המרווח שבין אדם לאדם הומה נוכחות.

 

 

א. החלוקה המוקבלת בין סובייקט לאובייקט – זו המשייכת נפשיות לפנים גופו של האדם, ומכאניות למה שמחוץ לגופו – מחמיצה את העיקר – את המרחב הבין אישי, שבמובנים עמוקים הוא מולדתו של הנפשי.

ב. המרווח שיש בין שני אנשים הוא לא כמו זה העומד בין שני עצמים – הפסקה של ריק בין שניים מלאים. שהרי שני עצמים מכוננים ביניהם יחס סיבתי הפרוש במרחב ומשתית אותו (הם רחוקים או קרובים זה לזה, אחד גבוה מן השני וכן הלאה), ואילו שני אנשים מכוננים ביניהם זיקה. זיקה, משמע, פנייה הדדית שיש בה התכוונות והיות-בשביל. וכך הם יוצרים ביחד מרחב שהוא בו זמנית מרחב של התכוונות הדדית ומרחב של התמסרות הדדית. זהו מרחב של זמן, של התפתחות, של פוריות, של נוכחות, של אכפתיות, של התרחשות דיאלוגית.  

ג. בעצם הפנייה "אתה" למישהו אחר, נפתח ערוץ שהוא יותר מפס צר – הוא המרחב של המציאות הבין-אישית. בתוכו אנו מתקיימים כאנשים נוכחים. שום דבר בעולם הפיסיקלי לא מכין אותנו, לא מתקרב אפילו להסביר, את הפניה הזו – אתה – שבה אדם מכונן זיקה אל אדם שמולו ומנכיח את מרחב הנוכחות.

ד. אחר כך יבוא גם "הוא", אבל במה שנוגע לאנושי, לעולם הוא יהיה גלגול של "אתה" –זיקה שעברה טרנספורמציה וממשיכה לשאת בתוכה הן את ה"אתה" והן את העובדה שאתה זה הוסתר. לעולם אין זה "הוא" סתם – זה אתה שהיה, או אתה שעתיד להיות, או אתה שמסרבים לפגוש, או אתה שמשתוקקים אליו. גם  בהיעדרו, הוא מכונן אינספור יחסים עם ה"הם" וה"אנחנו" וה"אני", וביחד הם מרכיבים את המרחב הבין-אישי השלם.

ה. אתה הוא פנייה, ופנייה היא תמיד פנייה הדדית. גם כשאחד הוא הדובר והשני הוא השומע – כל מילה שנזרקת לכיוון אחד כבר מכילה בתוכה את אור האתה העושה אותה חלולה, ובעודה עושה את דרכה לשם, כבר מכילה את הכיוון חזרה. ודו-כיווניות זו היא העושה את הדיבור  לדיבור נוכח.

ו. וכך דיאלוג – שיחה בין אנשים – אינו רק חילופין של מילים הנזרקות מכאן לשם. יותר נכון לומר שהמילים הן רק תרוץ. הן נושאות את הזיקה הזו שהיא יותר מכל מילה. בחסותן משוחררת לרגע אשליית ההפרדה וחושפת  את החיבור הקודם לכל מילה. הוא זה שבכוחו לשאת משמעות. אנשים לא מבינים זה את זה בגלל שהם מבינים את המילים שהם אומרים זה לזה. הם מבינים את המילים שהם אומרים זה לזה בגלל שהם מבינים זה את זה. הם לוקחים חלק במציאות משותפת, מהווים קטבים של עניין שבשורשיו הוא מחובר. אפשר גם לומר שהמילים פועלות כמסננת, בחסות מה שהן מסתירות, הן גם מאפשרות את הפתח למה שעומד במרווח בין המילים. פתח מזרים אור.

ז. היחס הדיאלוגי, אם כן, שונה הן מן היחס הסיבתי והן מן היחס הלוגי. הוא לא קושר בין עצמים המהווים זה לזה גירוי ותגובה, סיבה ותוצאה, הוא מחבר בין נוכחויות המהוות זה לזה תשובה.

ח. נוכחות היא לא הוויה – היא היות בזיקה לאתה – חומר הגלם של הדיאלוגיות, עניין שיש בו תמיד פנייה הדדית, התרחשות, זמן יוצר. כאן מולדתו הפורה של "הכול זורם". ובמקום הזה מתקיימת גיאומטריה של קרוב רחוק השונה מזה של המרחק הפיסיקלי.

ט. וכך, גם מה שאנו מכנים "העולם הפיסיקלי" – הוא ביטוי לפעולה מיוחדת של הדיאלוג – הסתרה, העמדת חיץ, השתקה. מתוך מצב תודעה זה נסתר מאתנו החיבור העמוק השוזר אותנו באינספור נימים זה אל זה, והעושה אותנו, במובן מסוים, מופעים שונים של דבר אחד. והחיבור קודם. זה לא שעלינו להתאמץ להתחבר (לאהוב), אלא שבשעה שאנו חדלים ממאמץ העמדת החיץ (הבנוי מחומר המחשבה) זה מה שיש. אמנם גם החיץ חשוב.   

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *