1.
אחרי המפגש הקודם שלנו נותרתי עם תהייה ובסופו של דבר היא התגלגלה למחשבה המרתקת הבאה שמלאה אותי התרגשות:
אולי בכל זאת יש מה לעשות עם מערכת החינוך?
אחרי שנים שהיה ברור לי שלא, הסדק הזה הצית את דמיוני. אם אכן יש מה לעשות עם המערכת, אני לא צריך להישאר בשולי השוליים, עם קומץ של בתי ספר דיאלוגיים, שרק אחוז זעיר מילדי הארץ הולכים אליו. אם אכן יש מה לעשות עם בתי הספר הרגילים, ולא משנה כמה קשה זה עשוי להיות – הרי שיש פה זירה עצומה, הזדמנות נפלאה לבטא את כשרוני החינוכי, לנוע בתנופה, ולמנף תהליכים כראוי לעוצמתי.
2.
אנא, לכו איתי בסבלנות, יש כמה וכמה מהפכים בסיפור הזה.
3.
אחר כך התחלתי לחשוד בעצמי.
הפיתוי היה ברור, הוא פרט על מיתרי ליבי, ומילא את איבריי חיוניות, גורם לי לרצות להניף רגליי לריצה, רק כדי להרגיש את המרחב, אחרי שהייתי כלוא זמן רב בחדר צר.
אבל,
האם זה לא שייך למשפחת התחושות שלא פעם זיהיתי אצל אנשי היי-טק נכבדים שעזבו את הכול והתמסרו להקים איזה בית ספר על פי חזונם, או להניע איזה פרויקט אחר? התחושות הללו רוכבות לא פעם על איזה ניקיון תיאורטי, ותחושת בטחון פשטני שאנו מבינים איך דברים צריכים לקרות, ומתמסרים לכך מלאי תשוקה וערגה, ולפעמים גם עושים חייל, אבל לא בלי מחיר של יושרה עצמית – כי במציאות זה אף פעם לא קורה כך, באופן נקי ופשטני. ובשעה שאנו מעלים על נס את אותן דוגמאות שהצליחו אנו מתעלמים מן המסה העיקרית, שנותרה משועממת ולאה:
פרויקטים באים, פרויקטים הולכים, ומערכת החינוך נותרת בשלה.
4.
אמנם זה לא כיבה לגמרי את התלהבותי, אבל אילץ את מבטי לפנות מחדש אל העובדות של המציאות. ואני הרי הייתי כאן שנים רבות – מנסה לקדם כל מני פרויקטים עם בתי ספר מן השורה, עושה השתלמויות לגננות ומורים, עובד עם מנהלים…
אני זוכר את המבטים האטומים, את התלהבותי שלי המנסה להדליק אותם לדבר מה חדש, בשעה שהם בעיקר רצו לסיים וללכת הביתה. הרוב, אני מתכוון.
והצביעות הפדגוגית הזו שכל כך נפוצה – כביכול אלה שתי מחלקות אטומות זו לזו – ההצהרות החינוכיות מצד אחד, והמעשה החינוכי מן הצד השני. לא רק שלא מרגישים אי-נוחות בשל הפער – נדמה שהפער הזה מובנה אל תוך המהות החינוכית, עד שזה נעשה לכישרונו הגדול ביותר של המורה המצוי – בנסיבות המתאימות הוא מדבר על כל מיני ערכים, אבל באמת, בחיי היומיום וגם מצד פנימיותו, ליבו זר בהם – אלו מילים שהוא יודע שצריך לומר אותן ולהאמין בהן – אז זה מה שהוא עושה. אני לא מאשים ומעולם לא האשמתי את המורים – הם מנסים לשרוד בסביבה עוינת. בשבילם ה"אני מאמין הבית-ספרי" הוא עוד מטלה שצריך להסתדר מולה. וגם אני, בשעתו, עם התלהבותי לפרויקטים, ויהירותי המצטנעת, הייתי עוד אחד מן הכוחות המדכאים.
5.
בשם אותו חשד גם אילצתי את מבטי לנדוד אל תוך הכיתה, אל התלמידים שממתינים שהשיעור ייגמר, אל השעמום ושלל הכוחות האחרים הפועלים מתחת לפני השטח ביחסים בין מורים לתלמידים, ומנהלים את הריקוד הזה שברובו הוא הצגה אחת גדולה. אין פה הרבה דברים אותנטיים. וקודם כל מן הסיבה הפשוטה שכונסו כאן בני אדם שלא על פי רצונם. הם לא בחרו, לא בנושא השיעור, לא במורה, ולא בחבריהם לכיתה.
ואיזה טוב יכול לצמוח כאן?
על הרבה מזה כתבתי בספרי "פינוקיו יורד מן הפסים".
