1.
האקזיסטנציאליסט פול טיליך מונה בספרו "האומץ להיות" שלושה פנים של האינות המאיימת על הקיום: המוות הפיסי והגורל (מחלות, פציעות וכו), החטא (האשמה), וחוסר המשמעות.
הוא גם כתב:
"האומץ להיות מושרש באל אשר מופיע כאשר אלוהים נעלם בחרדת הספקנות." (שם, עמוד 190)
2.
ה"סתם" ו"חוסר המשמעות" הם אולי לא בדיוק אותו הדבר – האחד בא לתאר את המציאות, השני בא לתאר חוויה פנימית – אבל הם משקפים זה את זה ומהדהדים זה את זה.
ואף על פי ש"חוסר משמעות" רומז על היעדר (אין רגש, אין חיבור), באמת גם הוא משהו – למעשה, הרגשה כל כך חזקה שהיא לא מאפשרת לשום הרגשה אחרת להיות.
3.
וכך ב"פנטסיה" ("הסיפור שאינו נגמר") של מיכאל אנדה האינות הגדולה הולכת וכובשת את רחבי הממלכה. הכלום מכרסם ביש. אנדה נותן בכך ביטוי למשהו שכולנו מכירים ברמה האישית, אבל יותר מכך – שהוא מסימניה של התרבות המכאנית-ריאלית.
בתוכה אנו מאבדים את הייחוד שלנו – ובעיקר את היכולת להשתמש בדמיון באופן חיובי.
לא במקרה פנטסיה הוא שם הממלכה.
זה מתקשר לאופן ההוויה הפואטי, וקשור לאותו אל המופיע כאשר אלוהים נעלם בחרדת הספקנות.
האומץ להיות לא מבטל את החרדה, ולא מאפיין אנשים נטולי חרדה – אדרבא, הוא מבטא את ההתייצבות מול החרדה. (בלשונו של טיליך: האומץ להיות הוא האומץ של אדם לקבל את עצמו (להתייצב) נוכח האיום של אי-ההיות).
שאלה: מה הקשר בין חרדה לחוסר משמעות?
4.
יכולתי לחוש בזמן המפגש, את התקשורת שמנהלת האינות הגדולה שנמצאת בשוליים ומבקשת לחדור פנימה ולכבוש את החוויה,
עם נקודת ה"אין מחילה" הפנימית שנמצאת בלב החוויה. היא אותה "אי-אהבה עצמית" מוכרת וישנה ששנים רבות של התעמלות רגשיות לא הצליחו לבטלה.
באותו רגע חוויתי את הנקודה הזו כסוג של סוכן זר, מרגל המדווח בטלפון סודי לאינות הגדולה על נקודות התורפה בחזית, כדי שתדע היכן היא יכולה להתקדם פנימה.
5.
אי הנכונות לשרות באי-הבנה היא אולי חלק מן הפנומנולוגיה של ה"סתם".
6.
מה שלומי?
התחברה לי השאלה עם ניסוח מסוים של מטרת "אומנות החיים":
"ללמוד להיכנס בשלום ולצאת בשלום".
מה שלומי, כלומר, מה מצבו של השלום בתוכי – כמה אני קרוב או רחוק לאותה כניסה בשלום ויציאה בשלום.
7.
הדהוד לימבי נעשה בשנים האחרונות נושא מקובל למחקר.
מתוך וויקיפדיה:
"המושג פותח לראשונה בספר "תורת האהבה הכללית" (ריצארד לנון, 2000), והוא אחד משלושה מושגים הקשורים זה לזה ומרכזיים בהנחות שמניח הספר: שהכימיה של המוח ומערכות העצבים שלנו מושפעות במידה ניכרת על ידי הקרובים אלינו (תהודה לימבית); שהמערכות שלנו מסתנכרנות אחת עם השנייה באופן שיש לו השלכות עמוקות על אישיותנו והבריאות הרגשית לכל החיים (הרגולציה הלימבית); ושמערכות דפוסים אלו יכולות להשתנות באמצעות פרקטיקה טיפולית (הרוויזיה הלימבית)."
כשאנחנו נפגשים בקבוצה – משהו מזה בוודאי קורה, ואפשר להתרשם מן ה"גלים" הפועלים בתוך המעגל, תקווה וייאוש, שמחה ועצב, קרבה וניתוק… וכשאנחנו עובדים בשניים, מרפים משהו בתוכנו, נותנים לדמיון לעשות את שלו, זה אפילו חזק יותר.
המושג "הדהוד לימבי" חדש בהתייחסו לרמה העצבית והביולוגית, אבל הוא וותיק בניסוחים אחרים, בין היתר כאחד המרכיבים הדומיננטיים בקשר טיפולי – השלכות, והשלכות נגד, והזדהות השלכתית…
8.
יש לי הרגשה שהסבב החוזר שבו עוברים אחד אחד וכל אחד אומר משפט קצר וממשיכים הלאה במעגל, הוא סוג של מכשיר שבאמצעותו אפשר לחקור את ההדהוד הלימבי. הוא טווה רשת של חוטים עדינה וקשובה, שנעשית כמו מגבר להתרחשות הקבוצתית.
וכמו כל מכשיר אפשר סתם לשחק איתו או שאפשר לשאול שאלה ולהשתמש בו כדי לחקור אותה. למשל, מתי אני מקשיב למעגל ונוכח למרחב מסביב, ומתי שקוע בעצמי? וכמו כל מכשיר מן הסתם גם ניתן לכייל אותו באופנים שונים. כמו למשל על ידי ההוראה: לא לחשוב על מה שאתה הולך להגיד מראש, או תקשיב למה שקורה בגוף.
9.
