מדוע אנו מספרים סיפורים?

1.

זו מניפולציה מחקרית ידועה בפסיכולוגיה חברתית ונעשו עליה כל מיני וואריאציות:

נבדקים שקוראים משפטים מן התנ"כ פחות יתפתו לגנוב לאחר מכן (בניסוי שיאפשר/יקרוץ להם לעשות זאת). למעשה, כל שיחה בענייני מוסר או ניקיון – בכלל זה אפילו רק להניח סבון על שולחן הניסויים – גם הם ישפיעו.

זו רק דוגמא פעוטה הרומזת על כוחם הגדול של סיפורים וסיפורי רקע (נרטיבים) לעצב התנהגות אנושית.

כל אדם מכיר את זה גם באופן אישי: ההשראה שיש לסרט או להרצאה, ההשפעה שיש לעיצוב חזותי של מקום, כוחם של פרסומות… כל אלה מאירים את הסיפוריות וכוחה לפעול על הרגשתנו, מחשבתנו והתנהגותנו בעולם.

אבל מדוע זה פועל כך? מדוע הסיפורים הם כל כך חשובים בחיינו?

2.

יש מחיר לחירות שלנו כבני אדם – לזה שבהתייחס לסיטואציות רבות אין לנו סט מוגדר מראש של התנהגויות המחווט בגנטיקה שלנו והמורה לנו כיצד להגיב.

זה יוצר הססנות ופיזור.

איננו בטוחים מה ההתנהגות הראויה במצב מסוים, ועלינו להכריע מתוך חלופות – הליך שצורך אנרגיה וזמן, ובינתיים מציב אותנו במצב לא נוח בעולם.

יותר מזה, גם לאחר שבחרנו, שאר האפשרויות בדרך כלל לא נעלמות, והן ממשיכות להסיח את דעתנו ולכרסם בבחירתנו. האומנם בחרנו טוב? אם לא הייתה ברירה, מילא – אבל אולי עוד אפשר לשנות את דעתנו? (לבחור אישה אחרת, למשל)…

כל אלה אינם דברים פשוטים.

הססנות ופיזור אינם רק עניין של מצב רוח פסיכולוגי. בפועל הם חותרים תחת החיוניות שלנו, משפיעים על מצב בריאותנו, על כוחנו ליזום להוביל דברים ולהביאם לידי גמר, ומונעים מאתנו פעולות שהיו יכולות להיטיב את תנאינו בעולם.

3.

המיקוד יוצר תנופה והתנופה היא כמו משאבה שמרגע שהיא מתחילה לפעול היא יונקת חיוניות מן העולם ומחיה את האדם ומביא לו עומק וחיבור.

כשאדם נמצא בפעילות עמוקה, שקוע ביצירה בעלת משמעות, הוא יכול גם למצוא את הכוח לעשות הרבה דברים אחרים על הדרך. מנגד, כשהוא שרוי בהיסוס כל עכבר נעשה כמו הר, והוא לא מצליח לגייס את אנרגיית הפתיחה[1] הנדרשת להתגבר על המכשול ולהתחיל לנוע. כשאנחנו לא בטוחים מה הוא הצעד הבא, התנופה מתפרקת, וכשהתנופה מתפרקת גם המשמעות והעומק אובדים.

4.

זה יכול להסביר את כוחם הגדול של סיפורים:

סיפורים באים למלא את הפער שיצרה החירות האנושית שלנו.

סיפורים מנחים אותנו היכן שגופנו והגנטיקה שלנו כבר לא יכולים להנחות אותנו. הם מפרשים עבורנו את סביבתנו ואת מה שקורה בה, מציעים את התגובה הראויה, ופועלים כך נגד ההססנות והפיזור, תומכים ביכולתנו להתמקד ולהגיע לתנופה. הסיפור הוא לא רק רשימה של תגובות אפשרויות – מפרט מתאים לכל סיטואציה – עשה כך או עשה אחרת – הסיפור יוצר חוט של עלילה השוזר את פעולתנו בתוך תנופה.

על רקע זה הרעב שלנו לסיפורים הוא בעצם הרעב שלנו לעומק ותנופה.

הסיפורים הללו הם כמו מנופים גדולים שדרכם אנחנו יכולים לווסת את יחסינו להוויה, ולהשתחרר מן העול של ההליכה באפלה, הסכנה, ההיסוס והמבוכה שבה.

5.

