סיפורים – חשוב שקולם ישמע

1.

כשאדם חש שנעשה לו עוול, או כשהוא נתון בסערה רגשית, או מסתובב זמן רב עם סיפור שהוא לא מעז לספר, או חווה התרחשות מבלבלת שמלווה אותו –

חשוב שיספר את סיפורו.

זה לא קשור בכלל לשאלה האם הסיפור אמיתי או לא, דרמטי או לא, חשוב או לא.

כרגע זה חלק מן המציאות שלו, וחשוב שקולו יישמע.

ואפילו הוא יודע שהוא מגזים, ובהיגיון הוא כבר רואה שכנראה הוא טועה, עדיין חשוב שיספר אותו, ומתוך כבוד לאמת הפנימית שלו, ולמעמקים הפגועים שמהם הוא בוקע.

2.

ולא כל כך משנה למי הוא מספר, האם לאדם שהעליב אותו או לאדם שלישי שהוא לא צד בעניין, כל עוד הסיפור מסופר כראוי.

וכשהסיפור מסופר כראוי, האדם יוצא אל האור, ולפתע יכול כבר להבחין בין מה ששלו ומה שלא שלו, היכן עוברים קווי המתאר בין הדמיון למציאות, ומי הוא, ומי זולתו.

כיוון שסיפורו נשמע, נעשה מקום מחדש לקולותיו השונים והם חוזרים לממדיהם המברכים.

3.

כשאדם לא מספר את הסיפור שלו בקול רם הוא נותר שבוי של הסיפור הזה.

לא הוא מספר את הסיפור בעולמו הפנימי, אלא הסיפור מספר אותו ומחזיק אותו כבן ערובה. ברגע שהוא נושם נשימה עמוקה ומחליט לספר את סיפורו כראוי, (לצאת מן הארון, כמו שאומרים), הוא נעשה מחדש למספר, יוצא אל האוטונומיה שלו, זוכה בעוצמתו. ואפילו מדובר בעניין פעוט לכאורה.

עצם המעבר ממעמד של מסופר למעמד של מספר, גם בעניין של כלום, לא כל שכן בעניינים שכל הנפש מטולטלת מהם, כבר נושא הרבה מברכת המעשה סיפורי, וגם ללא קשר לתוכן הסיפור. אלא שבדרך כלל מאוד קשה לעבור ממעמד של מסופר למעמד של מספר בלי לספר בפועל.

חוץ מזה, כשהסיפור מסופר כראוי, משמע, כשהוא מגשש את דרכו לאור תוך שהוא אוסף בדרך את כל החומרים האפלים, בסופו של דבר הוא גם ייגע באותן הנחות קדומות הקושרות את האדם למעמדו כמסופר, ומתוך כך גם ישחרר את אחיזתן בו, ובכך יאפשר את המעבר למעמדו כמספר.

איך מספרים סיפור כראוי?

בהתמסרות.

בדיבור מתוך הקרקע הרגשית.

5.

ומה שמאוד עוזר לאדם לספר את הסיפור כראוי, ובאופן שמשחרר אותו בסופו של דבר, קשור במסגרת – בכך שיש שם מישהו יציב שמוכן להקשיב באופן שלא נסחף אתו לדרמה, ולא עושה את מעמד הסיפור לעוד מהלך של ניהול יחסים. הוא רק מקשיב. מאפשר לו לצאת לאור.

ולפעמים המישהו הזה, שהוא גם בן אדם, עשוי בכל זאת להיסחף לדרמה – הוא לא שומע רק את הסיפור, אלא, למשל, גם מרגיש אשם. הוא מגיב ממקום נעלב או פגוע. ועדיין לא נשברו הכלים, והסיפור הזה יכול להמשיך להישמע כראוי, אם אין ברקע איום של נטישה. אם שני הצדדים כבר למודי ניסיון, ויש להם מספיק זמן, והם אמיצים מספיק להמשיך לגשש את דרכם אל האור, בידיעה שלא משנה כמה סבוך העניין כעת, יש בצד השני ממשות. ושייכות.

כשהסיפור הזה יסופר כראוי ויישמע כראוי, שניהם יצאו לחופשי.

6.

מה העמדה שמאפשרת לאדם להשמיע את סיפורו בהתמסרות מלאה כזו?

באופן מפתיע לפעמים זה כולל את הצרוף הכפול הזה: שחלק בו יודע שזה "רק סיפור", ושידיעה זו לא באה כדי לדכא את הסיפור, אלא אדרבא לחזק את הלגיטימציה לספר אותו עד הסוף כאילו הוא האמת היחידה.

הוא צריך לספר את סיפור העוול כאילו העוול הוא אמיתי לגמרי, לפני שיוכל מחדש לעמוד על רגליו ולהבין שאיש לא ביקש לפגוע בו. והוא לא יכול למהר מדי בעניין הזה, כביכול כדי כבר להגיע לקצה הנאור. הוא חייב לצעוד צעד צעד, להשמיע את כל חלקי הסיפור. ברקע הוא אולי מאמין שיש אופק שיהפוך את סיפורו, אבל תוך כדי הסיפור הוא נשאר נאמן להווה ולקול שחייב להישמע. הוא מרגיש שנעשה עוול. עד שזה לא מגיע לקרקעית, זה לא מגיע לשם.

ולפעמים הוא מספר את סיפורו כי במובן מסוים כבר אין לו ברירה. הוא "ימות" אם לא יספר. הוא לא מכיר באופק אחר, ולא יודע שיש ממשות שמחכה לו מן הצד השני, הוא פשוט מבין שהוא לא יכול להמשיך לחיות כך. והוא מספר. כשתגיע השעה של הגילוי – זו תהיה הפתעה.

7.

מה עוד עוזר לסיפור להיות מסופר כראוי?

הלגיטימיות להרגיש הכול,

ההבנה שזה אנושי, ורבים אחרים אולי מרגישים באופן דומה, וזה מעבה את הלגיטימיות,

וההכרה בכך שלכל רגש ולכל סיפור יש אמת חשובה להביא לעולם.

וכשכל אלה הם לא רק העמדה של המדבר אלא גם העמדה של המקשיב, אז זה עוד יותר עוזר לסיפור להיות מסופר כראוי.

8.

חשוב לספר למישהו, אבל לפעמים אדם גם יכול לכתוב, והדבר מביא עמו רווחה ובהירות.

בכל זאת, יש משהו מיוחד בפנייה למישהו. שבאותו מעמד כבר נעשית השייכות, אפילו בלי קשר לתוכן הסיפור, ולשייכות יש כבר את הפוטנציאל להוציא את האדם משבי הסיפור, ולחזור ולהיות המספר.

9.

ותיאורטית, לפחות, כשסיפור מסופר כראוי, שוב אין צורך לספר אותו לאחר מכן פעם נוספת.

ולכאורה, אם עדיין האדם מרגיש צורך לספר אותו, זה סימן שהוא לא סופר כראוי – אולי סופר רק בחלקו אבל לא נגע בקרקעית, אולי החמיץ איזו נקודה כואבת והאדם עצמו לא חזר לחירותו, אולי לא באמת קיבל לגיטימציה להרגיש, ועדיין לפיכך יש לו צורך בוער לדבר.

ועם זאת, גם אחרי שהסיפור סופר כראוי, ואולי כבר לא בוער לספר אותו כמהלך של התגלות ומציאת מקום, יש צורך אחר לספר אותו. כמו שנהג לומר דוד בן יוסף: מה שלא ראוי לומר פעמיים גם לא ראוי לומר פעם אחת, ומה שראוי לומר פעמיים, ראוי להיאמר שוב ושוב…

כך הם סיפורים – צריך לספר אותם שוב ושוב.

10.

שוב מפנה להרצאת הטד של פול בראווד, ומורי נוסל:

https://www.youtube.com/watch?v=JvOriYNJ15E

ופה הרצאה חדשה שלהם:

 https://www.youtube.com/watch?v=Mnc-n7Pvzks

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על סיפורים – חשוב שקולם ישמע

  1. מאת עטר‏:

    תודה דני, שסיפרת שוב את הסיפור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *