1.
דוד בן יוסף נהג לומר בשם אביו שוב ושוב:
"דברים שלא ראוי לומר פעמיים, גם לא ראוי לומר פעם אחת,
ודברים שראוי לומר פעמים ראוי לשוב ולומר אותם שוב ושוב."
2.
בחיבור הנוכחי אני רוצה לענות על שלוש שאלות:
- האם יש דרך נכונה לחיות את החיים (ומה היא)?
- האם ניתן ללמוד את הדרך הזו (ובאיזה אופן)?
- והאם שאלת החיים הנכונים היא שאלה שראוי לשאול אותה וראוי ללמוד אותה (והאם רשאי אדם להיבטל ממנה?)
3.
מצד אחד – אם אכן יש דרך נכונה, משתמע שיש גם דרך לא נכונה, ואדם שלא יעשה את עבודתו כהלכה, עלול למצוא את עצמו מסיים את חייו כטעות. על זה נאמר שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. לחיות בניסיון מתמיד לא לטעות, להיות מדויק, לקלוע לדרך, לפעול נכון – נשמע לגמרי כמו דרך לא נכונה לחיות את החיים…
מצד שני – פשוט לחיות את החיים כמו שבא, על פי ההתניות והאופנות המתחלפות, ובכוח ההתמדה של הסביבה, ובלי לטרוח בכלל לברר האם יש חיים ראויים יותר, גם זה לא נשמע בהכרח מלבב.
על אחת כמה וכמה שנראה שאנו לא באמת פטורים מן השאלה.
גם כשאנו כביכול חיים "כמו שבא", בלי לעצור ולשאול, עדיין יש חלק בנו שבאופן לא מודע מנסה "לעשות את זה נכון". אולי אנחנו לא שואלים במילים, אבל במעשינו ובהתנהגותנו אנו שואלים, ומנסים לענות באינספור הזדמנויות.
ואם ממילא השאלה נשאלת, עדיף כבר להעלותה מנבכיה הלא מבוררים, ולהניחה על השולחן. ואם כתוצאה מכך נגלה שהשאלה אינה ראויה – זו תהיה ההזדמנות לסכור את פיה אחת ולתמיד – הלאה המדכאים! תנו לחיות!
5.
כי הרי די ברור שכל דרך "נכונה" מיד תעלה אחריה צרור שאלות: מאיפה אתה יודע שזו הדרך הנכונה? מי קבע שזו הדרך? מתוקף איזו סמכות? ומדוע שזה יחייב אותי – האדם החופשי?
מדמיינים אנחנו גדודים גדודים של אנשים שחיים באופן נכון, ושום חריג לא בולט מן השורה. המון משתדלים טובי לב, שכבר גילו את הדרך, ומסרו את עצמם להדרכתה. יופי של חיים נכונים, נורמאלים ומשעממים.
האם לשם אנחנו חותרים כשאנחנו שואלים את שאלת החיים הנכונים?
6.
הרשו לי אם כן להחליף את המילה "נכונים" במילה "טובים".
ההחלפה הזו, בין היתר, תעביר את המשקל מן ה"מטרה" אל ה"תכלית".
מטרה היא דבר המושת מבחוץ. למשל, יעד הנסיעה של הרכבת. מכיוון שהמטרה חיצונית ושרירותית לרכבת, גם אין כל דרך ללמוד אותה מתוך ניתוח המבנה הפנימי של הרכבת. לעומת זאת, התכלית היא מושג יותר פנימי אורגני וטבעי, ואפשר ללמוד עליו מתוך התבוננות וחקירה של הדבר שנמצא לפנינו. כך למשל, אפשר ללמוד מתוך חקירת המבנה של הרכבת והתבוננות על אופן פעולתה וההקשר שבו היא מתפקדת, שתכליתה היא לנסוע (ולא, למשל, לדרוס אנשים).
