הנה מספר דברים שעלו והתחדדו בעקבות המפגש על מנהיגות:
1.
שמנהיגות אולי לא שונה מאכפתיות – ככל שאדם מרגיש יותר שייך לקבוצה, מעורב יותר, חש שהיא שלו והוא שלה (לא מבחינת בעלות) כך הוא ימצא את עצמו יותר בעמדת המנהיג. ולמעשה אפשר להגדיר מנהיגות כשייכות דחוסה, וזו עוד דרך להצביע על מבנה העומק של השייכות. אם השייכות היא סוג של נוזל צמיגי, הנה במרכזה היא דחוסה במיוחד, וממילא היא מהווה כוח משיכה לאנרגיות העודפות.
2.
שבמרכז הדחיסות הזו יש אולי בכל זאת איזה חלל ריק, כמו בעין הסערה, והוא מייצג אולי את הבדידות של המנהיג. הוא מאוד מאוד שייך לכול, אבל גם במרכז בדידותו בכלל לא שייך. ומשם, אולי, אני לא בטוח, גם לפעמים תחושת הכעס שאחרים לא מספיק תורמים… ואולי גם העייפות מן המנהיגות. אבל ייתכן שהדברים האחרונים קשורים לכך שהוא אוסף את זה למקום הלא נכון בתוכו. (ועדיים יכולה להיות בדידות).
3.
שכאשר אדם/מנהיג יודע מה חשוב, מה חשוב לו, זה עוזר לו לא להתעסק על כל ענייני הקליפה, ("זה לא עליי") ומנגד כאשר אדם לומד לא להתעסק עם ענייני הקליפה (it's not about me) זה עוזר לו להבין את מה שחשוב ולהתמסר לו.
4.
יש השלמה מעניינת ועוד לא לגמרי ברורה בין המנהיגות כביטוי לקבוצה, כמבנה העומק של השייכות, כהסכמה של הקבוצה, לבין אותה הזדקפות פנימית שמפציעה (או לא) אצל מי שהתנדב לאכלס את האחריות הזו. ההזדקפות הזו, כנראה היא לא הזדקפות של "טוב אני אוביל", אלא יותר של ענווה, של התמסרות, שוב שליש דבר חשוב והוא לא בהכרח אני.
5.
"מופע המנהיגות" – הילד זקוק לרואת אותו גם אם לא מופנה כלפיו. ברגע שהוא רואה מבוגר חזק בטח אותנטי, ישר, הוא יודע שיש פה מישהו שהוא יכול לסמוך עליו. וזה נותן לו את תחושת הביטחון המאפשרת לו לצאת מן המרחב ההישרדותי ולפעול במיטבו. המנהיגות היא קריאתה הרגעה של הילד.
6.
לא תמיד, ואולי בדרך כלל לא, יש קבוצה ואחר כך יש מנהיג ש"מתנדב". הרב פעמים הקבוצה מתחילה להתגבש מסביב ליזמות, מסביב לאכפתיות, מסביב לידיעה, מסביב לעשייה, מסביב לפריצת דרך המושכת תשומת לב – כל אלה מופעים שונים של שייכות דחוסה. והיא לכשעצמה יכולה למשוך אליה את האנרגיה העודפת ואת האנשים לקבוצה.
7.
הרבה פעמים המנהיגות משתבשת כשיש דימוי של מנהיגות ראויה, ואז האדם נכנס לסרט. הוא פועל על פי תוכנית, על פי תפקיד, אבל זה הכול משחק. אין לזה את הממשות של המנהיגות.
8.
אחד הדברים החשובים למנהיגות זה הבגרות היכולה להכיל גם את הטעות, גם את אובדן הדרך גם את פחד, בלי להיבהל ולסגת מחדש לעמדת הילד הפגוע. כאדם פרט הוא אולי היה נסוג, אבל כמנהיג, הוא כמו מקבל השראה מכוח גדול ממנו. ונשאר נאמן למה שחשוב.
9.
יש משהו מעניין על המנהיגות כמופע שפורץ מתוך הסדר הרגיל, כסוג של מרד, כהתייצבות שונה מן החוקים הרגילים, כשבירה של מוסכמות. אולי זו איכות שנמצאת בכל מנהיגות. אפילו שלכאורה הרב פעמים המנהיג "קובע את החוקים" אבל בבסיסו הוא מורד. ואולי זו פשוט הנאמנות לדבר החשוב יותר מאשר נאמנות לחוקים, שנותנת לו את האיכות הזו. הנכונות שלו להיות נוכח, ולא לפעול על פי ה"סדר" הצורני.
10.
חשיבות החוזה המשותף, ההסכמה ההדדית, בין המנהיג לאנשים בקבוצה. לא בהכרח חזור מודע וכתוב, אבל בכל זאת ברור, ומעבר לכל הבנה עמוקה של המנהיג שהוא מנהיג מכוח הסכמת הקבוצה, ועם זאת, הוא לא עובד אצל הקבוצה. וזה חשוב ביחסים בין הורים לילדים – ההורה לא עובד אצל הילד.
11.
ההבדל שקיים אולי בין מנהיגות כהובלה לבין מנהיגות כרועה זאן, שלא בהכרח הולך מקדימה.
12.
ההבדל בין מנהיגות כנוכחות, לבין מנהיגות כאקטיביות.
13.
ולבסוף השאלה הגדולה – איך מעירים את אותה הזדקפות של מנהיגות, מה יכול לתמוך מול החולשה הפנימית? אילו דברים אדם יכול לכוון בתוכו שיעזרו לו להתייצב?
14.
ודבר אחרון: אהבה. השאלה, כשאני ניגש לעבוד עם ילדים, לא צריכה להיות איך אני מנהיג אותם, אלא איך אני מוצא בתוכי אהבה, והמנהיגות כבר בפנים.