוב התחלנו עם רבע שעה של שקט, תהליך של התרוקנות כשברקע שאלת הלמידה, ומה זה קשור אליי.
אחר כך ביקשתי שרק יקשיבו לי במשך עשרים דקות (מדדו לי זמן). במשך העשרים דקות הללו ניסיתי לחבר בין הרצינות ללמידה. והתחלתי בשאלה מה המשמעות של דיבורי זה – באיזה מידה, באיזה שלב, באיזה אופן, אפשר ללמוד ממנו?
דיברתי גם על האופן הזה שבו הרבה פעמים אנו מכסים על אי הרצינות שלנו, בעשייה פורמאלית, מקצרת דרך, שכמו מחזיקה את העניינים רצים כשהמשמעות אבדה. אבל שזה בעצמו הוא בעצם הדרך שבה המשמעות אובדת. הכיסוי – הוא אי הרצינות.
וגם על זה שלמידה היא התהליך שבו אנו נעשים רציניים, וגם על כך שחשוב כל כך שההבעה תוביל יכולת, ולא להפך. ושוב:
לא חשוב מה עושים. מה שעושים חשוב.
אחרי זה עשינו סבב, כל אחד התייחס לנקודות שעלו אצלו ואותם רשם (בכרטיסיה) תוך כדי ההקשבה לעשרים דקות שלי. עלו נושאים חשובים מאוד. למשל ההבדל בין לרצות ללמוד ערבית לבין לרצות לדעת ערבית (ועד כמה מציאותי שיום אחד יהיה רכיב כזה שמכניסים למוח ופתאום יודעים ערבית).
אני חושב שבסבב הזה שנמשך עד קרוב לעשר. נפרש קצת הנושא הזה של למידה אחרת, ונראה שהוא רחב כמו ים, ואנחנו רק מתחילים לגעת בו. הרבה נוכחות ערנית וחוקרת.
* * *
אחרי ארוחת הבוקר, התפננו ללכת כברת דרך (ארבעים וחמש דקות) עם ליאורה והשאלה האישית שלה לגבי המשך דרכה בשיח כמורה לאנגלית ובכלל. זה היה מסע מברך שעבר דרך חקירה והפתעה.
היה מיוחד ונוגע.
נותרו ארבעים דקות לשיחת סיכום היומיים.
באמת, בשבילי, היה מפגש מלא עשיר ונוגע בעומק, והשאיר בי חותם. עלו המון נקודות, רבות רשמתי לי. ואולי באחד הימים אתפנה לרשום אותם.
הוחלט שטליה תוביל את המפגש הבא והיא ביקשה שאסף יתמוך בה.
הועלתה הערה ורצון לדייק את התפקיד של המפיק ומקומו בהתייחס לכך שאני, בתור מוביל מבואה, נמצא.