בהמשך מובאת כאן דוגמה לשיחה מוסטת מן הסוג שאני קורא לו, בעקבות הסיפור, בשם "שיחת מעקה".
הרצון של הדוברים בשיחה הזו הוא כל כך ברור וגלוי לשניהם, שקשה לחשוב על "שיחת דרמה" המסתתרת כאן כביכול בלי שהם יודעים עליה.
מצאתי את הדוגמה הזו בספר ישן – "חודג'ה נסר אדין" – שנכתב על ידי ל. סולוביוב, ויצא בהוצאת עם עובד ב1968. שיחה יפה ומצחיקה.
הרקע של השיחה:
נסר אדין – גיבור בוכרי עממי שנרדף על ידי החוק בשל תעלוליו – הצליח לקבל 300 טנג מאיש עשיר בעסקה שלא הייתה לגמרי כשרה: הוא מכר לו סוס שלא היה שלו. אחרי העסקה הוא נמלט על חמורו, אבל בסופו של דבר נתפס על ידי המשרת של אותו עשיר, שאמנם לא ידע שמדובר בנסר אדין, אבל היה נוכח בעסקה וקלט את התרמית. כעת הוא מנסה להרוויח גם הוא על חשבון אדונו העשיר, ומאיים על נסר אדין שישלח אותו לכלא. נסר אדין מוכיח לו שהוא תמים לגמרי ושבעצם הוא לא ניסה בכלל למכור לעשיר סוס, העשיר פשוט חמל עליו ונתן לו 300 טנג.
בסוף ההסבר אומר נסר אדין:
"ואחרי כל אלה, העניק לי (העשיר) מהונו כדי להבטיח לעצמו בעוד מועד, על ידי מעשה צדקה זה, מעבר נוח לגן עדן על פני הגשר, שהוא קל מחוט השערה ודק מחודה של חרב, כדברי הקוראן הקדוש. בתפילתי הראשונה אמהר להודיע לאללה על מעשהו הטוב של אדוניך, למען יתקין בשבילו מראש מעקה לגשר זה".
המשרת שמע את כל הנאום הארוך הזה והשתקע בהרהורים כשהוא מגרד, בינתיים, את גבו בפרגול שבידו.
אחר כך אמר בבת צחוק ערמומית שהטילה משום מה מבוכה בלבו של חודג'ה נסר אדין:
"אמת ויציב, אוי, עובר אורח. כיצד לא העליתי על דעתי ששיחתך עם אדוני היא בעלת כוונות נעלות כאלה! אך כיוון שהחלטת לעזור לאדוני שיעבור בשלום את הגשר המוביל לעולם הבא, מוטב שיותקן מעקה משני הצדדים. זה יהיה מוצק ובטוח יותר. גם אני הייתי מתפלל ברצון בעד אדוני, כדי שהאל הרחמן יתקין מעקה גם בצד השני של הגשר".
"התפלל אם כן," קרא חודג'ה נסר אדין, "מי מעכב בידך? ולא עוד אלא שחובתך היא זו. האין הקוראן מצווה לעבדים ולמשרתים שיתפללו יום יום לשלום אדוניהם, שלא על מנת לקבל פרס…"
"הפנה את החמור אחורנית," אמר המשרת בגסות, הזיז את הסוס ולחץ את חודג'ה נסר אדין אל הקיר. "ובכן הזדרז, אל תבטל את זמני לשווא"
"חכה נא," הפסיק אותו נסר אדין, "לא אמרתי עדיין הכול, היה בדעתי להתפלל תפילה בת שלוש מאות מילים, כמספר הטנגים שקיבלתי, אבל עכשיו אני סבור שדי גם בתפילה של מאתיים וחמישים מילים המעקה שבצד שלי יהיה קצת יותר דק וקצר, ואתה תאמר תפילה בת חמישים מילים, ואללה החכם ידע להתקין מאותן הקורות עצמן מעקה גם בצד שלך."
"הייתכן?" השיב המשרת, "משמע, המעקה שלי יהיה קצר פי חמישה משלך?"
