בחינוך כמו גם בהורות, חשוב מה עושים, אבל יותר מכך חשוב איך עושים, ועוד יותר מכך – מאיזה מקום עושים.
לכן דיוק הזיקה – עניין שנראה כביכול פילוסופי-רוחני משהו – בכל זאת הוא העיקר והמעשי ביותר.
אף על פי שזה עניין חמקמק ולא תמיד קל להצביע עליו מבחוץ – זה מה שיעשה את ההבדל בין ילד נעלב לילד גאה, בין מחנך מתוסכל למחנך שמח, בין מה שעובד למה שלא. וכשהזיקה מדויקת זה גם מה שיתמוך בגדילה מיטבית, הן של הילד והן של המחנך.
* * *
זיכוך הזיקה לא בא לשרת רק את מעשה החינוך. למעשה, לא פחות זהו הלימוד המיוחד של כל אדם, שהילדים, במקרה הזה, הם מלאכיו המיוחדים הנשלחים ללמדו. בניסוח אחר, זה חלק מתיקון המידות של האדם. עניין שנועד קודם כל עבורו, וממילא, כשהוא נתקן, גם נעשה לחינוך בו מתברכים הילדים.
על זה נאמר שאדם מחנך לא באמצעות הפדגוגיה שלו, אלא באמצעות מי שהוא.
אפשר לומר, אם כן, שכל חינוך מתחיל בחינוך עצמי ומסתיים בו. אמנם כן. אבל, באמצע, המפגש עם ילדים ממש, הוא הזדמנות יקרה מפז להשתלם בתהליך החינוך הזה, ולממש אחריות. קל לשמור על נאורות במנזר זן, אבל אלה הילדים שמופקדים בידינו, שהם מורינו העיקריים לתהליך ההתבגרות.
* * *
"זיקה" נוגעת לעמדת יסוד פילוסופית – לאופן שהמחנך מבין את החיים, ומתוך כך נוקט עמדה מסוימת ביחסו לילדים ובכלל. האם, למשל, הוא רואה את החיים כמאבק הישרדות שצריך להכין את הילד אליו, או חלק מתנועה של הגשמה. במידה רבה תיקון המידות קשור בתיקון השורש הזה שבמקום אחר קראתי לו "הלמה הגדול". מה אפשר לומר, אם כן, על אותה זיקה בין מחנך לילד – מה היא מגמת דיוקה וזיכוכה? או בניסוח אחר: מה יש לנו להגיד על המקום שממנו מחנכים.
הנה ארבעה דברים שאני רוצה לומר על הזיקה בשלב ראשון:
הדבר הראשון והחשוב לי ביותר הוא לגאול את החינוך מפרויקט החינוך. וזה לכשעצמו תהליך התרה לא פשוט. משמעו הוא שהילד איננו חומר גלם בתהליך חינוכי שצריך לקרות – משהו "שעושים לו", אלא אדם ממש – מישהו שקורא למפגש. העיקר כאן הוא להתקלף מאותה יומרה לחינוך על אחריות היתר שלה. להיפרד מכל אותה בית ספריות תעשייתית שמנסה לעצבו על פי מודל, לקראת מטרה.
הדבר השני הוא דבר זה עצמו – להסכים לפגוש אותו. זו אמנות של נוכחות שלא קשורה בהכרח לילדים – אם כי כאן לפעמים נדמה שיש בה אתגר מיוחד. אנשים רבים מעדיפים לבלות שעות בעבודה קשה ובלבד שלא יצטרכו להיות נוכחים עם ילדיהם. נדמה שהנוכחות דורשת מהם סוג של אנרגיה שקשה להם לגייס. מה כל כך קשה בנוכחות? לפעמים נדמה שזהו הסבל בטהרתו – אותו עניין שהילדים קוראים לו בפשטות – "משעמם". אלף דרכים מוצא לו המבוגר להתחמק מכך גם כשהוא נמצא בגופו עם ילדיו.
הדבר השלישי, הקשור לשניים הראשונים, הוא לשנות כיוון מן הכיוון הזה שבו המחנך הוא רק בשביל הילד והילד הוא עבודתו, ולגלות שהילד הוא בשבילו, והשמחה והעונג הם עיקר העניין. שמחה? עונג? הורים רבים ירצו להכות אותי. שגרת ההורות מעמיסה כל כך הרבה דאגות וטרחה, אם יש משהו גוזל חירות – נדמה שאלה הילדים. ובכל זאת נדמה לי שהרבה מן הטורח נובע מזיקה לא נכונה – ההורה/מחנך עובד אצל הבוס הלא נכון. יש רק בוס אחד ראוי והוא מציל מכל הרודנים האחרים, והוא מזמין להתענג וקורא לחירות. וכך, זו המשימה המרכזית – למצוא את הדרך להישען-להיטען מן המפגש עם הילדים, ולרוות עונג מנוכחותם. זה הכוח של המחנך לקבל, שהוא גם הנתינה הגדולה ביותר שלו. רק אל תהפכו את זה לפרויקט חדש. וזה מביא אותי אל הדבר הרביעי:
הדבר הרביעי: חינוך הוא לא דבר שעושים – זהו דבר שלומדים. הוא מזמין להיפרד מהתדר הדרמטי של "הצלחתי-נכשלתי", על התמכרויותיו וניחומיו, ומאמץ ניהול היחסים שלו, לטובת גישה עניינית וחוקרת, הרואה בכל מה שהילדים מביאים עמם נושא ללימוד ונדבך בחיים הפילוסופיים.