1.
יש משהו מטלטל ופותח באפשרות הזו שמלווה אותי מאז נהגתה לראשונה והתחזקה במהלך המפגש:
לקבל את המציאות כמו שהיא. להפסיק לשפוט ולבקר אותה, ולהתגייס לתרום לה.
וכך היה לי חזק לראות שהדבר העיקרי שאפשר לעשות עם ילדים בכיתה של בית ספר, בשיעור מדעים או לשון או כל שיעור אחר – זה פשוט לשנות את נקודת המבט על המתרחש.
במקום לנסות לכווץ את הכול אל תוך גשר צר מאוד שבו יש ילדים מוצלחים ואחרים מפריעים, ויש תוכנית שאותה צריך לקדם והצלחה וכשלון ביחס לתוכניות הזו – להישאר עם המרחב הזה של התרחשות חברתית ורוחנית כמו שהוא.
השיעור הרי עתיד לעבור כך או כך. במובנים רבים הוא מחזיק את עצמו, וקורה מעצמו, לא משנה מה אעשה או לא אעשה בתור מורה. השיעור הוא לא כשלון או הצלחה, הוא פשוט מה שהוא. והילדים ה"מפריעים" פועלים בדיוק כפי שהם צריכים לפעול במסגרת מציאות מדכאת – לא ארצה לשנות את זכותם לפעול כך, רק להציב את עצמי באופן מדויק יותר ביחס להתרחשות הרב-ממדית הזו.
2.
ומה היא הצבה יותר מדויקת זו?
אני לא פה כדי להגיד כל הזמן שמה שקורה הוא לא בסדר – שהילדים צריכים ללמוד, להיות בשקט, להיות מרוכזים, להכין שיעורי בית, וכן הלאה. זו הנטייה הטבעית: עמדת השופט שבוחנת את המציאות על רקע איזו מציאות אידיאלית, ומדי רגע מגיעה למסקנה שמה שקורה הוא לא בסדר, הוא לא צריך להיות כך, ילדים לא אמורים להתנהג כך, משהו לא בסדר איתם, איתי המורה, עם השיעור…
לא, הכול בדיוק כפי שהוא צריך להיות.
אני יכול לשחרר את המבט השופט ולאמץ את המבט הרואה את המציאות כפי שהיא במלוא רוחבה. כל כך הרבה דינאמיקות יש כאן, כל כך הרבה רצונות וצרכים ותנועות נפש – כולם חיים ומתפתחים ומחפשים את מקומם – לראות אותם רק מצד החסר, הוא להחמיץ אותם. הם מה שהם, מציאות עשירה ואומרת את שלה.
אני יכול לאמץ את המבט הזה, בין היתר, דווקא כשאני מבין ומקבל שהסיטואציה הבית ספרית כולה מלכתחילה היא לא רצויה ולא ראויה. אני לא שותף למטרות שלה ולא מנסה לכנס את הילדים אליה בדרכים נעימות או באיומים. לכן אני גם לא כועס עליהם כשהם לא נכנסים לגשר צר של השיעור, לתוכנית שלי. ה"שיעור" הוא מעשה שלי – לא שלהם. זה מה שאני מביא אל תוך הסיטואציה, זה לא הניסיון לכנס את כל הסיטואציה הכיתתית אל תוכו.
כאן יש מקום למפגש.
ויכולתי לראות שהמבט הזה מציל ועושה הבדל ששום טריקים אחרים לא יעזרו לו. בשעה שהשיעור נמשך ונעשה לעוס ומאוס ומייאש, אני יכול לזהות שכל זה קשור למבטי הצר המנסה לכנס את המציאות אל תוך הגשר הצר של תוכניותיי, בשעה שהמציאות ממש קוראת להישען עליה, ויש בה כל מה שצריך כדי שאהיה שמח מחדש.
3.
זו נקודה שחשוב לי להדגיש:
מורה רגיל, אפילו מורה מתקדם, מחפש אחר כל מני דרכים יצירתיות כדי לעשות את השיעור יותר נוח לעיכול, ובסופו של דבר לרתום את הילדים אל תוך הגשר צר מאוד של התוכנית שלו ושל המטרות הבית ספריות. הוא מאמין שכך ראוי, שזה לטובתם, שאפשר להעשיר אותם בדרך הזו, לטפח ולפתח אותם, לתת להם כלים וכן הלאה.
המורה מן הסוג האחר (איזה שם ניתן לו?) לא מאמין בכל זה. הוא לא חלק מן המערכת ולא שותף במטרותיה, ולא מנסה לשרת את כיסויי ערוותה. מחנה אסירים הוא מחנה אסירים. אדרבא זו גדולת מטרותיו – לשחרר כל יחיד בעודו כלוא. הוא לא מנסה להכניס אותם לתלם, אלא לשמור על ערנותם ביחס לתלם הזה. שלא יתפתו לראות עצמם חומר גלם בתעשייה הזו.
פירושו של דבר שהוא מבין, עמוק, שאין שום חובה שהם ילמדו מתמטיקה, או ילמדו לשון או מדע – האנסקולינג שלו, במובן הזה, הוא בסיסי ומוחלט. הוא לא מתפתה. ואם בכל זאת הוא מביא בפניהם שיעור מדע מתמטיקה או לשון, זה מכיוון שהוא מאמין שיש בכוחם של אלה לשחרר. משמע, הוא נשען על אומנויות אלה ומבין שתכליתן היא לשחרר, לא להכניס לתלם. הוא לא אומר לילד "חבל שאתה לא לומד לשון". הוא מציע לו את הלשון ככלי נשק של שחרור. לשם כך צריך שיהיה שם ילד שרוצה להשתחרר – והוא עצמו צריך להבין שלשון הוא רק כלי נשק מחתרתי אחד אפשרי, ויש רבים אחרים, ואין שום הכרח שדווקא לשון.
הביטוי הזה "ידע מחתרתי" הולם יפה את כוונתי. כל ידע שמעביר מורה מן הסוג האחר – הוא ידע מחתרתי. הוא אמור לשמש את האסירים כדי להשתחרר. לכאורה זה אותו ידע עצמו שמעביר גם מורה רגיל, אבל בתוך האוכל הזה, אנחנו מגניבים לילד איזה מסורית או סכין או אביזר אחר. ואנו יודעים שהאוכל הוא רק כיסוי, הסתרה, של הכלי.
4.
כמובן, זה דורש תודעה צלולה מצד המורה האחר. הבנה שאחריותו המוסרית היא כלפי הילדים ולא כלפי המערכת. הוא עובד אצל אלוהים (אצל האנושי) ולא במערכת החינוך – המערכת היא רק האמצעי שדרכו עוברת המשכורת. הוא בכלל לא צריך לתת דין וחשבון למערכת. ממילא אין שם אנשים ממש, רק מוסדות-אדם.
אני מניח שקשה להגיע לתודעה צלולה כזו ולשמור עליה חיה ללא קבוצת תמיכה. ובמפגש גם ניסינו לחשוב על כל מני דברים פרקטיים שיכולים לעזור לשמור אותה בצד קבוצת התמיכה.
חשוב להדגיש, כמו שאמרה אסנת, שכלים אלה לכשעצמם יכולים באותה מידה לשרת את ההסללה והנרמול, ולשרת את המורה האחר. והחשוב הוא לא הכלים – אלא נקודת המבט החדשה, והצלילות ביחס אליה.
דברים שנועדו לעשות מקום לגוף, לעשות מקום לאישי, לרגשי – כולם יכולים לעזור להזכיר גם למורה וגם לתלמידים את נוכחותם שמעבר לכלא.
אחר כך נזכרתי שבמעגל הסיפורים שאיתו התחלנו את המפגש היו שהזכירו מורים ששרו בשיעורים שלהם וזה הרשים אותם. השירה היא דוגמא לכלי כזה.
5.
עלו כל מני רעיונות, ואני אמרתי שזו רק הדגמה להתייחסות יצירתית אל המרחב הכיתתי כאשר מרפים מתודעה של גשר צר מאוד. חלק מן הדברים יעבדו, חלק אחר לא, יש עוד הרבה דברים אחרים.
העיקר, אני שוב מדגיש, שאלה לא דרכים יצירתיות של הסללה, אלא להפך – דרכים יצירתיות להפוך מחדש את הכיתה לים רחב מאוד, ובתוך הים הזה להציע תזכורות לילדים בדבר היותם מישהו.
6.
אחד הכלים שהצעתי הוא השוליים הסוערים. ובשבילי הוא גם מדגים את העיקרון הזה של הידע המחתרתי.
נתנו את הדוגמא של שיעור לשון ושל הילדים שמתווכחים למה בכלל צריך לשון. ואמרתי שזה החלק הכי חי בשיעור. כאן הם מתייצבים מחוץ למשחק-שיעור-לשון ומקיימים דיון פורה איתו. בתוך ההתנגדות הזו שלהם, הם מגלים מי הם ומה הם רוצים.
וציינתי שלושה שלבים שבהם ידע דיסציפלינארי יכול לתמוך בשחרור.
השלב הראשון הוא מה שאמרתי למעלה – ההפרדה שלי מן הידע.
השלב השני, מכיוון שהידע כבר הופרד ממני ("אני לא אוהב לשון") אני יכול להתבונן בעצמי במראת הדבר האחר הזה שנמצא מולי. כאן אני מגלה לא רק שאני מישהו (שלא אוהב לשון) אלא את האופן המיוחד שאני מישהו (ולמה בעצם אני לא אוהב לשון).
השלב השלישי הוא שמתוך המרחק הזה, אני מזהה בתוך הידע הזה כלים שעוזרים לי להיות אני, אני מבחין שיש שם, בפנים, כלים של שחרור.
השלב השלישי אפשרי רק כשעוברים דרך שני השלבים הראשונים. אחרת הידע הדיסציפלינארי נותר בתור מכשיר של הסללה, שנושא עמו דיכוי, גם אם לכאורה האדם נהנה ממנו ויודע להשתמש בו בתבונה.
בזמן המפגש היה חשוב לי להדגיש את ההבדל בין הכניסה אל תוך המשחק, לבין היחסים שהילד מקיים עם המשחק. לכן הדיבור על "שוליים". כל מה שפורה, גם בשלב השלישי, קשור ליחסים של ה"אני", עם המשחק (גם כשהוא לומד לשחק בתוכו), ולא ליחסים בתוך המשחק.
7.
אני מכיר את המבט הפדגוגי שמסתכל על ילדים פועלים ומנכס את הכול אל תוך תוכנית הלימודים. הנה, כשהם משחקים בחול הם לומדים מתמטיקה, ולומדים פיסיקה, ולומדים שפה, איזה יופי! ובמובן מסוים זה אכן מה שקורה – אמנם לא בניסוח הזה (אני מכבד את הלמידה מכדי להשתמש בה כאן) – אבל בסופו של דבר הכול מוצא עצמו משועבד אל תוך המטרות הבית ספריות, הכול נעשה ל"חומר פדגוגי". זו אחת הסיבות שאני אומר שהמערכת לא יכולה להשתנות. תכניסו את הדבר המרתק ביותר לבית הספר, ועד מהרה הוא יהפוך להיות החומר האפור הזה שטוחנים אותו, ובסופו של דבר מאכיל את המכונה הגדולה שממשיכה לנוע בנתיבה.
ואילו כאן זה הפוך: גם החומר המשעמם ביותר שמביא המורה האחר – לא נעשה ל"חומר לימודי" אלא נותר תמיד "חומר מחתרתי", רומז למציאות אקסטריטוריאלית.
ומה עושה את ההבדל?
תודעת ים רחב מאוד שעמה פועל המורה.
8.
אפשר לאמץ את הניסוח המעט פשטני הבא: אם מטרת המערכת היא להפוך מישהו למשהו, מטרת המורה האחר היא לתמוך באפשרות של מישהו להיות מישהו, ולהעמיק את היותו מישהו (ואני מניח שהדרך להיות מישהו היא תמיד על ידי תהליך ולא על ידי שמירה ואחזקה).
אחת ההבנות שעלו היא שהדרך שעוזרת למישהו להיות מישהו, היא לא בהכרח באמצעות תנאים נוחים. מבחינה זו, גם אם אני לא מאחל לאף אחד לעבור דרך הבית-ספריות, בכל זאת ביתה ספר הוא דוגמא לתנאים לא נוחים, שעם העידוד הנכון (הידע המחתרתי) יכולים לתמוך במסע אל המישהו.
9.
ולבסוף – לא קשור באופן ישיר לנושא – ראיתי בבוקר יום שישי שעל מנת להיות מישהו אנו זקוקים למרחב מספיק דחוס שבו לא הכול היינו הך. משמע, מרחב שבו זה משנה. משנה אם נעים ימינה או שמאלה או מזרחה או מערבה. אפשר לקרוא לזה מרחב של אכפתיות, וכשהוא נעשה עדין יותר (רזולוציה גבוהה יותר) גם "מרחב של קדושה".
וזה בניגוד למרחב הציני, המפורק, הפוסט-מודרני, שבו הכול אותו דבר, ואיש באמונתו יחיה, וזה לא משנה כל כך, ולשום דבר אין באמת חשיבות. מרחב שנעשה עוד יותר כזה עם הופעת הטלפונים החכמים והרשתות החברתיות, שבהם דבר רודף דבר ואין זמן ואין שהות, ותשומת הלב ממהרת להתפרק.
להיות מישהו – דורש תנופה של הזדקפות, והתנופה הזו זקוקה לקרקע, ולא לאדמת ביצה חלקלקה.
ועל זה יש עוד הרבה מה להעמיק, הזכרתי את העיקרון המשולש, ואת האופן שבו "המלאות" של המרחב האורגאני מושתת על סדר קונצנטרי ולא על סדר מקבילי – עניין הדורש שיהיה דבר מה במרכז.
כנראה שהנושא של המפגש הבא יהיה קשור בזה: משחקיות, פעילות עמוקה, חירות יצירתית, והדרך להיות מישהו.