פואמה למורה נבוכים

 

הגענו לחיים ללא ספר הדרכה נראה לעיין,

ועם הרבה חופש, כך נראה, לנהוג על פי רצוננו,

זה יכול להרגיש כמו עוצמה רבה – יכולת מדהימה לעצב את חיינו כראות עינינו,

וזה יכול להרגיש כמו חוסר משמעות רבה – שכל דרכי העיצוב נדמות שרירותיות באותה המידה.

אין טוב, אין רע, וכל אדם בשלו ובדרכו.

על רקע זה, האם נכון לחפש אחר הדרכה?

זו לא שאלה תיאורטית,

אף על פי שרובנו נאשר שלא מצאנו שום ספר הדרכה לצד מיטתנו כשנולדנו,

רובנו מתנהגים בפועל כאילו כן,

וכמו תלמידים טובים אנו מנסים לנחש מה כתוב בו, לקלוע לדעתו, ולעמוד במבחניו.

זו התניה כה עמוקה עד שזה מעלה על הדעת שאולי אנו נסים מחירות,

ומה שנדרש מאתנו הוא דווקא מהלך בוגר המשיל את הרעיון התלמידי הזה,

לטובת חיים חשופים ואמיצים– עוצמתיים או חסרי משמעות ככל שיהיו.

אבל אולי החירות איננה רק מהלך הרואי של חיים ללא תמיכה,

מעשה של בחירה שנעשית כביכול בחלל ריק וללא הגבלה,

אלא מהלך של חבירה והתקשרות,

עניין שנשען על מה שיש, ולומד לשוחח עמו.

חירות שכזו יכולה להיעזר בספר הדרכה,

הוא אינו מורה לה מה ואיך להיות –

את זה היא צריכה עדיין לרקום מחומרי ליבה,

אבל הוא מנחה אותה בלימוד השפה,

עוזר לה לטפח חוכמה של חירות –

היא אותה אומנות של הצטרפות לשיחה.

ואולי עוד לפני הפרטים,

ממש בפתח הדברים,

מודיע לה הספר את נוסח ההזמנה:

הנך מוזמנת להשתתף בשיחה.

יופי וטוב,

רק דבר אחד נותר לברר:

היכן הוא אותו שיחון – ספר הדרכה לשיחה?

אצל מי הוא שמור,

(וגם ההזמנה).

כי

בינתיים,

אם לשפוט לפי מראה העולם האנושי,

נראה שהחיים רק הולכים ומסתבכים.

ואף על פי שהעולם מלא בספרי הדרכה ועצות יקרות, ונביאים מכל סוג ומין,

לא ברור עד כמה הם אכן מצליחים להיטיב עם העולם,

ולא נראה שמי מהם מחזיק את ספר ההדרכה האישי שלנו – לפחות לא כפשוטו.

וגם אם קיים איזה ספר שעליו אפשר קצת להסתמך,

נראה שבכל מקרה הוא מבקש את פרשנותנו,

ובמעשה אישי של התייצבות, הוא מזמין שנכתוב את הנוסח שלנו.

לא בהכרח לכתוב אותו על נייר – אפשר גם על יריעת חיינו,

ואולי אפילו לא צריך במילים,

(אם כי למילים יש כוח גדול, וממילא הן מלוות אותנו).

אבל בכל אופן – משהו.

ומה יש בו בספר ההדרכה הזה (גם אם זה על פי ניסוחנו)?

ומדוע הוא נחוץ לנו? (שוב אותה שאלה).

במה הוא שונה מן האפשרות לחיות את חיינו הישר מן הבטן ועל פי נטיות ליבנו?

כי אולי באמת לעולם איננו חיים מחוץ להקשר,

ואם  זה לא ההקשר שאנחנו מברכים בהפרשת תרומתנו המודעת – במדרש-חיינו,

זה נותר הקשר של ברירת המחדל – הקשר שאליו נאספו שאריות פחדינו והתניותינו.

מוטב, אם כן, לדרוש בו, בהקשר, ללוש את חומריו, לפרום את התניותיו, להאירו באהבתנו,

ולנסח אותו בשפה האישית שלנו, מותאם לתשובה המיוחדת שלנו.

 

ועדיין אני שואל: מה יש בו בספר ההדרכה הזה – מורה נבוכים אישי – ולמה הוא נחוץ לנו?

ובכן:

קודם כל יש בו עידוד.

כבר ציינתי שנוסח ההזמנה נמצא שם בתחילת הספר,

וקורא לנו להצטרף לשיחה.

העידוד לא בא להדריך ממש, אלא רק להזכיר,

לתת משב רוח גבית לבחירה בחיים,

שנסכים להקשיב ולדבר חזרה.

לעידוד הזה יש פרקים משלו:

קודם כל להזכיר שלא סתם, שאכן הוזמנו,

שיש לנו מקום שמור לצד השולחן,

שיש שיחה, ומדברים אלינו.

ואחר כך לחזק אותנו להאמין שרוצים לשמוע את קולנו,

שאנחנו חשובים לעולם – הוא רוצה בנו, ורוצה לשמוע אותנו,

וממתין לברכתנו, שהיא תרומתנו ושרותנו לתהליך הבריאה.

ולבסוף הוא מחזק אותנו למצוא את קולנו האישי,

לטפח את השפה הייחודית לנו,

ולהסכים לחיות באופן אישי.

כל העידודים הללו נעשים על פי רוב בשפה סודית שרק הנפש יודעת לפענח,

והם מגיעים אלינו בנתיבות סתרים הישר אל הלב,

משם אנו מזדקפים ברגע של התגלות ומבינים שמותר לנו – לשם כך אנחנו כאן.

 

ומה עוד יש בו בספר הזה שיכול להיטיב עם חיינו מלבד עידודים?

ומדוע לטרוח לכתוב אותו (ואפילו זה לא ממש בעט ונייר)?

קודם כל, כי אולי זה מה שממילא קורה –

אולי כל אדם, גם אם אינו מודע לכך, עסוק בניסוח מעין ספר כזה –

מורה נבוכים או מפת מבוכים –

כתהליך רקע בחייו,

ואולי זה הפירוש של להיות אנושי: אנו מפלסים דרך ואגב כך משלטים אותה עבורנו ועבור אחרים.

ובכל זאת (אם ממילא זה מה שקורה) מדוע לטרוח בניסוח מסודר?

מה יש בו, באקט המודע, שיכול לתמוך בהצטרפות לשיחה ובהעמקת ברכתה?

ואפילו אנו לא מתיישבים לכתוב אותו מילולית אבל בכל אופן מקדישים לו תשומת לב.

(וכנראה שהניסוח המילולי עוזר להפנות תשומת לב),

מה הוא יכול לעשות, הספר?

בגדול, נראה שאותה הפניית תשומת לב היא שמבדילה,

ומעניקה ל"מורה הנבוכים" האישי משמעות חדשה –

הופכת אותו מספר הדרכה להישרדות, לספר הדרכה לחיים.

ספר שדיוקיו אינם צווים מכאניים המורים צורה והסתגלות,

אלא כיווני מילים שמאפשרים לנו לחבור לשיחה ולהחיות אותה מצדנו.

ומה נאמר בשיחה, וכיצד נשיב – זה כבר שלנו לחיות כל יום מחדש.

ועדיין אותה שאלה – מה יש בו,

באותו ספר אישי,

 ואיך ובאיזה אופן הוא אכן יכול לתמוך בחבירה?

 

ובכן, מלבד פרקי העידוד, אני רואה ארבעה:

הוא מייצב את הקרקע, מאחד את השפה, נותן עומק לרקע,

ועושה את כל אלה אמינים במידה מספיקה כדי לאפשר הישענות.

וההישענות חשובה, והמסגרת יציבה,

כדי שנוכל להעמיק משמעות, ולהיכנס לתנופת השיחה.

ממילא החיבור מעמיק, ובתורו מאפשר לנו להקשיב עמוק יותר ולשרת נאמנה יותר את חלקנו.

הוא מסנן הפרעות, מפנה מקום בריבוי הגדול השוטף אותנו, ואשר לפעמים מאיים להטביענו.

כמו הממברנה לתא החי, גם הוא מחליף חומרים עם סביבתו, ובמהלך של סינון אקטיבי,

מאפשר לדברים מסוימים להיכנס, ולהרבה דברים אחרים לא.

התא החי לא נחסר מכך – הרי בדברים הללו, שהוא פוגש על הגבול, הוא כבר מזהה:

אם ייכנסו הם יביאו פירוק, ובשפתם הזרה, יאבדו את שפתו.

הוא עוזר לסנכרון עם התנועה של השיחה,

אולי כי בתשומת ליבו הוא עוזר לנו להיכנס למקצב הנכון,

וכך למצוא גם את הדרך להשמיע את קולנו, ולמצוא רננה,

ולבסוף הוא עצמו – בין אם נכתוב אותו או לא – מעשה יצירה,

חלק מדרישה במציאות ושירת חיינו,

המהווה חלק מן האופן שאנו חיים כיצורים אנושיים.

במובן הזה, ספר ההדרכה הוא לא הכלים שאנחנו מכשירים, והלימוד המקדים,

כדי שנוכל להיות מוכנים סוף סוף לחיות את החיים האמיתיים,

אדרבא, הוא חלק ונדבך מאותם "חיים אמיתיים" – חיים פילוסופיים.

ומלווה אותנו באשר נלך – אנחנו הולכים והוגים הוגים והולכים.

ניסוח הספר הזה הוא מהלך של חיים –

חלקים ממנו אנו מורישים לסביבתנו –

היא אותו רקע שאנו עצמנו גם ניזונים ממנו – ואליו אנו מפרישים את ברכת תרומתנו,

וחלקים אחרים הם יצירה לגמרי אישית, ייחודית, שתרומתה לעולם נותרת סודית.