הנה ילד בן שלוש שלא הולך לגן, ורגיל לחיות במרחב האינטימי של אמו ואביו. באחד הימים באים לבקר אותו בני דודיו האהובים. אחרי מספר שעות הם נוסעים לטייל בעיר, מציעים לו להצטרף אליהם. הוא חושש. מעולם לא יצא לטייל בעיר ללא אחד מהוריו. הוא מפנה את מבטו לאמו, והיא מאשרת בניד ראש שהבחירה שלו. אם הוא רוצה הוא יכול. בני דודיו מפצירים בו, אבל מה שתובעת נפשו זה לא משהו שהם יכולים לספק לו.
וכך הוא מתכנס פנימה. כמו צב שנכנס אל תוך שריונו, לרגע אחד אורו מתעמעם, וברגע הבא הוא יוצא בהחלטה, אור נוהר על פניו. כן, הוא יצא איתם. משהו בו התגייס מפנים נפשו, ובאותה תנופה עצמה גם הזקיף אותו.
נקיטת עמדה תמיד באה ממקום פנימי של חירות. ובאותה תנופה של ביטויה, היא גם מזקיפה את הילד, משחררת את תלותו במשען חיצוני, ומגלמת את אותה הפניית פנים כלפי המציאות ונכונותו לפסוע לקראתה. זהו עניין שדורש אומץ לב. עליו להפנות את פניו אל פחדיו שקודם לכן רדפו אחריו. ובמפגש זה איתם הוא הופך אותם מחושך לאור.
כך קרה לו גם שנה לאחר מכן בשעה שהיה צריך לקבל זריקה. גם אז הוא עמד בפני הבחירה, ובאותו אופן מצא את הדרך ללכת לקראת הזריקה מתוך אותה התגייסות פנימית. מה שלפני רגע דיכא ורמס אותו, הפך למקור חדש של עוצמה. מצדה השני של הזריקה הוא יצא שמח לא רק מכיוון שהזריקה כבר מאחוריו, אלא מכיוון שהוא חגג את חירות הזדקפותו – את גילוי עצמיותו, עצמאותו, ועוצמתו.
וכך כל פעם מחדש. אותה תנועה מקומית של הזקפות משפיעה באופן רחב יותר מן ההישג המקומי – היא מסמנת מפנה של בגרות, המותיר בו את רישומו לכל חייו. במובן מסוים, ייעודו הוא מחרוזת ההכרעות שקיבל מול גורל שביקש להביס אותו, ובכל זאת, מצא את הכוח מולו להיזכר בחירותו.
* * *
הכוח לנקוט עמדה הוא גורם מכריע בהתפתחותו של ילד, והוא המאפשר לו להגיע למקום של עוצמה גם כשהוא גדל בסביבה דלה. זהו עניין די מסתורי, ולא תמיד ברור מה גורם לילד להתגייס לנקוט עמדה. בין היתר, משום שזו מהותה של התגייסות זו – היא אישית מאוד, נובעת מחירות האדם, ותמיד יש לה היבט של "אף על פי כן ולמרות הכול". אבל יהא אשר יהא מקורה, היא האחראית לכך שגם אנשים שגדלו בתנאי חיים קשים, פגועים ורמוסים באופן שנדמה כחסר תקנה, בשונה מאחיהם שגדלו לצדם, מצאו את הכוח להיחלץ מנסיבות גורלם והפכו אותו לייעודם.
בספרו "האם יש סיכוי לאהבה" מספר דוד בן יוסף כיצד התעורר לנקוט עמדה. זה קרה בזמן מלחמה בשעה שברח ממה שחשב שהוא הפגזה:
"פתאום אני מבחין בישועה זורחת לקראתי. טנק ענקי יורד לו בנחת, מגבעה סמוכה, מתקדם לעברי. 'יופי!' – נמלטת קריאה מפי, ואני חושב על מכונת הירייה נגד אווירונים שהטנק מצויד בה. אבל, בין רגע הופכת הישועה לשואה. חרדה נוראה מכה בי וסורקת את בשרי. 'איזה מן טנק זה?' – אני שואל את עצמי – 'הרי זה טנק צהוב! טנק אויב!'
'סליחה טעיתי'. אני רוצה לומר לו, אבל זה לא הזמן לבדיחות. אני משליך את עצמי אל החול, רעש המנוע הולך וגובר. אני רואה את החול ניתז משרשרותיו של הטנק. אני עוצם את עיניי. רואה את תמונת הזוועה של החייל המצרי שנמרח על האדמה, אתמול לפנות ערב, על ידי הטנק שלנו. אני יודע איך הגופה שלי תראה בעוד דקה אחת. אני מכסה את עיניי בידי וזועק: 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד!'. מצפה לסיום.
