לקראת מפגש שני של אומנות החיים (קבוצה ב') 2020
1.
במפגשים הקרובים ננוע בשני ערוצים במקביל:
מצד אחד נעסוק ביסודות הדיאלוגיים של התפיסה הפואטית-אמונית. כאן נעסוק במושגים כמו "סדר מגיח", "אשליית השליטה", "מנוע פתרון הבעיות", "ייחודיות מול מיוחדות", "היזכרות בעיקר", "הישרדות מול ידידותיות".
ומצד שני נעסוק בשייכות – במרכזיותה בחיי אדם, במקורותיה, בהבחנה בין שייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית, בהיבטיה הפיסיולוגיים והרוחניים, בשייכות הפצועה, בחיפוש הפשוט אחר שייכות, ובחיפוש המסובך אחר שייכות.
2.
מול כל קושי או מורכבות, למעשה מול כל גירוי, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מתייחסים ומשיבים למציאות בשני אופנים.
באופן הראשון אנחנו קשובים להתרשם,
באופן השני אנחנו נחפזים לארגן.
אלה שתי תנועות נפש שונות הבאות ממקורות שונים, וקשורות ביסודות שונים של הפסיכולוגיה האנושית, וכמו מכוננים שתי שפות שונות של התייחסות למציאות.
במהלך השנים ניסחנו עוד ועוד זוגות של מילים המגלמות את ההבחנה בין שתי תנועות הנפש הללו כפי שבאות לידי ביטוי בתחומים שונים: כך למשל אנחנו יכולים להיפגש עם מישהו או לנהל עמו יחסים, להרגיש או לעסוק בניהול ההרגשה, להגיב או להשיב, לנסות לשלוט במציאות או לשוחח עם הממשות, לאכוף סדר או להתמסר לסדר המגיח, לדעת החוצה או לדעת פנימה, וכן הלאה. ובכל מקרה ומקרה עולם אחר נחשף לפנינו.
3.
החרדה היא דוגמה.
כשפעוט נבהל ממשהו הוא אץ אל אימו ומוצא נחמה בחיקה. היא מווסתת אותו ועוזרת לו לחזור לתחושת הביטחון. זו השייכות שמרגיעה אותו. כשיגדל הוא ילמד לווסת את עצמו לבד, ושוב לא יצטרך לשם כך את אימו, ועדיין – זו תהיה השייכות שתרגיע אותו, הוא פשוט למד להישען על שייכות גדולה יותר.
אבל, בשל השייכות הפצועה שבה גדל, קורה שהילד מאמץ לעצמו אסטרטגיה מיוחדת בניסיון לווסת את פחדו – אסטרטגיה שהוא משתמש בה גם לעניינים אחרים, אבל שאינה התשובה הטובה ביותר למצבו: במקום להישען על השייכות (שהיא התשובה השלמה ביותר לחרדתו) – הוא מאמץ את "מנוע פתרון הבעיות".
מנוע פתרון הבעיות הוא טכנולוגיה מדהימה שעוזרת רבות לאדם במגוון תחומים. אבל, כשהוא מפנה אותה אל החיים (כדי למשל לווסת את חרדתו), משהו מוזר יכול לקרות: מגיע הפחד (מחשבה מטרידה, תקשורת קושרת, עומס רגשי), הוא מנסה ל"פתור אותו" כמו שהוא פותר בעיה של דליפה בצינור (מנסה להסביר לעצמו בהגיון שאין סיבה לפחד, מנסה לחשוב על דברים שמחים, לסתום את הפחד, להסיח את דעתו, וכן הלאה), אבל במקום שהבעיה תיפתר ותלך לדרכה, נראה שהיא רק מתגברת ונשארת.
אכן, זו בפירוש לא הדרך הטובה לפגוש חרדה. אנחנו יודעים זאת – יש דרך טובה יותר. ויחד עם זאת, הטכנולוגיה הזו של פתרון בעיות כל כך משכנעת, וכל כך מושרשת בתרבותנו, עד שברגע האמת האדם מסרב להרפות ממנה. הוא לא פנוי לחפש דרך אחרת, אלא ממשיך להשתמש באותה אסטרטגיה שוב ושוב כדי לפתור את הבעיות שיצרה האסטרטגיה הזו עצמה. הוא נלכד במערבולת עצמית. ומה שהתחיל כפחד קטן ומקומי עשוי להפוך לחרדה מציפה, שאינה מניחה לו.
4.
הנה סטיבן הייז מתאר את התהליך בהרצאת טד מתוך הכרות אישית:
מה שהוא מתאר הוא דוגמה לפעילות יתר של מנוע פתרון הבעיות, וזה לגמרי שכיח גם במקרים פחות קיצוניים ומעוררי חרדה. אותו "ארגון מציאות" שכיח כל כך, שחשבנו שיסדר לנו את הקשיים, בעצם תוקע אותנו, ומונע המשך התפתחות. מישהו מדבר בקבוצה, אני מרגיש איזו תחושה, אולי כאב לא ברור, ומיד אני מארגן אותו, ממהר "לדעת", ומגיע למסקנות. במקום להקשיב למה שהוא רוצה להגיד, אני מסדר ומארגן את המציאות על פי "הראוי והנכון". את החיפוש הפשוט אחר שייכות החלפתי בחיפוש מסובך אחר שייכות, והסיבוך הזה בכלל לא מספק את הסחורה.
כשאנו מבינים את זה לעומק, אנחנו יכול להתפנות לאופן אחר של הוויה, שפחות מנסה לדעת, ויותר מסכים לפגוש. זה נשמע פשוט. ובמובן מסוים זה אכן פשוט – לכן אנחנו גם קוראים לו "החיפוש הפשוט אחר שייכות" – אבל בשביל רובנו, שכבר הסתבכנו, הפשוט הזה כלל אינו קל, ודורש ללמוד אותו, לדייק בו, להתאמן עליו. בגדול, זה הנושא של "אומנות החיים".
5.
ולבסוף מפנים אתכם לשני סרטונים שעוסקים בסדר מגיח.
על פי רוב כשאנחנו חושבים על סדר, אנחנו חושבים על משהו שבני אדם דואגים לו – אלה אנחנו שמסדרים ומעצבים ומתכננים ומארגנים, ובלי זה יש בלגן גדול. ולא תמיד אנו ערים לסדר המגיח מעצמו – שהוא למעשה רוב רובו של הסדר בעולם.
וזה חשוב לענייננו – כי היכולת להכיר בסדר המגיח ממתן את אשליית השליטה, ועוזר לנו למצוא משען בשייכות הגדולה מאתנו.