1.
נניח שאדם עובר חוויה משמעותית בסדנה להתפתחות אישית. נשמתו מטולטלת, הוא פוגש אמיתות רגשיות חדשות, מתגלה לעצמו באופן שלא הכיר לפני כן, ונוכחות רעננה מחלחלת אל גופו, וממש מתיישבת ברמה התאית של הווייתו. הוא השתנה, הוא יכול לחוש זאת, והוא מצפה שהשינוי הזה ישלח שורשים אל חייו הרגילים, ויתמיד גם בחזרתו הביתה.
אבל השמירה על ערנות בחייו הרגילים מתגלה כיותר קשה מששיער.
אמנם משהו בו השתנה, ולפחות בימים הראשונים הא ממשיך לשאת את הטעם של ההתגלות, ופה ושם גם משתף אנשים קרובים במפנה של חייו – הוא יזכור את הסדנה הזו כל חייו, והיא תישאר נקודת ציון חשובה בתולדותיו – אבל הוא בכל זאת שוכח את העיקר.
דומה שלהרגלי חייו יש כוח עצום, והם חוזרים וכובשים את נפשו.
בזמן הסדנה הוא ראה את כל העולם באור חדש, וסבר שהראייה הזו כל כך חזקה ואמיתית, עד שאין סיכוי שהוא ישכח אותה, אבל כשהוא חוזר לשגרות חייו, ולסביבתו האנושית המוכרת, וחוזר לתקשורת שהוא רגיל לה עם האנשים שהוא רגיל אליהם, הזיכרון מתעמעם עד כי שוב לא נותר ממנו אלא הידיעה שמשהו קרה – אבל מה בדיוק ולמה זה חשוב, ואיך זה אמור להשפיע על חייו – את כל זה הוא שוכח.
משהו בו זז לטובה – בזה גם אחרים מבחינים – אבל הרוב נותר במקומו.
2.
ואולי היה מוגזם לצפות ליותר מכך.
אנשים לא משתנים או משתנים לאט מאוד, ויש אפילו כאלה שטלטלה כזו, עם כל הגילוי שבה, דווקא מחזירה אותם ביתר שאת להרגליהם, ולפעמים גם לחוסר אמונה בעצמם, שהרי אם עברו טלטלה כה גדולה, ועדיין הם חוזרים להרגליהם הרעים – אז כנראה שהם חסרי תקנה.
ועל רקע זה גם לפעמים עולות תהיות לגבי עצם האמת שהתגלתה באותה סדנה. אולי זה היה סוג של הפנוט, הקשור לנסיבות המיוחדות שנוצרו בסדנה ולכוחו של המנחה לשדל את המשתתפים? אולי, בדומה לסמים, זו אשליה שאינה קשורה למציאות?
ומנקודת המבט הזו, הם יכולים גם לנדנד בראשם ולומר – אנחנו לא מאמינים בסוג הזה של תהליכים חזקים, החיים לא עובדים ככה.
3.
ואף על פי שאני לא מתווכח עם העובדות, אני בכל זאת רוצה להציע להן פרשנות חדשה, וקצת פחות פסימית, ואגב כך גם לסמן מה היה חסר באותה סדנה, שהיה מאפשר למה שהתגלה בה, אכן להכות שורש בנפש האדם.
כי אולי גם הסמים, בעצם, אינם אשליה. גם הם מבשרים איזו אמת, שלרגע נפקחו עיניו של האדם לראותה, ואם האדם חזר לחייו הרגילים ושכח, זה לא משום שחייו הרגילים נושאים איזו אמת אמיתית יותר, אלא מכיוון שעיניו נעצמו חזרה.
והעובדה הזו – של השכחה, ועצימת העיניים חזרה – היא אולי פחות גורלית ממה שנדמה.
4.
להיות מעשן שמתרגל אי-עישון ומתמיד בכך לאורך שנים, שונה מלהיות לא-מעשן שמדי פעם גם מעשן פה ושם. ייתכן ששניהם, ברמת העובדות, מעשנים לאורך השנים את אותו מספר סיגריות, אבל מה רב ההבדל בחווייתם האישית!
