כשריפוי מתעכב להגיע

1.

מדוע פעמים רבות תרפיה אורכת זמן רב?

במשך שנים אדם נפגש עם מטפל, אחת לשבוע, לפעמים אפילו מחליף מטפל בדרך, ואם כי הוא עובר דרך פריצות דרך, וההצטברות של המפגשים משנה משהו בהלך רוחו והתייחסותו לחיים, עדיין נראה שהוא "תקוע" באותם קשיים שבשלהם הוא הגיע מלכתחילה לטיפול. כן, לפעמים יש מזור – ולא  תמיד ברור אם זה הטיפול או הזמן שעשה את שלו – אבל בגדול הוא בכל זאת נותר בתחושה שלא נוצרה אותה "אישיות חדשה" שלה הוא כל כך קיווה.

האם זה משום שאנשים לא באמת יכולים להשתנות?

ואולי מלכתחילה היא ציפה ליותר מדי מן המהלך הטיפולי?

אולי עצם המוטיבציה – אישיות חדשה – הייתה לו לרועץ?

ואולי נפש האדם היא כל כך מורכבת, והסביבה של האדם כל כך יציבה בהשפעתה המדכאת, עד כי באמת היה מוגזם לצפות ששעה בשבוע תעשה הבדל תוך זמן קצר. צריך שנים, הרבה מאוד שנים, ואולי צפיפות הרבה יותר גדולה של מפגשים (כמו שממליצים לפעמים בפסיכואנליזה), אולי שעה ביום – כדי שייווצר שינוי בר קיימא. (ובל נשכח, שבזמן הטיפול המטפל לא מפסיק לחיות, ובינתיים מצטברים עוד ועוד עניינים הזקוקים לתשומת לב).

ואולי, אם המטופל היה עסוק פחות במה שלא השתנה, הוא היה מגלה ששינויים קטנים דווקא חלו בחייו לטובה – וזו ברכתה של התרפיה, וקנה המידה הראוי למדידתה.

2.

אולי.

אבל אולי – ובינתיים זה רק ניחוש פרוע – השינוי מתעכב להגיע כי הטיפול, עם כל עוצמתו לגעת במקומות חשובים – הוא לא מספיק מסודר.

איכשהו, הגילויים הגדולים של אתמול חומקים מבין האצבעות וצריכים להתגלות מחדש שבוע לאחר מכן. אולי כי מלכתחילה לא נזרעו באופן פורה בנפש האדם, לא הובאו בתוך ההקשר הנכון, לא הודגשו בהיררכיה הנכונה, לא שובצו בתמונה יותר גודלה, וכך האדם מוצא את עצמו מטפס על ההר, ואחר כך מחליק חזרה למטה. אולי לא כל הדרך למטה, אבל הרבה למטה. ושבוע או חודש לאחר מכן, והנה הוא שוב מטפס את אותה חלקת הר שכבר שכח שעלה בה.

על רקע זה, אולי תפקידו של המטפל או המלווה או כל שם אחר שניתן לו – והשם חשוב גם לצורך העניין שאני מדבר עליו – הוא בדיוק זה: לזכור את הסיפור הגדול הזה, לשמור על התמונה השלמה, וגם אם אינו אומר אותה בקול רם – להחזיק אותה עבור המטופל.

3.

טענה כזו מניחה משקל גדול על המטפל – משקל שמן הסתם רוב המטפלים ידחו אותו.

אין הם יכולים לקחת אחריות ברמה כל כך גדולה. בין היתר כי הם לא בטוחים בכלל למה הכוונה ב"תמונה הגדולה", וחושדים בהטיה של תמונה כזו, וביומרה שלה. הם פה בעיקר להקשיב ולעזור לאדם לעשות את התהליכים שלו עם עצמו – תהליכים שהוא צריך להיות היוזם שלהם ומוביל הדרך שלהם. הם לא רוצים לדעת יותר מדי עבורו, ולא "להחזיק" בשבילו.

וזה בסדר בשבילי. לא אאשים אותם בהתחמקות מאחריות, כי באמת מה שנאמר כאן לא בא לתת סמכות עודפת לפסיכותרפיסט – באותה המידה הנאמר מבקש לדייק עבור האדם שלא מבקר אצל מטפל – אלא לציין את אחריות התהליך והלימוד שהם מתמסרים אליו. אחריות לסדר. אחריות ש"מחזיקה" ו"זוכרת".

4.