על פני הדברים, ככל שסיפור הוא יותר הדוק, מסודר, מקיף, טוטלי, כך הוא תומך יותר ביכולת של האדם ליצור עומק.

ובגבולות מסוימים זה אכן נכון.

אפשר באופן מטפורי להגיד שהסיפור מהדק את הקרקע ומאפשר לנו ללכת עליה באופן יציב ואגב כך לצבור תנופה. כשהסיפור הוא רפוי זה כמו ללכת על חול או על אדמת ביצה – הקרקע לא יציבה מספיק כדי לתמוך בתנופה ואנחנו מתפזרים לכל הכיוונים, שוקעים בבוץ של עצמנו.

6.

ואכן, אנשים שיש להם אידיאולוגיה ברורה ומוצקה, כמו למשל אלה שנאבקים על הקמת ארץ, או אנשים דתיים, או פעילים חברתיים – יכולים בזכות זה להרחיק ללכת ולהתגבר על מכשולים שאחרים מתנפצים עליהם.

ובאופן כללי נכון לומר שאנשים שיש להם סיפור יציב חיים יותר זמן, בריאים יותר, פועלים יותר בעולם, מגשימים יותר מאשר אנשים שאין להם סיפור יציב.

7.

לכן חופש הבחירה הוא לא כזו מציאה גדולה.

הייתי אומר אפילו שהוא לא ממש בריא לאדם.

זה נכון שהחופש הזה מאפשר לאנושות להתפתח בקצב שהוא הרבה יותר מהיר מן האבולוציה הביולוגית ולכיוונים חדשים ומרתקים – ככלות הכול סיפורים הם עניין גמיש הרבה היותר מגנים – אבל מה שנכון לגבי האנושות בגדול, לא בהכרח עובד עבור היחיד. בשבילו נראה שעדיף שהתרבות תספק לו סיפור הדוק שימלא את החלל של החירות העושה אותו הססן.

8.

סיפור הוא בראש ובראשונה עניין תרבותי-חברתי.

גם כאשר אלה סיפורים שהיחיד מספר, המקור שלהם, והחומר ממנו הם עשויים הוא חברתי. סיפור הוא ישות חברתית.

זה אחד הממדים המחבר בין סיפוריות לשייכות – חיבור שעוד נצטרך להתעכב עליו.

9.

המיקוד הוא מבוא לתנופה. באין מיקוד גם לא יכולה להתפתח תנופה.

הסיפור היציב ממקד (וממילא גם תומך בתנופה).

והתנופה, בתורה, עוזרת להחזיק את הסיפור יציב.

זהו מעגל של היזון חוזר.

10.

סיפור לא מתקיים מעצמו – הוא זקוק לשוב ולהיות מסופר.

סיפור שלא חוזרים ומספרים אותו הולך ומתפרק עם הזמן.

לכן, במעגל הקיום של הסיפור, דווקא לקשיים שהוא נפגש עמם יכולה להיות חשיבות רבה. הקשיים (וההתגברות עליהם) שומרים על התנופה שעוזרת להחזיק את הסיפור ולשוב ולספר אותו. הקשים יוצרים את החיכוך שנותן לסיפור את טעמו. אם סיפור מסוים לא מוליד תנופה של עשייה ומשמעות (החותרת כנגד קשיים) הוא גם לא מקבל היזון חוזר מן התנופה, וממילא הוא הולך ונעלם[2].

11.

אבל, כמובן, בעולם התרבותי שבו אנו חיים כבר אלפי שנים, יש עוד דרך שבה סיפורים יכולים להתפרק: דרך מפגשם עם סיפורים אחרים (של תרבויות אחרות, של אנשים אחרים).

וכך יש צורך להיאבק על יציבותו של הסיפור לא רק כנגד השחיקה הטבעית והכוחות המפרקים מבפנים והיעדר פעילות, אלא בראש ובראשונה כנגד סיפורים אחרים המאיימים על אמינותו ומתארו.

כאן נוצרת קומה שלמה נוספת מעל הקומה המקורית, וזו מחלחלת גם לקומות התחתונות יותר, והיום אי אפשר להבין את הסיפורית שלא על רקע מלחמת הסיפורים. היום כל סיפור הוא בעצם מלחמה. או בניסוח אחר – כל סיפור הוא אידיאולוגיה.

12.

יותר מזה, כל מלחמת סיפורים היא מלחמה בין אלוהימים.