6.
ועכשיו יכולתי לראות עוד דבר מה שאולי לא מספיק הודגש בשעתו:
השעמום הוא לא רק היעדר עניין מלהיב: הוא מבטא את תחושת חוסר המשמעות, השטחיות, הייאוש, העייפות, חוסר התכלית שאופפים את התלמיד והמורים גם יחד . השעות הללו שבהן היום נמשך ונמתח ובאמת כל אחד היה רוצה לעשות דברים אחרים, אבל הוא נאלץ להישאר עד תום השיעור, שממשיך בעקשנות שרירותית. הטעם הזה, הלאה, חסר האמונה, המנותק, שהוא יותר מעובדה, הוא כמו סוג של משאבה המרוקנת מפנמיות גם את הדברים שעוד נותרו עם נשמה…
על רקע זה אפשר להבין את חשיבותם העצומה של מבחנים. זה כמו תהליך של ייצור אוכל מלאכותי שרוקנו אותו מכל חיוניות, ואז מוסיפים לו באופן מלאכותי מבחוץ כמה וויטמינים לרפואה. ומה היה נותר אלמלא ההתרגשות של המבחנים? איזה ערך היה נותר לפליטה אלמלא טרחו להכניס אותו מחדש בדמות של מספר, ציון מוחשי שאפשר לאחוז בו, שמייצר דרמה שלמה משל עצמו וללא צורך במשמעות פנימית?
7.
ולמרות שאילצתי את עצמי להיזכר בכל זה, זה עדיין לא כיבה לגמרי את התחושה החדשה,
שאולי בכל זאת יש מה לעשות במערכת החינוך.
ודווקא ההבנה המחודשת של השעמום תרמה לכך – כי מתוך שהתעכבתי להבין מחדש את טעמו, יכולתי לראות שהוא משתרע לאורך חיי בנקודות צומת מסוימות, ואי אפשר להגיד עליו שהוא נחלתו הבלעדית של בית הספר. חוסר המשמעות הוא מן עובדה אנושית שחזרתי ופגשתי גם בחינוך האלטרנטיבי.
האם ייתכן, תהיתי ביני לבין עצמי, שהוא לא טבוע בתוך המערכת הבית-ספרית, אלא זה היה אני שהבאתי אותו עימי לכל מקום אשר הגעתי אליו?
8.
זו מחשבה מהפכנית.
חזרתי להתבונן על עצמי בדמיוני כפי שהייתי בעבר, מול המורים, מנסה לעשות איתם תהליכים משמעותיים, נאבק על תשומת ליבם, וראיתי שתמיד היה שם גם מאבק בייאוש שכמו חפר את דרכו מתחת לאדמה ואיים להציף את הכול בחוסר משמעות. מי הם האנשים האלה, ולמה אני נמצא איתם? חשתי בודד בחברתם.
האם ייתכן שאם הייתי מאמין יותר, מרגיש שייך יותר, בטוח יותר בדרכי, לא הייתי צריך להעמיד פנים נחושות כל כך של משמעות, בשעה שליבי חשד בהיפוכה?
9.
אני קורא בספר חדש של מרצה וחוקרת חינוכית – אתי חגי. הספר נקרא "חינוך מבקש משמעות – בין פסיכואנליזה לחינוך" (רסלינג 2015). בקריאה ראשונה אני מזהה את הריח האקדמי – הוא לא עושה לי טוב למרות שמוזכרים שמות של אנשים שאני אוהב (בובר, לוינס, בחטין). אבל בהמשך הספר היא מביאה מספר תיאורי מקרה – תהליכים ומפגשים שעשתה עם מורים, קטעי שיחות, אמירות (אני מצרף בנפרד מספר עמודים) – מתוכם אני רואה גם את הרצינות, וגם את העבודה הישירה עם חוסר המשמעות.
אני לא מתבלבל לחשוב שאותם תיאורי מקרה הם תיאור מקיף של המציאות. אני מנחש שגם בהשתלמות שלה רבים חיכו שתסיים כדי שיוכלו לראות איזה סרט טוב. אני לא באמת חושב שאפשר להיגמל כל כך מהר מן האווירה הבית ספרית, במיוחד כשהיא חוברת לאקדמיה, שלא עושה אותה פחות יבשה, אם כי מעניקה לה יוקרה מלאכותית,
אבל,
יכולתי לזהות את כוחה של האמונה – במקרה הזה אמונה בידע כתרומה לעצמי.
ולראות,
שגם אם המערכת אולי לא יכולה להשתנות – יתכן שבכל זאת יש מה לעשות.
10.