מלכוד הנאורות:
איך אתה יכול להרגיש בלי זנבות – כעס למשל – כאשר אתה מבין שזה "הכול שלך" ולא קשור לזולתך? אם אכן "עוינות היא שקר" אז מה אני אמור לעשות עם ה"עוינות" שאני מרגיש, ואומרת לי בצורה מאוד ברורה שהזולת הוא לא בסדר.
והרי הרגשה (בשונה מרגש) איננה רק מן חוויה פנימית אלא ביטוי לקשר עם המציאות. להרגיש זה בהכרח להיוודע על טבעו של האחר (שהוא מעצבן, למשל). האם אני לא אמור לתת אמון בהרגשתי? האם אין באמירה "שהכול אצלי" (מאה אחוז אחריות), ין ספקנות עקרונית בהרגשתי, חשד שמה שאני מרגיש הוא לא נכון?
ואיך אחרי ספקנות כזו, אפשר להופיע? (עם ההרגשה).
10.
האם יש דרך להתיר את הסבך?
נדמה לי שהרבה קשור לצעד הראשון הזה – האם אני בידידות או בהישרדות.
אם אני בהישרדות סימן שאני מנסה לעשות את הצעד הנכון, ומנסה לקרוא בסימנים מה הוא הצעד הנכון הזה והאם אני אכן עושה אותו. באופן זה או אחר זה תמיד קשור ל"תמונה הנאורה", אותה אני מנסה לנהל, כי רק כך יש לי זכות קיום – הלא הוא מרחב האהבה על תנאי שבו אני מנסה לעשות לעצמי מקום (בלי לדעת שלעולם אין מקום במרחב הזה).
אם אני בידידות, אני מניח את כל התיאוריות בצד, ואמיץ להופיע. המושגים, ההבחנות, הכלים – כולם כמו מלאכים שבאים בידידות לעזור לי בתנועה הזו, שאני מקורה. לצורך העניין הם באים אחרי – אחרי שהסכמתי להתייצב, הסכמתי לומר "אני" (ושיקפצו כולם).
האומץ של הקבלה העצמית, ההתייצבות, תמיד יש בה מימד של אף על פי כן ולמרות הכול. תמיד היא "לא נורמאלית", ויש בה מימד של מרד.
עכשיו, כמובן, השאלה "ידידות או הישרדות?" יכולה להיות שאלה הישרדותית בעצמה, או שאלה ידידותית. כמו גם שאלה זו עצמה וכך להוסיף סיבוך על סיבוך לאינסוף.
והאמת היא פשוטה יותר.
וקשורה להכרעה הזו של הידידות (להיות ידיד לעצמי, להתייצב), שנעשית מעבר למילים.
בתור הצעד הראשון.
11.
ולבסוף הערה על "אי-רציונאליות" וביזאריות":
הדרמה מחלקת את העולם לשני מחנות:
מצד אחד המחנה האי-רציונאלי, אלה האנשים המסוגלים להגיד דברים כמו אחד ועוד אחד שווה שלוש, ולהתעקש על זה בדווקאות מעצבנת, בלי שום הגיון מלבד איזו גחמה פסיכולוגית, כביכול העולם אמור להיעתר לדמיון המוזר שלהם. אי אפשר להתווכח איתם, אי אפשר לדבר איתם בהיגיון, בכל רגע הם יכולים לשלוף מן הכובע איזו "עובדה" ששום מחקר לא אישש אותה, אבל היא מקובלת בחוגים ה"רוחניים". ואת המהלך ה"לא חוקי" הזה הם מרשים לעצמם בכל רגע שההיגיון המוגבל שלהם מגיע לעימות עם המציאות. איזו מן "חוצפה חוכמתית", שאנשים מן היישוב שמנסים להיות ישרים עם עצמם ועם המציאות, לא מצליחים לעכל. רוחות, כוחות מוזרים, תיקשורים, כישופים, תהליכים לא מודעים, מן שפע של אי-רציונאליות, שהם שולפים ברשלנות מחשבתית. לא כל אדם אי-רציונאלי עושה שימוש בכל השפע הביזרי הזה. לפעמים די להגיד "אבל כך אני מרגיש", ועם זה הרי אי אפשר להתווכח. עכשיו לך ותבנה עם זה מדינה…
מצד שני המחנה הרציונאלי, אלה האנשים הדוחים את כל מה שהוא מחוץ להיגיון, המקובל, המאושש. הם מאמינים בסיבתיות, ורק במה שניתן להוכיח ולשים עליו את היד. הנסתר לא קיים. הפואטי הוא הזיה. בשבילם רגשות והרגשות הם קונספירציה של החלשים והשרלטנים. הם בעצם לא מחוברים לרגשות של עצמם. מנותקים – אולי אפילו מפחדים – מן התוהו שאורב מתחת לכל מראית עיין של עולם מסודר. הם אולי כבשו את העולם במכונות שלהם ובהנדסה שלהם, אבל גם הביאו להרבה נזק, כיוון שהם כל הזמן נמצאים בראש. אי אפשר לדבר איתם כי הם נעים בנתיבים צרים ובלתי יצירתיים.
הצגתי את שני המחנות באופן קריקטורי, כי זו המהות של כל דרמה.
והיא מותירה לאדם את הברירה להשתייך למחנה האחד או השני. תובעת ממנו לבחור, ולמהר לזהות בזולת האם הוא שייך למחנה האחד או השני.
ובפועל, מלחמת האינטרסים שמובלעת בדרמה, יוצרת הזדהות יתר עם מחנה זה או אחר. ההזדהות הזו איננה משקפת את האדם הממשי, השואל, החוקר, התוהה, החי, שבמהות שלו יש גם מזה וגם מזה.
3 תגובות על הערות שונות בעקבות מפגש שישי של אומנות החיים