1.
יש כיוון כללי שאנחנו רוצים לצעוד בו במפגשים הראשונים השנה. אם כי לעולם אין לדעת, וייתכן שאחרי המפגש הראשון יקרה משהו חדש שייקח אותנו לכיוון אחר. בינתיים האופק מורה על השיפוטיות והאינטנסיביות שבה היא ממלאת את חיינו – למה, איך, ומה אפשר לעשות בנוגע לזה.
אבל,
בדרך לשם,
אנו רוצים להתעכב, אולי אפילו להתעכב הרבה, על השייכות.
כבר נגענו הרבה בנושא הזה בעבר, אבל בהיותו עניין כה בסיסי ומושרש בחוויה האנושית, לא מיותר להתעכב עליו שוב, לרענן ולחדש בו קומות נוספות.
2.
לקראת המפגש הראשון, אנחנו מזמינים אתכם אפוא לצפות ולקרוא קצת על התאוריה הפוליווגאלית של פורג'ס.
פורג'ס (porges), רופא ילדים וחוקר, גילה שהחלוקה המסורתית בין המערכת הסימפתטית (תקיפה בריחה) לפרה-סימפתטית (מנוחה, עיכול), לא ממצה את כלל המצבים של מערכת העצבים, וישנו מצב שלישי במקרים של סכנה קיצונית, שמופעל על ידי ענף אחורי ועתיק יותר (זוחלי) של עצב הוואגוס (העשירי במניין העצבים שירודים מן המוח לגוף), שאחרת אחראי למערכת בזמן מנוחה. וכך למשל הדופק של עוברים במצב חרום אקוטי יורד ולא עולה כמתבקש ממצב סכנה רגיל.
מדוע זה חשוב? והרי רק לעיתים רחוקות נתקל האדם המודרני במצבי סכנה קיצוניים.
מלבד התרומה להבנת מנגנון הטראומה, התיאוריה מספקת מפתח חשוב להבנת אסטרטגיות שייכות חלופיות, שרבות מהן מתבססות על בדידות והתבודדות – וזה נוגע לכולנו.
אגב כך, פורג'ס גם טבע את המושג "נוירוספציה": (neuroception) המתייחס למערכת העצבים כסוג של אורגן תפיסה המגיב לסביבה באופן ישיר ועוקף חושים. בשפה שלנו השתמשנו עד כה בביטוי "תפיסה אנרגטית" כדי להצביע על האופן שבו אנו מושפעים ומשפיעים על אחרים, ברמה התת-מודעת.
בהמשך נבחין בין החיפוש המסובך אחר שייכות (השיפוטיות היא חלק ממנו) – לבין החיפוש הפשוט אחר שייכות, החוזר למצוא את העוגן ברמה האנרגטית הישירה. עיגון שצריך לתרגל אותו שוב ושוב.
3.
הנה ראיון שנערך עם דב דיינה (אנגלית), ובו היא מציגה הסבר/פרשנות פשוט ומועיל של התיאוריה הפוליוגאלית:
כאן תוכלו למצוא מאמר מתורגם של פורג'ס לעברית.
ופה יש הסבר תאורטי טוב של איירין ליון (אנגלית):
ובחזרה לדב דיינה, הנה המחשה של התאוריה במשחק תפקידים:
ופה שיחה עם פורג'ס עצמו:
ופה תיאור סכמתי של מתיאוס:
זהו בינתיים, תיהנו.