בצד שאלת הזיקה, הנוגעת לאופן האישי שבו מחנך יחיד פוגש ילד יחיד, ניצבת השאלה הכללית והציבורית על האופן שבו אנו, כתרבות, פוגשים את תרבות הילדים. מה אנחנו אמורים לעשות איתם?
הילדים לא דומים לכל עם אחר, גם במובן הזה שהם גדלים בבתינו ובחצרותינו ולא מעבר לגבול, וגם במובן הזה שהם תלויים בנו לפרנסתם – איזו אחריות נגזרת מכך? כיצד עלינו לקבל את פניהם?
בהרבה מובנים קבלת הפנים הזו מתגלמת במקום שאנו עושים להם בקרבנו, ובאיכויותיו המיוחדות.
* * *
המבוגרים, בכל התרבויות, עושים מקום לילדים. ויש לזה היבטים פיסיים, פסיכולוגיים, ורוחניים.
שני ממדים לעשיית מקום: מצד אחד מקום לילדים הוא אי של אי-התערבות שאנו מפנים בתרבותנו, ומפנים את עצמנו ממנו, כדי לאפשר לילדים לעשות את חייהם לצדנו, ולא רק כמשרתים את המבוגרים ועולמם. ועם זאת, אין זו רק היעדרות, אלא דווקא צורה חיוביות מיוחדת של נוכחות – חלל של הקשבה ותשומת לב המבטא את יחס הכבוד שלנו אליהם – אנחנו עושים להם מקום לא רק בחצרותינו אלא גם בליבנו, במחשבותינו, וביחסנו המיוחד אליהם כילדים.
זה מתבטא גם במקום הפיסי שאנו יוצרים עבורם: בין אם זו פינת שטיח, חלקת אדמה, חדר ילדים, או מסגרת כמו גן או בית ספר, מקום לילדים מאופיין בכך שהוא נפרד לא מנותק מעולם המבוגרים. כלומר הוא לא רק היעדרות אלא צורה מיוחדת של נוכחות המאפשרת למפגש בין העולמות לברך את דרכם מתלות לעצמאות. בניסוח אחר זה האופן שבו אנו מכבדים את הילדים.
* * *
אני מאמין, שדי לעשות מקום מכבד לבן השבע לחיות את חייו המשמעותיים – וזו גם תהיה הדרך הטובה ביותר לבטא את אחריותנו לחייו. אין זו אחריותנו לדאוג לעתידו, אלא רק לא למנוע ממנו לעשות זאת בעצמו. (ובחינוך המצוי לא פעם זה בדיוק מה שעושים – מונעים ממנו לקחת אחריות על עתידו).
* * *
שני עקרונות עיקריים מכוונים אותי בעשיית מקום מכבד לבן השבע:
שייכות ויצירה והשניים כרוכים זה בזה.
שניהם באים לתמוך באפשרות של חיים בעלי עומק – חיי ייחוד ונוכחות: חיים המגדלים חירות וחירות המגדלת חיוניות. ויש מזיגה מיוחדת בין שתי איכויות אלו שמאפשרת קיום של מציאות שכמו חורגת משתיהן – היא המציאות הדיאלוגית. שאז השייכות תומכת ביצירה והיצירה תומכת בשייכות.
* * *
יצירה, היא פעילות שמגלמת את תנועת ההבעה של האני. ככל שהיא מעמיקה, היא מאופיינת במידת החירות המניעה אותה ומנכיחה את עצמה בעזרתה. בעולמם של הילדים מדובר בעיקר במשחק. לעשות מקום לילדים זה לעשות מקום למשחק, ליצירה ולפעילות שלהם – שתלך ותעמיק.
שייכות היא המרחב שבו יצירה זו יכולה לבוא לידי ביטוי.
פעילות היא לא עיסוק בעשייה, מילוי מטלות וכדומה. פעילות היא מפגש שחופר את דרכו בתוך המציאות כשהוא מונע על ידי אותו דבר מסתורי – הבעה, חירות, אני – המקבל את עדותו וחומר הגלם לביטויו מן המפגש. במובן הזה כל פעילות היא דיאלוג. היא לא נעשית בחלל ריק אלא בתוך מרחב של שייכות.
האם מקום מסוים מברך ילדים? – בדקו את עומק הפעילות שלהם ואת עוצמת השייכות ומהותה.
נותר רק לברר – באיזה אופן אנו יכולים לעשות מקום התומך בשייכות עמוקה ובפעילות עמוקה. בברור הזה ובהגשמתו בפועל, נמצאת עיקר אחריותנו החינוכית.