הראשון נאבק כל הזמן בעצמו. היות והוא מזהה את עצמו כמעשן, הרי שאי-עישון דורש ממנו "בגרות", תובע ממנו מאמץ, ומהווה ניסיון מתמיד להתרחק מטבעו הסורר כדי להיות למישהו אחר – לא מעשן. מה שהוא היה רוצה מצד עצמו, זה דווקא לעשן. ובימים של עייפות כשדברים מסביב לא ממש עובדים עבורו, הוא מפנק את עצמו בסיגריה – נחמה על חייו הקשים. ולפעמים הוא מתיר כל רסן – ממילא שום דבר לא חשוב. אחר כך הוא יגיד – "שוב נפלתי".
אצל השני הדברים הרבה יותר פשוטים. היות ומלכתחילה הוא לא מזהה את עצמו כמעשן, ואדרבא ברור לו שהוא "לא-מעשן", הוא אינו צריך להילחם בטבעו כדי לא לעשן. אין לו סיפור על כך שאי אפשר לחיות טוב ללא סיגריה, ושקפה הוא לא קפה בלעדיה, שנדרש להיות בוגר כדי לא לעשן וכן הלאה. הסיגריה היא פשוט עוד קישוט לא מהותי בחייו.
כשאדם מבקש להיגמל מעישון, לדברים הללו יכולה להיות משמעות רבה. אם תהליך הגמילה יעזור לו לראות שבאמת, מצד עצמו, הוא לא מעשן ואין לזה שום קשר לאני המקורי שלו ורצונותיו הממשיים – משמע – אם תהליך הגמילה ימצב אותו בזהות חדשה, כזו שמספרת את הסיפור של העולם מזווית חדשה, ייתכן שמהפך יקרה בנפשו, ובאחת הוא יאבד כל עניין בסיגריות בלי כל צורך במאבק, ובמאמץ הירואי להתגבר על התמכרות קשה.
5.
וכך גם לגבי הסדנה והגילויים שהתגלו בה.
אחריה האדם חוזר לאורח חייו הרגיל, אבל לא רק – הוא גם חוזר לתפיסה המקורית של עצמו, ומשבץ בה את ההתגלות של הסדנה באופן מוגן ומותחם, שבסופו של דבר מבטיח שלא ישתנה באמת. הרי יש הרבה אנשים שעוברים סדנאות כאלו – זו סדנה בסך הכול – הוא עבר חוויה מטלטלת, זה נכון, אבל זה מה שזה – חוויה. גם כשהוא רואה סרט זה יכול להיות מאוד מרגש.
הוא חוזר כך אל הסיפור הרגיל שהוא מספר על עצמו, שהוא אפילו לא הסיפור הרגיל שלו, זה הסיפור הרגיל של תרבותו. אותו הוא חוזר ללבוש כשהוא יוצא את שערי המקום האחר. הוא אולי עבר חוויה משמעותית, אבל שפתו לא השתנתה, ותפיסת העולם שזו נשאת עמה לא השתנתה, והסיפור שהוא מספר על ה"אני" שלו לא השתנה.
6.
במטפורה אחרת – הוא חזר למערכת הצירים הישנה.
אמנם במערכת הצירים הישנה הזו יש מקום גם לחוויה החדשה שחווה – הנה הוא מסומן בערכים גבוהים בפינה הימנית למעלה – אבל דווקא זה גם עושה אותה לא מהפכנית.
בחשבון האחרון אלה אולי אותן עובדות הנפרשות בתוך המרחב של מערכת הצירים, ומבחינה מתמטית גרידא, באמת זה לא אמור לשנות, אם נשנה את מערכת הצירים ונמקמה במקום אחר, אבל מבחינה אנושית זה מאוד משנה. מבחינה אנושית, העובדות אינן נמדדות במרחקים מוחלטים, אלא במידות של "קרוב" ו"רחוק". וכל הגדרות ה"קרוב" ורחוק" מסומנות ביחס למערכת הצירים המסוימת של האדם, ונקודת האפס שלה.
נקודת האפס של מערכת הצירים, היא לא רק פרשנות של מי שהוא, אלא נקודת מוצא לבחינת העולם, והמקום הטבעי שהוא חוזר לנוח בו, אחרי המאמץ. ומכיוון שבמוקדם או במאוחר הוא יצטרך לנוח, הרי שמיקומה של מערכת הצירים יעשה את כל ההבדל בטווח הארוך. לא מה שהוא שומר במאמץ של מודעות, אלא המקום הנוח שאליו הוא חוזר בלילה.
ואם ההתגלות שחווה בסדנה לא גורמת לו להזיז את מערכת הצירים ממקומה הישן, אז בסופו של דבר יתברר כוחה כקטן ממה שחווה. בזמן הסדנה היא פירשה את כל המציאות באופן אחר, וכעת היא חזרה להיות עוד דבר בפרשנות הישנה.
7.
במטפורה אחרת – הוא לא שיחרר את דוושת המצמד.
הרבה קשור בתחושת המציאות שלנו – מה נחשב בשבילנו אמיתי ומה לא. החוש הזה של ה"מציאותי" הוא כמובן כישרון חשוב לאדם. אחרת היינו יכולים להתעורר משינה ולהמשיך לברוח מחלום מפחיד. חשוב שנדע להבחין בין סרט למציאות. בסרט אנחנו מתרגשים ונבהלים וה"מנוע" שלנו יכול לעבוד בטורים גבוהים – אבל אנחנו לא משחררים את דוושת המצמד. וכך המנוע עובד על סרק. הוא לא משנה את המציאות שלנו, לא גורם לנו לפעול, כפי שקורה, למשל, כאשר משהו אמיתי קורה.
כשאנחנו חוזרים מן הסדנה, ומכל מיני סיבות חוזרים לראות בחיים הרגילים שלנו את הייצוג של ה"אמיתי", מניה וביה אנחנו לא מאפשרים למנוע של ההתגלות לפעול בתוך המציאות של חיינו. זו הייתה אולי חוויה אמיתית אבל היא הייתה אמיתית באופן הזה, הדמיוני משהו, הפנימי, הלא ריאלי וכן הלאה.
8.
אז מה הייתה הסדנה הזו והגילויים הרגשיים המטלטלים שבה?
כשהוא חוזר אל חייו הרגילים, באופן לא מודע הוא שב לאמץ את מערכת הצירים הישנה, זו שמגולמת ביחסיו, בשפתו, בסביבתו התרבותית, בעברו. ממנה הוא יכול להשקיף על ההתגלויות שלו, ולמקמן בסדר העולם הישן. הוא הרי מחפש לעשות מובן, ולא בנקל יוותר על ידיעתו את העולם. וכך, גם אם השינוי המקומי שחווה היה אדיר ממדים, הוא לא מינף אותו לכדי קונברסיה (שינוי אמונה), הוא לא חולל מהפך.
מדוע?
יש לכך כל מיני סיבות. אחת מהן קשורה ל"פסיכולוגיה" – לסיפור התרבותי על מקומם של שינויים כאלו, כשייכים לעולם הפנימי, הדמיוני משהו של נפש האדם. שינויים כאלו לא אמורים להשפיע על העולם. בשונה, נניח, מן הדת – ששם הגילוי הדתי מזמין חזרה בתשובה (משמע נקיטת פעולה) – פה ה"אמת" של ההתגלות נותרת מותחמת בתוך הפרשנות הפסיכולוגית, ובתפיסת העולם המכאנית. למעשה המילה "קונברסיה" עצמה מוגדרת בפסיכולוגיה כ"הפרעה נפשית". ויש לה מקום מוגדר בתוך המילון של ההפרעות הנפשיות (DSM), שמהווה באופן מטפורי את מערכת הצירים של תפיסת העולם הזו.
וכך, למרות שבזמן הסדנה כל עולמו הואר מכיוון חדש, כשהוא חזר לחייו הרגילים כל זה נעשה מחדש ל"חוויה". חוויה משמעותית, חשובה, אבל לא בסיס ל"מהפכה" בעולם. בהבחנה הזו בין מה שהוא מציאתי למה שלא, הוא חזר ללחוץ על דוושת המצמד, וניתק בין החוויה שעבר לבין סדר העולם כפי שהוא מבין אותו. לא רק שזו לא סיבה ל"מהפכה" זה גם נהיה, בהצטברות שלו, לעוד מהלך של נורמליזציה המשמר את הקיים.
9.
החזרה בתשובה הדתית, לעומת זאת, מזמינה מהפך אמוני.