ההבחנה הזו בין מטרה לתכלית אינה חפה מבעיות, אבל היא יכולה לסייע להבין את טיב ההחלפה שאני מציע – ה"טוב" הוא מושג אורגני וטבעי לחיים, ה"נכון" קצת פחות.
אפשר לראות זאת על מושג כמו "בריאות", שלא מצריך מטרות חיצוניות כדי ללמוד אותו. אפשר לזהות בשלל סימנים ותחושות שהמערכת "עובדת כמו שצריך" לעומת הזמנים שבו היא "משובשת". אם היה רק מדובר בשאלת החיים הנכונים, אפשר היה להגיע למסקנה שבריאות זה לא דבר חשוב, שהמטרה של החיים היא בכלל אחרת – לבנות את הארץ, למשל. יותר קשה לענות כך בנוגע לבריאות או בהרחבה לגבי "החיים הטובים". זה לא אומר ש"לבנות את הארץ" הוא בהכרח לא שייך לחיים הטובים, אבל כדי לענות על השאלה הזו לא נצטרך לספקולציות חיצוניות לחיים עצמם – אם נקשיב להם הם כבר יגידו לנו.
7.
הדוגמה של הבריאות, אגב, מחדדת לנו עוד שני עניינים:
העניין הראשון מורה על הייחודיות של התשובה. כבר התרגלנו לאופנות בכל מה שקשור בתזונה בריאה – אופנות שמיטב המחקרים מגויסים אליהן ומראים שחלב הוא בריא, אבל אחר כך לא, שצמחונות היא התשובה, אבל אחר כך שדווקא לאכול בשר ושומנים, שזה קשור לצרופים, אולי לסוג הדם, אולי למושבת חיידקי המעיים – בקיצור, היום יותר ויותר מצביעים על ההבדלים בין בני האדם ונסיבות חייהם, ועל כך שגם אם יש עקרונות כלליים, לכל אדם יש תזונה בריאה משלו – דרך ייחודית אותה הוא יצטרך ללמוד מתוך הקשבה לעצמו.
העניין השני הוא שהדיוק כאן אינו דיוק סטטי – כמו שיווי המשקל של אדם, שדורש שהאדם כל הזמן "יפול" כדי לחזור ולגלותו, כך הבריאות היא תנועה עדינה ומשתנה של חזרה לבריאות. ומה שהיה בריא אתמול, אולי שוב לא יהיה היום – אבל אם האדם שומר על קשר עם תנופת הבריאות – הוא יזהה את הסטייה, ויוכל לתקנה בכיוון הנכון. אלה שני מושגים שונים של דיוק – הדיוק הסטטי והדיוק הדינאמי – והאחרון הוא שחשוב בחיים.
8.
שני העניינים האחרונים רלוונטיים מאוד לשאלה – האם יש דרך לחיות באופן טוב (שהוא התרגום שתרגמנו לשאלה "האם יש דרך נכונה לחיות את החיים?"). ה"חיים הטובים" כאן הם הכללה של הבריאות, ונוגעים לטיב הניגון כולו – גוף, נפש ונשמה. ואפילו יותר מכך, שהרי אנחנו גם יצורים חברתיים, והבריאות החברתית היא בוודאי חלק מן החיים הטובים, כמו גם שאלות של ייעוד והגשמה.
מתוך כך אנחנו לומדים לא רק שלכל אדם יש אולי חיים טובים משלו, ולא רק שהחיים משתנים כל הזמן ודורשים את הגמישות של הלימוד המתמיד, אלא גם שהלימוד הזה לא בא לחסוך מן האדם את טורח החיים – כביכול להעלות אותו על המסלול שאחריו נפתרים כל הקשיים. לא, החיים הם מהלך מתמיד של תשובה למה שהם מביאים – ואדרבא הדיוק מכוון את האדם לעבודתו שלו, אותה הוא צריך לעשות, וחוסך ממנו, במידה, את העבודה הזרה.
9.
אחרי כל הדיוקים הללו, אני רוצה לענות על השאלה:
"האם יש דרך טובה לחיות את החיים?"