פתאום אני שומע צעקה נמלטת מפי: 'אידיוט!!! אסור ככה לשכב!!!'
ניסיתי להתרומם ולא הצלחתי. נדמה היה לי שהגוף שלי עשוי עופרת. ניסיתי שנית…"[1]
ובהמשך:
"מה קרה לי שם מול הטנק המצרי? הפחד הנורא שהציף את כל כולי מול הטנק המצרי בכלל לא היה הפחד הכי נורא שהרגשתי בחיים. קדמו לו אלפי פחדים שמנעו ממני להיות אני עצמי ולעמוד מול המציאות המנסה לגזול ממני את החרות שלי. להרחיק אותי מעצמי, מעצמאותי, מעוצמתי. בכל פעם שהמציאות שידרה אלי כעס התמלאתי חרדה, נכנעתי למציאות, התמסרתי לה ואפשרתי לה להשתלט עלי. ברגע שראיתי את הטנק המצרי, הגבתי, כמו שמגיב כל אדם שסובל מחוסר אונים. בדיוק כמו שהגבתי לאורך כל חיי. נשכבתי, נכנעתי, התמסרתי ואפשרתי למלאך המוות לגזול ממני מה שבקושי היה לי".
אותה התייצבות קיומית מול הטנק המצרי – שגם הומחשה במימד הפיסי – מן השכיבה אל העמידה והריצה – היוותה נקודת מפנה בחייו. מרגע זה הוא התחיל לעבור תהליך של התעוררות, בו עבר מקורבנות סבילה לסוג של מרד שביטא את בחירתו ההולכת ומתחזקת בחיים.
* * *
האדם, ובמובן מסוים כל יצור חי, איננו כמו אבן המונחת לה בנאות דשא, מתקיים רק מתוקף התקיימות המזינה אותו. כמו כל יצור חי הוא נאבק לחיות, ומבטא במאבקו זה את האכפתיות שלו, את התשוקה שלו, את הרצון שלו בחיים. וכך, לחיות, זה תמיד גם לנקוט עמדה כלפי החיים – ללכת לקראת המציאות. לא רק עובדה – התרחשות.
אפשר לראות את התהליך הזה של ההליכה לקראת המציאות כדרכו של היצור החי לתרגם את ה"מה" שמביאה המציאות ל"מי" שהינו. ניסוח זה מהדהד ועם זאת חורג מן הניסוח המקובל על התמרה של חומר לרוח. ה"חומריות" היא לא דווקא מצד הפיסיות של החומר – גם רעיונות יכולים להכיל סתמיות ממיתה, ומנגד, חיות איננה רק רוחנית, יש לה מימד פיסי ואנרגטי (וכך, למשל, האוכל המת שאוכל היצור החי, מתרגם לחיות של גופו). החיות היא יותר מעובדה פיסית, היא הגשמה של נקודת מבט ייחודית בעולם, המקיימת עולם שלם של צבעים, ריחות, והרגשות. ה"מה" הסתמי והבלתי אישי מומר באופן זה לייחודיות אישית.
אני מעדיף, אם כן, את ההבחנה בין "משהו" ל"מישהו" או בקיצור בין "מה" ל"מי". חייו של אדם הם התייצבותו מול ה"מה" שפוגש אותו, והעמדה שהוא נוקט, והיצירה שהוא יוצר, והפוטנציאל הטמון בו להפוך את ה"מה" הזה למי שהנו. הוא מדליק את נרו כנגד ה"מה" האטום, והופך אותו לחומר גלם ללהבת חייו – לייעודו. ה"מה" מבקש לכבוש אותו, לשטח אותו, לפרק אותו, להפוך אותו כולו ל"מה", אבל בו בזמן גם מהווה גירוי להתייצבותו, אשר כנגד מגמת השטחה זו מצמיח את עצמו למלוא ייחודיותו – משתמש בכוח ההשטחה של ה"מה", להזדקפותו בתור "מי".
במובן מסוים ה"מי" זקוק להפרעה של ה"מה", התובעת שוב ושוב את נקיטת העמדה שלו. הוא לא יכול להימצא סתם – הוא נדרש להגיד את שלו מול ההפרעה, שאם לא ישיב לה, היא עתידה לפרק אותו חזרה לעולם המת. הוא צריך להגיד את דברו, להיות צד יוצר במציאות, חלק מן השיחה.