אני רואה שהטקסט הזה התארך מעבר למה שתכננתי. אקפוץ אם כן לסוף:
בעבר כבר אמרתי שגם אם המערכת לא יכולה להשתנות – בכל מקום בו שוהים בני אדם, יש מקום למפגש אנושי. וכך, המחנך היחיד, למרות המערכת, יכול במבט אחד, בהתייחסות שהיא קצת אחרת, במפגש של ממש, להציל נפשות. די במפגש משמעותי אחד כזה, כדי להותיר רישום אצל ילד לכל החיים.
ואני חושב שכל המסע הפנימי הזה שאני מתאר כאן, החזיר אותי לאותו מקום אבל במקום לראותו כמקום זעיר וסודי – לראותו כמרחב ומגמה גדולים יותר שאפשר להתעמק בהם.
אני עדיין מחזיק בעמדה שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות: כמו שאמרתי בעבר, אין דרך רציפה לעבור ממשחק שח למשחק דמקה. אבל, בתוך המערכת הזו שאנו מוותרים מכל וכל על הניסיון לשנותה, אפשר שהמפגש האנושי המשמעותי, יהפוך לעניין המרכזי.
11.
למה הדבר דומה?
למחנה כליאה רחב, שאגודה של אנשים טובים פועלת בה להיטיב את תנאי האסירים.
אנא, סבלנות, אני יודע שזה לא נשמע טוב לתאר את מערכת החינוך כמחנה כליאה, אבל הדגש שלי הוא פחות על הכלא כמו על העובדה שאנו מקבלים שזה לא הולך להשתנות – אנחנו לא פה כדי לשחרר אותם מן המערכת או לשנות אותה. זו אנרגיה מבוזבזת לשווא.
אבל, אם בתוך המחנה, אנו עוברים ודואגים להיגיינה, מטאטאים את החדרים, מציעים את המיטות בסדינים נוחים, מקפלים את השמיכות, עושים עניינים קטנים שמשפרים את איכות החיים, מביאים ספרים, מלאכות יד, מוזיקה, דואגים שיהיו מים חמים במקלחות, מעלים זיכרונות של ימיט טבע צוהלים – אולי זה הרבה מאוד.
12.
ומה יהיה שווה הערך לאותה אגודה של אנשים טובים, כשזה נוגע למערכת החינוך?
אני חושב על שני היבטים:
הראשון קשור להיותנו חדורים בתודעת שירות. אנחנו לא מהפכנים, מחנכים רדיקליים, משני גורלות. אנחנו רק רוצים להיטיב עם הילדים היכן שהם נמצאים. וכרגע רוב רובם נמצאים בבתי ספר רגילים, וזה כנראה לא הולך להשתנות בשנים הקרובות.
השני קשור לתוכן – "חינוך מבקש משמעות" הוא אכן כותרת טובה. אותה היגיינה של אנשים טובים העובדים בשקט, עוברים בין החדרים ומנקים אותם, היא "האנושי". ויש הרבה עבודה שאפשר לעשות בדיוק כהיפוכה לאותה ציניות שמבקשת לכפור בכול[1].
13.
הערה לסיום: לא מדובר בעוד פרויקט חינוכי.
המערכת בולעת כל פרויקט, גם הדברים הכי מרגשים וחדשניים, והופכת אותם ל"חומר-לימודי" המשרת את מטרותיה הלא משמחות בכלל. לכן חשוב לי להדגיש: אנחנו לא רוצים לשנות את המערכת – אנחנו רוצים להושיט יד ליחידים, ילדים ומחנכים כאחד. גם לא להעמיד פנים שהמערכת היא משהו שהיא לא. במובן הזה, ה"היגיינה" (האנושי) תישאר תמיד חוויה אקס-טריטוריאלית, לא מחוברת למטרות של הבית ספריות, אלא תמיד בבחינת "למרות".
יש הרבה מה לעשות כאן גם בלי לרצות לשנות את השיטה.
גם אין בעיה להצהיר על כך בפומבי. בכל מקום יש אנשים, ובכל מקום שיש בו אנשים יש גם תקווה לאנושי. אנשים לא יתנגדו לכך שנעבור כאן וננקה את החדרים, גם אם נודה שאנו לא שותפים במטרות השיטה.
14.
ומה זה אומר בפועל? כיצד מתרגמים את זה למעשה?
זה הנושא של המפגש הבא שלנו.
רוצה להיות מעשי, ואם כבר לשרת – להצטרף לקיפול הסדינים.
[1] אני ער כמובן לטיעון שכל דבר שעושים כדי להפוך את המערכת לנוחה יותר לעיכול, רק תדחה את המהפכה הגדולה יותר, אבל אולי זו המהפכה הגדולה – היא מתחילה באנושי ובהרחבתו. במיוחד אם "אגודת האנשים הטובים", במודע ובמוצהר לא שותפה למטרות, ותמיד מפעמת בה התקווה לחירות.