התמונה הגדולה שמגלמת את הסדר הזה, איננה ידיעה על מבנה האדם ונפשו. מה שהמטפל או התהליך יכולים להחזיק עבור המטופל איננו שכבות האישיות, על פי תיאוריה פסיכולוגית כזו או אחרת, או הבנת תהליכים נפשיים טיפוסיים, שהמטפל המיומן שפגש כבר מטופלים רבים, יכול לחזות אותם. מבחינה זו אני דווקא מתעקש על האיסור לידיעה עודפת של הזולת.

הסיפור הגדול שהוא יכול להחזיק בו, הוא הסיפור על תהליך החיים,

ועל ההיזכרות והשכחה.

זו הבנה לגבי אומנות החיים.

5.

הנה מטפורה שיכולה לעזור להבהיר למה אני מתכוון במושג "סדר":

נניח שיש לי מכונה שצריך לשמן אותה מדי פעם במקומות מפתח, אבל גם להוסיף לה מים במקומות אחרים. אם אינני יודע באילו מקומות לנסוך שמן ובאילו למזוג מים, ייתכן שנסיכת השמן שכל כך עזרה אתמול, לא רק שלא תעזור היום, אלא עלולה לשבש את פעולת המכונה. לתומי חשבתי שמה שהיטיב אתמול זה עצם נסיכת השמן, ולא הייתי ער לפרטים הקטנים ולא שמתי לב שהמקום הזה שונה מן המקום ההוא.

יש צורך לדייק בפרטים – לכן זו אומנות המידה, או אומנות ההקשר.

גם אם אדם אינו מבין את מטרת המכונה הגדולה ולמה היא משמשת, הוא יכול להבין שאת גלגלי השיניים צריך לשמן, ולרדיאטור להוסיף מים. הוא מבין את תהליך החיים.

די שהמטפל כאן יפנה את תשומת ליבו של המטופל לפרמטרים הרלוונטיים. שים לב, הצורה כאן לא דומה לצורה של אתמול. ההרגשה שונה.

6.

ועוד מטפורה שיכולה לעזור להבהיר את כוונתי:

כל טיפול יכול לגלות פנינים בנפש האדם – גילויים שהם בבחינת מהפכה קטנה ופוטנציאל גדול לריפוי. ואני מנחש שגישות טיפוליות שונות יחשפו פנינים שונות. וזה בסדר – הפנינים אינן רק האוצר הגנוז באדם, אלא האוצר הגנוז בקשר.

עניין ה"סדר" מתייחס למה שעושים עם הפנינים הללו.

האם מצליחים לשזור אותם על חוט חייו של האדם, או שמא הן מתפזרות במגירה סמויה – אולי כל פעם במגירה אחרת, ואולי הן נודדות מעצמן ממגירה למגירה – ומתגלות מחדש עם הפתיחה המקרית של מגירה עלומה.

וזה נכון שבמובן מסוים, שום דבר לא נשכח, ושום דבר לא הולך לאיבוד – בבוא הזמן הפנינים הללו תופענה היכן שהן צריכות להופיע, ותארנה את האדם באור גדול. וזה אולי אפילו נכון שאין פתיחה מקרית של מגירה עלומה – כל מגירה שאדם פותח בזמן הווה, היא המגירה שבה יימצאו הפנינים. ובכל זאת, אפשר שרוב הזמן האדם יהיה בשכחה. אולי הפנינים לא אבדו – אבל הוא קצת כן.

במובן הזה, אומנות החיים או אומנות המידה – היא האומנות שעוקבת אחר הסיפור הגדול של תהליך החיים ומבינה את הזכירה והשכחה של האדם. זכירה אינה רק שם עצם, היא פעולה של התעוררות. והבנת תהליך החיים, היא ממילא גם ההבנה של ההתעוררות. (של הלמידה, של הזרימה הלאה, של ההתפתחות).

7.

הנה שלוש דוגמאות למה שיכול להיחשב, אולי, כהבנות של "תהליך החיים" שהמטפל יכול להחזיק עבור המטופל:

הראשונה היא ההבנה שנפש האדם פועלת על פי מערכת צירים קונצנטרית ולא מקבילית. לקרוב ולרחוק יש משמעות לא רק במרחקים מוחלטים. לכן, למה שנמצא במרכז יש איכות אחרת מאשר למה שנמצא בשוליים והיחסים בין המרכז לשוליים הם קריטיים לכל תהליך של חיים.