והמהפך הזה מעוגן בהרבה מאוד דברים:
קודם כל הוא מעוגן בתפיסה שה"התגלות" איננה רק "חוויה" פרטית אלא מבטאת את ה"אמת". אלוהים קיים. התורה, המצוות, העם היהודי, ההיסטוריה – כל זה לא משקר.
אחר כך יש שפה שלמה, ומסורת שלמה – ובעיקר קהילה שאפשר לחבור אליה, ואשר מחזיקה את מערכת הצירים החדשה.
אחר כך ישנן המצוות ולמעשה אורח חיים שלם שנושא בתוכו באופן מובלע את מערכת הצירים החדשה, ועושה אותה יותר מתיאוריה – הוא עושה אותה לבשר של עשייה.
ולבסוף, ואולי הכי חשוב – יש ייעוד חדש שעושה את מערכת הצירים הזו לא רק למשהו פסיבי (הסתכלות על העולם), אלא נקודת המוצא לפעולה. כך למשל, חסידות חב"ד מציעה לא רק את הקהילה, אלא במובן מסוים עושה כל חוזר בתשובה ל"שליח" ונותנת לו ייעוד.
כל אלה ממקמים מחדש את מערכת הצירים ועושים את העולם לאחר במובן עמוק ומהותי.
10.
לו סדנה להתפתחות אישית הייתה דואגת גם היא לכל ה"תפאורה" הזו, שאנו מוצאים בחזרה בתשובה הדתית, היא הייתה יכולה אולי למנף את ההתגלויות הרגשיות לכדי נקודת מוצא גם בחיים ה"רגילים".
בניסוח אחר: לא די בהתגלות – חזקה ואמיתית ככל שתהיה – יש צורך לשבצה חיים באופן פורה (לזרוע אותה) בעזרתם של:
קהילה תומכת, שפה חדשה, הרגלים חדשים, תפיסה מהפכנית, וייעוד חדש (תקווה חדשה).
וכל הדברים הללו באים לתמוך בדבר האחד הזה – להציב את מערכת הצירים במקום חדש, שהוא עיקר המהפך האמוני. וכשהמהפך האמוני הזה קורה יכול האדם להמשיך את חייו הרגילים, במקום עבודתו הרגיל, ועם האנשים הרגילים, ועדיין משהו בו יתחדש ויישאר ער.
אם כך הייתה נוהגת הסדנה, זה היה מאפשר גם סוג של חזרה בתשובה נפשית.
11.
כאן אני רוצה רגע לחזור לרגע אל החזרה בתשובה הדתית, ולהעיר שעם כל כוחה וייחודה ייתכן שהפרזתי בעוצמתה, ועליי לסייג את מה שאמרתי על השינוי שהיא יכולה לחולל. כי הרבה פעמים, קורה גם שהחוזר בתשובה, שעשה מהפך בחייו, ימצא את עצמו שוב באותם חיים רגילים שביקש לעזוב. התפאורה השתנתה, אבל זהותו בתוכה נותרה די דומה.
הרבה מזה קשור לכך, שברוב המקרים גם אנשים דתיים, שלא באופן מודע, מאמצים את נקודת המבט של התרבות המערבית, והפסיכולוגיה בתוכה. כלפי חוץ הם אולי לבושים אחרת, אוכלים אחרת, נוהגים אחרת, ובכל זאת, הם נאמנים בצורה כלשהי למערכת הצירים התרבותית הגדולה, וממנה הם מסתכלים על העולם ברוב ענייני היומיום שלהם. גם החיים הדתיים הוכנסו אל תוך בועה ומוקמו באופן בטוח בתוך מערכת הצירים הישנה, הדומיננטית.
על רקע ההערה האחרונה – אם החזרה בתשובה שיש לה מסורת כל כך רחבה וקהילה תומכת, והרגלי חיים חדשים וייעוד חדש, לא תמיד מצליחה לעשות הבדל מהותי בחייו של אדם, איזה סיכוי יכול להיות לסדנה חד פעמית של התפתחות אישית?
12.
דבר אחד מכל מקום ראוי להאיר: רבים אמנם חוזרים לסורם, אבל יש אחרים, שההתגלות – ולא משנה אם היא דתית או נפשית או אחרת – גורמת למפנה ממשי בחייהם, ומנקודה זו והלאה כל תפיסת עולמם וחייהם בתוכם משתנים.