"אך לעומת זאת במקום המסוכן ביותר!" הוסיף חודג'ה נסר אדין בהתעוררות יתרה.
"לא! איני מסכים למעקה קצר כל כך!" אמר המשרת נמרצות. "משמע, שחלק מן הגשר לא יהיה מוגן! כולי מחוויר ומתכסה זעה קרה כשאני חושב על הסכנה האיומה שנשקפת לאדוני! אני מניח שכל אחד מאתנו יתפלל תפילה בת מאה וחמישים מילה, כדי שהמעקה יהיה שווה משני הצדדים. מוטב שיהיה דק, אך משני הצדדים. ואם אינך מסכים הנני רואה בזה כוונה רעה כלפי אדוני. משמע, שאתה רוצה שייפול מעל הגשר! אני אקרא מיד לאנשים ואתה תגיע ישר לכלא התת-קרקעי!".
"מעקה דק!" צעק חודג'ה נסר אדין בכעס, והרגיש שהארנק בחגורתו כאילו רועד. "לפי דעתך די לחזק את הגשר הזה בזמורות עץ! הבינה נא, שהגשר מוכרח להיות חזק יותר באחד הצדדים כדי שיהיה לסוחר במה להיאחז בו אם ייכשל וייפול".
"האמת עצמה מדברת מתוך גרונך," קרא המשרת בהתעוררות של חדווה, "יהיה נא המעקה העבה יותר מצדי שלי, ואני, מילא, לא אחוס על עמלי ואקרא תפילה בת מאתיים מילים."
"ושמא בשלוש מאות?" אמר חודג'ה נסר אדין מלא חמה.
משנפרדו איבד ארנקו של חודג'ה נסר אדין את מחצית משקלו. הוסכם ביניהם שהגשר המוביל לגן העדן יהיה מוגן בשביל הסוחר העשיר משני הצדדים במעקות שווים לגמרי באורכם ובחוזקם.
"לך לשלום, עובר אורח," אמר המשרת "מעשה טוב עשינו היום שנינו"…
זו שיחה מוסטת, שהרי אדם שהיה מקשיב לשיחה כפשוטה, בתמימות, היה סבור שהם מדברים על הדרך לעזור לאדון העשיר, בעוד שבאמת השיחה, מן הרגע הראשון, הייתה שיחת מיקוח על השוחד שצריך נסר אדין לשלם כדי שהמשרת לא יסגיר אותו. לשניהם עניין זה ברור לגמרי, כשם שברור להם שהצד השני יודע זאת, ועם זאת איש מהם לא אומר לרגע אחד את העניין עצמו. למעשה אם מישהו מהם היה מזכיר את האמת הזו, היה סיכוי שבזה הייתה נגמרת השיחה ונסר אדין היה מובל לכלא. וכך בסוף מסכם המשרת: "מעשה טוב עשינו היום שנינו". והוא מכוון לשיחה כפשוטה (עזרו לבנות מעקה לגשר לגן עדן) וגם לשיחת העומק שבה עזרו זה לזה בלי להזכיר שמדובר בשוחד.
יש הנאה בשיחה כזו, ואני מניח ששניהם נהנו ממנה למרות המצב המלחיץ. אחר כך מוסיף נסר אדין, בלי להסגיר את זהותו האמיתית "אוסיף רק, שבוויכוח כוחך יפה, לא פחות מכוחו של חודג'ה נסר אדין עצמו." חלק מן ההנאה קשור לכך שהם משתפים פעולה בקיומה של השיחה, אף על פי שכל אחד הוא מצד שני של השיחה, כביכול, השיחה היא יצירת אומנות משותפת של שניהם. ויש הנאה ממעשה אומנות משותף.
כאמור, השיחה הזו כל כך מובהקת בדוגמה שלה, שאני מציע לקרוא על שמה לסוג הזה של השיחות המוסטות בשם "שיחת מעקה" למרות שאולי השם "שיחת שוק" הייתה מתאימה יותר. כי זה אכן מה שמוצאים לא פעם בשוק: "תאמיני לי, זה עלה לי יותר ממה שאני מוכר לך".