התשובה: ברור!
שאלה: איך?
התשובה נמצאת בגוף התשובה הקודמת:
בהכרעה בהם ובטובם!
10.
כמו שאתם רואים אני מוטה. קפצתי ישר לתשובה עם סימן קריאה. זה לא מה שמצופה מפילוסוף מיושב בדעתו הרוצה לעשות סדר ושלום ולפייס כל חלק בתוך הסדר הגדול.
אני מוטה לטובת החיים, ודיוקי אינו דיוק סטטי – דיוק של פילוסוף יושב – אלא דיוק תנועתי.
יש חיים טובים, וחיפושי אחריהם הוא גם חלק מדיוקי בתוכם. אני לא יושב ומחכה שתתברר הדרך אם היא בכלל קיימת. אמונתי בתשובה החיובית, איננה מבוססת על ידיעה סטטית או תחשיב לוגי, אלא על הכרעה שצומחת ממרכז בטני והווייתי – על תנועה, על הטיה.
כן, לחיות זה להיות מוטה.
להיגיון יש מקום, אבל ההכרעה שייכת לסדר המורד: "אף על פי כן".
11.
על מצבת קברו ביקש דוד בן יוסף שיכתבו מילה יחידה "ניסיתי".
אחר כך, לקראת מותו, ביקש להוסיף עוד שתי מילים, תכף נגיע אליהן.
"ניסיתי", כלומר לא איזו התנצלות ("ניסיתי, המורה, באמת ניסיתי, אבל לא הצלחתי"), אלא הסכמה לראות בחיים זירת אמונים מתמידה, שבה כל מה שקורה לי – קורא לי.
כמו שהוא כותב:
"כל ניסיון כואב שהתנסיתי בו לאורך חיי וחשבתי 'זה רע',
שבתי להתבונן בו וגיליתי בו זרע,
שממנו אני צומח צמיחה אינטואיטיבית.
מלכתחילה הייתי שמח לוותר על כל הניסיונות,
אבל לשמחתי איש לא שאל אותי…"
12.
לא במקרה אני מזכיר פה את דוד בן יוסף. בשבילי הוא תמיד היה תשובה חיה לשאלה איך חיים מדויק. כשהאינטואיציה שלי מבפנים לא צוהלת בקול את ה"ברור", זו דמותו מבחוץ שמעודדת אותי להכריע לכיוון העבודה הפורייה, ועוזרת לי שלא להתבלבל ולהסתבך בעבודה זרה.
על פי בקשתו נוספו למצבתו שתי מילים והיום כתוב עליה:
"ניסיתי,
נישאתי,
נישאתי"
אנא, אל תקראו את "נישאתי" כנתיב הכניסה לדפוס המוכר של חתונה ממוסדת, כביכול, זה הסדר הטוב שמבטיח לאדם את מקומו בעולם. ה"נישאתי" שייך לסדר של ה"ניסיתי", והוא מוסיף ומחדד בו שני היבטים – הראשון הוא זה של ההסכמה לדיאלוג הפורה עם הזולת, השני הוא של ההסכמה להתנחל בממשות – להתחייב ליש. אלה נושאים את האדם למלוא זקיפות קומתו – אדם בעולם.
13.
דוד נהג לומר – "מה, אני נורמאלי להיות נורמאלי?!"
כן, אני מאמין שיש אומנות של חיים – דרך להיטיב ולהזדכך, שיכולה לעזור לאדם להתקרב לעוצמתו, עצמיותו ועצמאותו, שהיא בו זמנית לטובתו, אבל גם לטובת העולם. זו אינה דרך סטטית שבאה לחסוך מן האדם את התייצבותו ולשלבו בתוך הנורמאלי – אדרבא – זו עיקרה, שהיא קוראת לו להתייצב. אני גם מאמין שאפשר להשתכלל באומנות הזו, ללמוד את עקרונותיה, ולעזור זה לזה להיזכר בעיקר.