הרבה פעמים זה קורה כשההתגלות מפציעה בזמן של קושי גדול – מחלה או מצוקה נפשית, שמתוכה אדם מבין שאין לו ברירה – הוא לא יכול להישאר בתיאוריה, וזה הופך לעניין של חיים ומוות בשבילו – והוא בוחר בחיים.
ונדמה לי שמה שמאפיין את המקרים הללו של מהפך אמוני – אם הוא לא שינוי דרמטי כלפי חוץ, אלא כזה שנקודת האפס של הצירים הוזחה בו – קשור בצורה זו או אחרת לתפיסה הניסית של החיים.
13.
אני אומר "תפיסה ניסית" של החיים, אבל זו יותר מתפיסה – זו התמסרות.
העיקר שבה הוא הנכונות לוותר על הידיעה, ולבחור בראייה.
וכאן ראוי הסבר:
בעצם, מה שאני אומר על הסדנה להתפתחות אישית, הוא שלא די בהתגלות – צריך להסכים לספר את כל הסיפור מחדש. אבל אני אומר גם יותר מזה, לא די בסיפור מוגדר ומסוים חדש, אלא צריך להסכים להתמסר לאורח המחשבה המהפכני. הוא זה שרואה בהווה נקודת מוצא רדיקלית, ומתוכה הוא מוסר לאדם ייעוד החורג ממה שהוא יודע, ונותן לו תקווה מסוג חדש.
כי בדרך כלל ה"רגילות" שאנו חיים בה איננה רק פרי של הרגלים ושגרות ופרקטיקות החוזרות על עצמן, אלא בראש ובראשונה מקום מבטח פסיכולוגי שאנו נקשרים אליו ואוחזים בו.
ההכרה שאי-הביטחון הוא התשתית של ההוויה – דבר המתגלה למשל לאדם אחרי טלטלה מציאותית אמיתית (כלומר לא רק בתוך סדנה – אלא בגירושים, חרדה, משבר נפשי, מחלה קשה וכן הלאה) – דוחפת את האדם לוותר על ה"רגילות" לטובת המהפכנות – שכאמור היא יותר מתפיסה – היא עמדה של התייצבות. במקום התנועה הרגילה שמנסה לסדר ולארגן לאדם מקום בעולם, הוא לומד לחיות את חייו בחוויה של "בלתי רגילות" החודרת ומחלחלת לכל פינה של נפשו. הוא לא עסוק בהתיישרות על פי קווי הכוח של החברה, של הסיפור, אלא נעתר ללבדותו, ומתחיל לנוע באופן ייחודי וחד-פעמי – בתודעה ניסית.
14.
בניסוח אחר – הוא מקבע את נקודת האפס של מערכת הצירים שלו באי-ביטחון (באי-ידיעה).
זה נשמע כמו מהלך נושא סתירה, אבל זה כנראה בכל זאת ממשי.
זה יכול לבוא לידי ביטוי בהבחנה בין שינוי להשתנות:
שינוי הוא דבר שאדם עושה מן הכתפיים ומעלה – כלומר, משהו שעדיין הוא שולט בו, מארגן אותו, מתכנן אותו, מבנה אותו, שולט בו מבחוץ – יודע אותו.
השתנות היא התמסרות. היא מתחילה ממרכז הגוף, מקומת הלב והבטן. מבטאת את המהפך האמוני – הוא לא יודע אבל מאמין.
ועם כל זה שתיאור זה עשוי להישמע מאוד הירואי, גדול, חריג, הוא גם אנושי מאוד וקשור לתנועה הידידות. החיים אחרי מהפך כזה אינם חייבים שינויים חיצוניים מרחיקי לכת, ובכל זאת משהו עמוק מאוד השתנה, בתשתית. בדרך כלל חושבים על אדם מציאותי ככזה שיודע הרבה על המציאות, וה"ניסיות" בשבילו היא אשליה, ואילו כאן דווקא הניסיות היא סימנו של האדם החובר לממשות.
15.
ואחרי שקיבענו את נקודת האפס של מערכת הצירים שלנו באי-ביטחון ובאי-ידיעה,
אנחנו יכולים למקם מחדש את כל המושגים האחרים במערכתה צירים שלנו – ידיעה, קהילה, שפה, ייעוד, וכן הלאה – כולם חשובים במקומם. לא נרצה לוותר עליהם.