השנייה היא ההבנה לגבי ההבדל בין תנועת ידידות לבין תנועת הישרדות. כל עוד ה"טיפול" משובץ בתוך הקשר הישרדותי, (שהנורמליזציה היא פרק שלו) הוא יתקשה לחרוג מעבר למצוקה המקורית ולצורך לפתור אותה. תנועתה ידידות היא הצעד הראשון.

השלישית היא ההבנה של התודעה הניסית – תפיסת זמן הנמנעת מידיעה עודפת בכלל ושל העתיד בפרט.

אלה רק שלוש דוגמאות ל"עקרונות". אפשר להביא עוד אחרות. מה שמאפיין את הדוגמאות הללו הוא תשומת הלב שלהן לתהליך החיים. משמע, תשומת הלב לאופני התייצבות של האדם בתוך העולם. הן עוסקות בתנועה וב"חוקי התנועה" ורק בעקיפין ב"מבנה האדם".

8.

עוד שני דיוקים לפני שאני מסיים:

הדיוק הראשון הוא שאחרי כל זה עדיין אפשר לדמיין אדם שחוזר ונפגש עם מטפלו שבוע אחר שבוע שנה אחר שנה, אלא שההקשר של ה"טיפול" משתנה. כמו אומנות לחימה או יוגה – זה מרחב שבו הוא מתאמן. ומה שמבדיל את האימון מן הטיפול הוא כמובן היחס אבל גם ההבדל בין עבודה אישית לעבודה זרה. בכל הקשר הזכירה או ההתעוררות איננה מצב אלא "עבודה", השאלה היא רק האם זו העבודה של האדם, או עבודה זרה. בכל מקרה יש מימד של מאמץ בטיפוס, ואגב כך הוא גם משכלל את מיומנות הטיפוס שלו – אבל האם זה ההר הנכון?

הדיוק השני הוא שכמובן קשה לדעת מראש האם זה ההר הנכון. כשם שיש עוד הרבה דרך כדי להבין את "תהליך החיים" ובאיזה אופן יש ל"החזיק" את המרחב. זה אומר שתמיד יש כאן גם צורך בתהליך של לימוד את תהליך החיים עצמו – וחלק מאומנות החיים היא המידה שבה מתפנים לצורך הלימוד הזה. כשישנה הבנה שיכל להיות פה "יותר מדי" ו"פחות מדי" ו"לא במקום".

9.

בשורה תחתונה, אני מבטא כאן את ההרגשה שלי – ניחוש פרוע – ש"תהליכי ליווי" של אנשים אחרים, ושל "עבודה נפשית" אישית – יכולים להיות יעילים ופוריים יותר.

מן הסתם ההבדל טמון בגישות הטיפוליות השונות – יש אולי גישות יעילות מאחרות – אבל מעבר לגישות השונות (וכמובן, ייתכן שכל גישה יעילה לעניינים מסוימים), מה שאני מציע כאן הוא שיש חשיבות להקשר שבו משובץ ה"טיפול" ולהחזקה של ה"סדר" שמחזיק המטפל. אני יכול לראות בדמיוני "טיפולים" הרבה יותר אפקטיביים כשיש למטפל הבנה זו. הוא לא רק מקשיב, הוא לפעמים מציע, לפעמים מזכיר, מדגיש פה, מדגיש שם, מאיר, מעיר, מזמין עבודת גוף, עוצר, עושה משהו אחר – והכול בעיתוי הנכון ובמידה הנכונה. וגם אם הוא נותר בעיקר מקשיב – הוא עושה כל זאת ב"החזקתו" – משמע, בעצם זה שהוא רואה את העיתוי.

האם זה לא דורש מן המטפל יותר מדי? האם זה לא דורש ממנו להיות חכם יותר ממה שאפשר לצפות מאדם מן היישוב? אולי זה מזמין בעיקר שהוא בעצמו יזהה את ההר שלו, ויתמסר לתהליך באופן שמשאיר את החוכמה הגדולה ממנו, בתמונה.

10.

השתמשתי כאן במילה "מטפל" ו"מטופל" כי אלה המילים המוכרות והשגורות בציבור, אבל מן הסתם חלק מן ה"סדר" מזמין שנחליף אותן.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על כשריפוי מתעכב להגיע

  1. מאת יאיר מוס‏:

    מאוד התחברתי למקום של ההסתכלות על המרחב שמתקיים בן המטפל למטופל בתור מרחב של אימון, יותר מאשר מרחב של טיפול, מרחב שדורש התמדה, שימון צירים, ומעקב מתמיד, ושזה באמת מדרון חלקלק לתנועה ההשרדותית…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *