האחר
- האחר, זר, מנוכר, לא מוכר, ואדיש למי שאני. הוא לעצמו, ואולי גם לאנשים אחרים מן הסוג שלו, אבל לא אלי. והמבט נודד בחיפוש בטחון אחר אלה שלצדי, הנה האנשים השייכים אלי, ה"אנחנו" שבו האינטימיות אפשרית (או לפכות השייכות). מעבר לקו, שם, זה הם גם אם זה רק הוא.
- אכן, נדמה שזו התשתית בין אנשים שאינם מכירים זה את זה: קודם כל זרות, אפילו לא מאוימת במיוחד, סתם אדישות, ואחר כך, אם וכאשר, גם אהבה. זה ידרוש הכרות, התקרבות, זמן, שהרי האהבה היא אישית, יחידה, לא ציבורית, ויש לה סיבות שלא ניתן לנסח בהכללות. זו היא או הוא השונים מכולם (מי יודע, אולי עוד מן הגלגול הקודם).
- אבל אני רוצה להעלות את האפשרות שדווקא הפוך: האהבה היא התשתית. קודם כל התשוקה, העניין, הרצון לגעת, ורק אחר כך החשד, ההתאפקות, העצירה. אלה לומדו ונלמדו ביגע רב והועברו כמורשת הישרדות מדור לדור, משכללים את מנגנוני ההגנה וההתבצרות מפני פגיעתו האפשרית של האחר.
- האהבה היא האיכות הראשונית והטבעית של האדם, מתנת אנוש רבת עוצמה שהוא התברך בה במיוחד. לא שבעלי חיים לא אוהבים, אבל אצלו היא השיא, גודלה בהתמדה של אהבת אם ובתשוקה שלא הועמדו לה גבולות של זמן ומועד. החריג כאן זה לא האדם שקופץ לנהר להציל אדם שאינו מכיר, אלא מעשה ההתאפקות של השאר.
- מחשבה: אולי השבטים הזרים שפלשו מבחוץ, חטפו וגזלו, הרגו ואנסו, היו רק פחד שגדל מתוך פרידת ילדות שלא הושלמה כראוי (הייתה ניתוק במקום פרידה) והסיפורים המנותקים הללו (עולמם של הדימויים) גידלו את עצמם בדיוק מסיבת ניתוקם, כשהם הולכים וצוברים תנופה, מכים בכל יד המושטת בעניין ורצון לגעת, וקובעים לה – אסור! ומה שנותר ברבות הימים זו לא התשוקה, אלא התגובה האוטומטית לתשוקה, שכבר לא נזקקה ליד המכה – היא כבר בעצמה התהפכה מתשוקה להתנגדות.
- ייתכן, אני רוצה להציע, שההתנגדות והביקורתיות לא היו כה חזקים באדם אלמלא הייתה במעמקים ממשיכה לרחוש התשוקה. ההתנגדות היא לא אדישות, ואפילו לא דרך של אדם להגן על עצמו מפני אדם אחר (מפני חדירתו). התנגדות היא תגובת הגנה מפני פלישה שלי החוצה – מפני התשוקה.
- התשוקה, האהבה, העניין באחר, האכפתיות, כל אלה אינם צריכים לא סיבה ולא תירוץ. האם אפשר שתהייה אינטימיות בין זרים? (בלא התניה הממתינה לאחר – למרות שברור שאינטימיות היא עניין הדדי). או במילים אחרות – האם אני יכול לפגוש את האחר בלא לדעת אותו, בלא לסכם אותו, אלא ישירות מתוך הלב (הרצון) ובלא ללוכדו בעולם הדימויים? האם אני יכול להרגישו ולהסכים אגב כך להיות בעצמי כתובת?
- בובר: שני בני אדם לפני שהם אני והוא הם זיקה. לא שני עצמים המעבירים ביניהם מילים ומעשים, אלא דבר אחד שיש לו שני קצוות. וכך הוא מבחין בין זיקה של אני-לז וזיקה של אני-אתה. שתי זיקות שהן שתי איכויות בסיסיות של הוויה (משמע חומר הגלם של הוויה הוא לא עצמים דוממים אלא דיבורים (דברים)). שתי זיקות, האחת זרה, מתבצרת, סגורה, לא מאפשרת לחדש, השנייה שייכת, פתוחה, מזמינה אמון, והיא נתיב של יצירה (בה החדש אכן בא ונובע).
- האם אפשרית אינטימיות בן זרים? מי הוא זר? מדוע הוא זר? מה ננעל כאן ואינו מאפשר זרימה? מה נתקע לו בפתח (זר) ואינו ממשיך לשאול (מה)? (אכן אלוהים הוא באמצע). מה קורה ללא הכיווץ?
- וגם: מה יהיה על הזוג הרומנטי שאהבת הנצח הלא ציבורית שלהם מבדילה אותם מכל השאר? הם תובעים לעצמם מקום של ייחוד. יש לי השערה: כל בני האדם מחוברים זה לזה באהבה שאינה נופלת בעוצמתה מזו שלהם. אבל האהבה הזו שוכנת מוסתרת ולא נגישה. ולפעמים נסיבות של זמן ומקום (האישיות היא מקום) מאפשרים לעובדה זו להיחשף. וכשזה קורה על רקע השחור (הזרות הכללית) מקבלת אהבתם משנה מרץ, שהרי הם לא רק אוהבים הם גם מתגלגלים זה אל זה במדרון הפער בין מציאות ההסתר היומיומית לבין מה שגילו להם נסיבותיהם המיוחדות. (הגילוי, ללא ספק שלהם, אבל האהבה?)
- ולבסוף: איני מדבר על אהבה ערטילאית, מופשטת, כזו שמזרימים לכלל העולם, סתם כך ובחינם. שהרי אני חי ברגע הזה, בגוף הזה, והאהבה היא התבטאות נוכחת. בוודאי שזו היא או הוא השונים מכולם, אני-אתה שאין כמותו בעולם. אין זו אהבה לא נוגעת מתגוננת ברוחניותה, אלא לב ממש, חושק, פוגש, מחבק, נוכח בפרטיותו, בחיוכו…
- האם יכול אני לפגוש אדם באופן מעגלי לא קווי? לא להיות רק התגובה שלו (שהיא גם תמיד ההתנגדות לתשוקה) אלא השהייה נוכחת הפוסעת לה באמצע בין בעלתנות התשוקה, להתנגדות לתשוקה, על להבו המדויק של דיאלוג שבו אני-אתה?
פורסם בקטגוריה
שיעורים. אפשר להגיע לכאן
עם קישור ישיר.
פינגבאק: הפורימון כאוטונומיה פיראטית מודרנית | בידיים – קח את הקיימות בידיים, עשה זאת בעצמך
פינגבאק: הפורימון כאוטונומיה פיראטית מודרנית | בידיים