זו לא רק מטפורה. אנחנו יודעים שבעבר כשיצאו עמים להילחם, כל עם נשא עמו לשדה הקרב את האליל שלו, ותבוסתו או נצחונו של עם/שבט זה או אחר היו תבוסתו או נצחונו של אותו אליל. גם היום, אף שהדברים יותר מתוחכמים ומסווים, זה בעצם אותו עניין. לא רק במובן זה שהאל כביכול בא לחזק את ידו של העם במלחמה, אלא גם במובן זה שהאל הוא מלכתחילה הסיבה למלחמה – זה עליו שנלחמים.

ובצדק.

מכיוון שאם האלוהים מבטא את מימד העומק של החיים, את החיוניות והאפשרות להתחבר אליה ולינוק ממנה, כי אז הסיפור היציב הוא התנאי לקיומו של המיקוד המאפשר זאת, והמלחמה של תרבות מסוימת על האלוהים שלה משקף בעצם את המלחמה על הסיפור שלה – על הדרך המיוחדת של התרבות הזו להתמקד וליצור משמעות ותנופה.

אלוהות כזו או אחרת היא תמיד מרכז העומק של כל אידאולוגיה, וסיבת הקיום של הסיפור. בו זמנית גם מה שמחזיק את הסיפור וגם מה שנותן לו את טעמו. יש כל הזמן יחסי גומלין בין השוליים למרכז. אלוהים הוא המרכז, הסיפור הוא הפריפריה. במקרה של מחבלים מתאבדים הקוראים אללה הוא אכבר המרכז של אידאולוגיה הוא גלוי, אבל זו המהות של כל אידאולוגיה.

13.

אמרתי למעלה שככל שסיפור הוא יציב יותר, הדוק יותר, טוטלי יותר, כך הוא בריא יותר לאדם – שהרי הוא מספק לאדם תשובה מהירה יותר ועניינית יותר למציאות, וכך הוא מאפשר את המיקוד והתנופה החיוניים לו כל כך.

עד גבול מסוים.

מכיוון שסיפורים הדוקים מדי יכולים גם להיות כמו דינוזאורים – מחוסר גמישותם ואי-היכולת שלהם להתאים את עצמם לסביבה המשתנה הם גם יכולים להתרסק ובדרך לרסק גם את האנשים האוחזים בהם.

אבל בעיקר מכיוון שמעבר לגבול הזה האדם מאבד לא רק את חירות הבחירה אלא גם את חירות היצירה. לאבד את חירות היצירה זה לאבד את אלוהים.

14.

לא אפתח כעת את ההבחנה בין חירות הבחירה לחירות היצירה. עשיתי זאת במקומות אחרים[3]. מה שעולה מהבחנה זו הוא שחופש הבחירה ראוי במידה והוא תומך בחופש היצירה ועוקב אחריו, אבל במידה והוא יוצר פיזור והיסוס הוא מאבד את הרלוונטיות שלו.

הסיפור פה הוא כמובן קצת יותר מורכב, מכיוון שפיזור והיסוס, הליכה לאיבוד, חוסר ביטחון, הם כולם נדבך חשוב ביצירה. ועם זאת יש הבדל בין הליכה לאיבוד פורייה לכזו שהיא לא.

דוד בן יוסף נוהג להשתמש בצירוף "הססנות ממארת" כדי לסמן את סוג ההיסוס הזה שאינו מביא ברכה. בשבילו זו לא תיאוריה – הססנות ממארת היא בשמה האחר סרטן. אבל המידה שהוא שם כנגד אותה הססנות ממארת היא לא איזה סיפור מקובע, נוקשה, חד ממדי ומנולוגי – מה שהוא מעמיד כנגד ההססנות הממארת זה את היצירה. הוא אפילו טבע לזה סלוגן: יצירה או יצר-רע.

בניסוח שלי ובהתייחס לעולם הסיפורים – להיות מספר או להיות מסופר.

15.

כולנו זקוקים לסיפור מסגרת יציב שבתוכו נוכל לפעול. אי אפשר בלי.

אבל מה שנותן לסיפור את יציבותו יכול להיות שונה. במקרה אחד זה יכול להיות הנוקשות, במקרה השני היצירה, וכשזה נוגע לסיפור תרבותי – הדיאלוג[4] (משמע, האופן החי שבו אנו ממשיכים לרקום את הסיפור במשותף).

אנחנו יכולים לפעול הרבה כדי לחשל את הסיפור שלנו או שאנו יכולים לצלול אל תוך היצירה ולקבל שם עוגן אחר של יציבות – זה קשור לנוכחות.  

רוצה להפנות אתכם בהקשר הזה לראיון שנערך עם פמה צ'ודרון. במיוחד החל מן הדקה ה12:

https://www.youtube.com/watch?v=r9StMpMcuX8

שם היא מדברת על העומק הרב שהיא גילתה בהתפרקות – עומק שקשור להבנה שחוסר הביטחון הוא התשתית של החיים. כל מה שאנו עושים כדי לקבל ביטחון משאיר אותנו ברמה מאוד מלאכותית וצפה מעל המציאות. כשאנו מפסיקים להילחם בחוסר הביטחון, אנחנו יכולים להתעורר ולהיעשות נוכחים. אבל מה שמאפשר לפמה עצמה "לנוח בבלבול" הוא בכל זאת סיפור מסגרת: היא נזירה בודהיסטית. יותר מזה, היא חוזרת ומספרת את הסיפור שלה, משתפת בו עוד ועוד אנשים. גם זה חלק מיציבות המסגרת.

ובלי סיפור מסגרת בכלל – אי אפשר.

16.

ובכל זאת, מה עושה את ההבדל בין סיפור מסגרת בריא לכזה שהוא לא כזה?

(ואיזה סיפור אני מנסה בעצם להציל עכשיו?)

או בניסוח אחר: מה הוא הסיפור הנכון?

העניין הוא שאנחנו לא יכולים להמציא את עצמנו מחדש. אנחנו תמיד המשך של משהו וגם הסיפורים שלנו מקננים בתוך סיפורים אחרים שמקננים בעוד סיפורים וכן הלאה, שלובים במסורות, בדברים שהועברו אלינו במודע ורבים שבכלל איננו מודעים אליהם. לכן קל יותר לחזור בתשובה, להפוך לנזיר זן, או להיכנס למסורת אחרת המהווה מרחב סיפורי-שייכותי אחר שיש לו יציבות משלו ואט אט להתרגל לדרכיו, מאשר ליצור סיפור חדש לחלוטין. זה לא אומר שבכניסה למסורת קיימת לא צריך להלחם על הסיפור – כבר אמרתי, כל סיפור חייב להיות שוב ושוב מסופר – אבל לפחות ברור על מה נלחמים, ומחוץ לעבודות תחזוק הסיפור הוא יכול להעניק תנופה של עומק.

כך שבעולם היום, שהוא מרובה סיפורים, התשובה לשאלת הסיפור הבריא קשורה לאיזון עדין בין מידת ההשקעה שצריך להשקיע בתחזוקו, לבין מידת הברכה שלו למיקוד ולתנופה. כמו שאמרתי על חירות הבחירה שראוי למדוד אותה במידה שהיא תומכת בחירות היצירה, כך גם בריאותו של הסיפור, בסופו של דבר תימדד ביחס ליצירה שהוא תומך בה.

והיצירה, כמו הדיאלוג, כבר שייכת לסדר אחר מסדרו של הסיפור.

זו הממשות שאנו מבקשים לחבור אליה.

(כן כן, יש ממשות, לא הכול סיפורים).

17.

יש עוד הרבה מה להגיד ולהאיר, למשל על חשיבות ה"אמת", עוד על הקשר בין שייכות לבין סיפורים, ועל הזהות בין קהילה לסיפורים, והאופן שהסיפורים מאחדים את הקהילה, ועל היצירה ומה עושה אותה כזו, על הדיאלוג והמפגש עם האחרות…

אבל אעצור כאן, ואתן לכם להמשיך את הסיפור בדרככם.

 

[1] במכאניקה מבחינים בין חיכוך קינטי, הקיים בתנועה לבין חיכוך סטטי שקיים במעבר ממצב סטטי לתנועה. החיכוך הסטטי גדול יותר בדרך כלל מן החיכוך הקינטי – כשדבר כבר נמצא בתנועה יש לו אמנם חיכוך, אבל קטן יותר.

[2] הקשיים הם לא רק מה שמביאה המציאות אלא גם מה שהאדם יכול ליצור באופן מלאכותי באמצעות אותו סיפור – כמו למשל המצוות בעולם הדת. סיפור הוא לא דבר תיאורטי – הוא מתקיים באינספור הפרקטיקות המחייבות אדם לפעול במציאות ואגב כך גם מחזקות ומבססות את הסיפור.

[3] כאן למשל.

[4] מן הסתם אתם כבר יודעים שלשם יתכנסו כל מסקנותיי – הדיאלוג…

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *