1.
מבקש לנצל את המרווח הגדול עד המפגש הבא ללימוד אינטרנטי, שגם יכין אותנו למפגש השלושה עשר אחרי פסח, וגם יהווה מעין סיכום של הדרך המשותפת שעברנו עד כאן.
ואתחיל עם שלושת הסרטונים של איירין ליון ששלחתי לכם במייל נפרד ביום שישי.
שימו לב היא הולכת להסיר אותם עד סוף השבוע, אז אם בכוונתכם לצפות, נסו למצוא את הזמן. בעיקר נראים לי חשובים הסרטון הראשון והשלישי. היא אמנם מאריכה, וחוזרת על הדברים, חלקם כבר מוכרים, ומסבירה קצת כמו למתקשים בהבנה, ובכל זאת אני חושב שהצפייה לא מיותרת ומעשירה.
2.
אחד הדברים שהיא מדגישה בסרטון השלישי זה את סדר הדברים. היא מתארת אנשים שמתנסים בכל מיני סוגים של תרפיה ועזרה עצמית, החל מתזונה, עבודה עם הגוף, מדיטציה, לימוד, טיפול פסיכולוגי מילולי – כולם דברים טובים ומועילים ועוזרים,
כשהם במקומם,
משמע, בסדר הדברים – כשהם באים אחרי שהאדם חזר לרגיעה (למרחב הידידותי),
אבל כשהם נעשים בתור הדבר הראשון, לא רק שהם לא עוזרים הם גם יכולים להעמיס על המערכת. בצד ברכתם הם גם נעשים, כשהם לא במקומם, כמעשים הישרדותיים וממילא גם מביאים עמם את בשורת ההישרדות.
וכך, הבסיס והצעד הראשון לכל הבראה, מתחיל בחזרה למרחב הידידותי.
3.
וכמו שכבר למדנו בשעתו – הקושי אינו בזה שהאדם נכנס למתח (מאבק, בריחה, או קפיאה), אלא בזה שהוא לא מצליח להשמיע לעצמו קריאת הרגעה אפקטיבית, ולפיכך המערכת העצבית הגופנית והנפשית שלו נותרת תקועה במתח תמידי (במרחב הישרדותי).
מדוע האדם מגיע למצב כזה? היא לא ממש מסבירה את המנגנון, אבל היא כן מכניסה את זה לסל של הטראומה: משהו במערכת השתבש במערכת הבקרה הפנימית בעקבות טראומה. זה יכול להיות אירוע מחריד שקרה, אבל סביר יותר שזה משהו שהצטבר מן הילדות ומן האופן שגדלנו לאורך שנים – המון טראומות קטנטנות שהצטברו למגמה.
מה שזה לא יהיה הטראומה הזו ששיבשה את מערכת ההרגעה, היא מגולמת בזיכרון של הגוף – בתוך מערכת העצבים. ולכן גם אם דיבורים זה טוב, בלי שתהיה הפנמה של הרגיעה אל תוך הגוף ומערכת העצבים – האדם נותר תקוע.
4.
בשפה שלנו קראנו למערכת הבקרה שאחראית להכניס את האדם לכוננות סכנה בשם "מורה האסונות". מורה האסונות הוא חלק ממערכת מווסתת חשובה וחיונית לאדם. הבעיה היא שהמערכת הזו יוצאת מאיזון והיא מתחילה להידרדר בתהליך של הדהוד עצמי.
האדם נבהל מן הבהלה.
בדיוק כמו מיקרופון שקרוב מדי לרמקול ומתחיל להשמיע את עצמו עד לשריקה הצורמת.
או כמו המחלות האוטואימוניות שבהן מערכת החיסון מתחילה לתקוף את הגוף עצמו.
כולם משלים ודוגמאות לאופן שמורה האסונות פועל בלי שיהיה משהו שיאזן וירסן אותו.
5.
נסתכל על זה רגע יותר קרוב ונעזר בדוגמא שמביאה איירין ליון:
תאונת דרכים זעירה שאיש לא נפגע בה ושני אנשים שכל אחד מהם מגיב אחרת. הראשון ממשיך הלאה בקלות, השני, ככל שעוברים הימים, מגלה תסמינים יותר ויותר קשים – הוא מתקשה לישון בלילה, מפחד להיכנס לרכב, בעיות מופיעות בגופו, חרדות. הכול סימנים לטראומה. הטראומה הזו לא נמצאת במציאות. היא נמצאת בתוך מערכת העצבים.
אם לחזור אל מורה האסונות אז תפקידו נעשה כראוי ברגע הראשון של התאונה – הדופק עלה, הנשימה הואצה, השרירים נדרכו, אדרנלין הוזרם למערכת – הכול תגובה בריאה וראויה. אבל אחרי שהאירוע הסתיים והמערכת הייתה אמורה לחזור לרגיעה – לסלק את החומרים המיותרים מן הגוף, להתיישב מחדש בתוך המרחב הידידותי – לא היה מי שיווסת את מורה האסונות, ואדרבא, הוא התחיל לזהות בסימנים של עצמו את הסכנה: למשל אם הלב דופק מהר סימן שיש סכנה. וזה הולך הרבה יותר רחוק מזה: הדמיון משחזר שוב ושוב את מה שקרה, מעלה סצנות עם סופים מחרידים, אותם הוא מנסה כל הזמן לדחוק החוצה מעצמו, רק כדי לגלות שהם נכנסים בכוח בדלת האחורית ומנכיחים את עצמם.
6.
הדבר שקראנו לו "חשד-אי-האהבה" הוא בעצם המראה שדרכה מורה האסונות משתקף לעצמו ומזהה בטעות בתגובת עצמו את מה שמפחיד, ונכנס להדהוד עצמי.
חשד-אי-האהבה הוא הדבר שבמקום להרגיע את מורה האסונות ולבשר לו שהסכנה חלפה, מתייצב בינו לבין המציאות, ומחזיר לו את תגובת עצמו ואומר לו – אתה צודק, יש סכנה.
(או בלשון הפנימית של הנפש – אכן, אתה ראוי לאסון שמתקרב אליך).
וכך המערכת נכנסת להדהוד פנימי – כדור שלג הצובר תנופה – ויוצאת לגמרי מאיזון.
7.
חלק בלתי נפרד מזה, גם בדיעבד וגם מלכתחילה, זה מערך ההסתרה וההתנגדות:
מורה האסונות פעיל ומשאיר את המערכת דרוכה, אבל האדם במחשבתו מנסה להשתלט על פעולתו ולווסת אותה ולהרגיעה באמצעות שליטה והסתרה. הוא אומר לעצמו – לא קרה כלום. אבל זה כמובן שקר. כי מורה האסונות ממשיך להיות פעיל, ובמראת חשד-אי-האהבה הוא חוזר וקורא שדווקא קרה. למעשה ממשיך לקרות כל הזמן. הוא הרי לא אידיוט, ברמה של הפרטים הקטנים, הגוף שלו כל הזמן ממשיך לזהות שהוא נמצא במתח – מורה האסונות הוא מערכת ניטור משוכללת המזהה גם תסמיני הגוף, חייבת לזהות, וברמה הגדולה הוא רואה שאובד לו התיאבון, שהעיכול משתבש, שהוא לא ישן טוב בלילה – מה כל זה מראה אם לא שמשהו לא טוב קורה?
אז ההיגיון לא עוזר כאן – להפך. מגבול מסוים והלאה הוא חלק מן הבעיה. מבטא ומגלם את ההתכחשות להרגשה.
האם גם אתם מזהים שאלמלא מראת חשד-אי-האהבה מורה האסונות היה נרגע?
8.
אז מה אפשר לעשות?
העניין הוא שהמערכת הגופנית פועלת הרבה יותר מהר ממה שאנחנו יכולים לעשות בעזרת מודעות. הגוף מגיב מיד.
ומה היא אותה מראת חשד-אי-האהבה, היוצרת חיץ בין האדם לבין המציאות?
לשם כך צריך לחזור אל הטראומה ולכך שהשייכות היא קריאת ההרגעה של האדם. בניסוח אחר אפשר לומר שחשד-אי-אהבה הוא הסירוב לשייכות. הוא הזרע שגודל בתוך סביבה של שייכות פצועה, וזה מה שהוא ממשיך להפיץ בקוד הגנטי שלו בכל הזדמנות חדשה. כשקורה מה שקורה במקום להרגיע הוא מודיע – אינך שייך. חשד אי האהבה הופך למהלך של הסתגרות והתבודדות, שמולו מורה האסונות רק מגביר את הודעות הסכנה שלו.
9.
נגיד את כל זה שוב דרך הדוגמא של התאונה:
האדם עבר אירוע קטן במציאות שבו מורה האסונות הגיב מיד. כעת שהאירוע הסתיים הייתה אמורה להישמע קריאת ההרגעה. קריאת ההרגעה האפקטיבית ביותר היא השייכות – או זו בפועל או זו שהופנמה לאורך השנים. למשל, חיבוק של אדם אוהב, שיחה טובה, קבוצתיות נעימה, ישיבה מסביב למדורה, מגע עיניים, מגע גוף – או הפנמה של כל זה בידיעה של האדם שהוא אהוב ורצוי בעולם הזה – שיש לו על מה להישען. אלא שבשלב זה האדם מסרב לשייכות. אפילו שיש פוטנציאל לשייכות ואפילו אם היא קיימת בפועל הוא מסרב לה. למה? זה חלק ממנגנון ההסתדרות וההסתרה. הרי מה בסך הכול קרה. הוא אדם בוגר, מה, להתחיל לבכות? לבקש חיבוק? לדבר על זה בהתרגשות? כל יצר כזה מדוכא מיד. כי הרי זה מה שאומר לו חשד-אי-האהבה – לא מגיע לו. הוא לא באמת שייך. ודווקא הבדידות והכאב שבה, מושכים אותו עוד יותר לאותה הסתדרות-הסתרה. בה הוא מבקש לנהל את החרדה, בלי להבחין בכך שהיא זו שמנהלת אותו.
10.
הטראומה הבסיסית היא ההסתרה, או בניסוח אחר הטראומה הבסיסית היא היעדר השייכות הראויה – רואים את הקשר?
הטראומה הבסיסית היא לא מה שקרה – קשה ככל שיהיה – אלא היעדר היכולת להזרים את זה הלאה. זה כאן שהטראומה מתקשחת אל תוך הגוף. ובין אם זה היה אירוע חריג שהוסתר, ובין אם זו הייתה הצטברות של טראומות זעירות ולא מורגשות – לגדול בסביבה לא רגישה להרגשות – זה הפך את מורה האסונות לפעיל באופן לא מווסת. הוא זה שמצמצם את האדם יותר ויותר אל תוך דפוסים בטוחים שעם השנים הולכים וקטנים.
הצעד הראשון, במהלך הזה שנועד לגדל את מדריך הידידות – מורה האהבה – שישכון לצד מורה האסונות ויאזן אותו – זה למוסס את ההסתרה. שזה כמו להגיד, להסכים מחדש לשייכות.