בעקבות מפגש שישי של אומנות החיים

0.

הנה סדרת הסרטונים של בטי מרטין על מעגל ההסכמה:

ופה בהמשך כמה מחשבות שעלו לי בעקבות השיעור בנושא:

1.

שוב התחדד לי שפחות משנה החלוקה לרבעים של בטי מרטין, ושזה בעיקר מהווה תירוץ לעשות את ההבחנה בין מה שנמצא בתוך מעגל ההסכמה למה שנמצא מחוצה לו, שאלה ממש שני מצבי תודעה או הוויה, לבטח שני מצבי תקשורת.

כי – אם בתוך המעגל לא ברור לי ההבדל בין העסקאות השונות – אז הטשטוש הזה יכול גם לגלוש להבדל בין מה שבתוך המעגל לבין מה שמחוץ למעגל שגם הוא יעשה מטושטש. אבל כשהדברים ברורים בתוך המעגל, הם גם עוזרים לשמור את המעגל באורו ולא להיסחף לצל.

2.

וכך למשל, אם מישהו שואל אותי – "האם אתה רוצה להשאיל את הרכב שלך?" בשאלתו הוא מבלבל את עצמו ואותי, והבלבול הזה עשוי לדחוף אותנו אל אזור הדמדומים של ניהול היחסים.

כי אם אני צריך לברר אם אני רוצה להשאיל את הרכב, ועוצר להקשיב לזה רגע, אני עשוי להגיע למסקנה שאני דווקא לא רוצה. אלא שבעקבות השאלה הלא נכונה אני נשלח לברר במקום הלא נכון. כי באמת השאלה הייתה צריכה להיות: "האם אתה מוכן להשאיל את הרכב שלך?" וכשהשאלה מנוסחת כך, אני לא נשלח לחפש אחר הרצון, אלא אחר הגבולות שלי, וזו שאלה אחרת לגמרי. לא מדובר בי וברצוני, אני לא המרכז בעסקה הזו, זה הוא והרצון שלו. אני רק נקרא לברר האם אני מוכן, והאזור בנפשי שבו אני מברר זאת, הוא אזור אחר. אני לא רוצה להשאיל לו את הרכב, אבל כשאני חושב עליו, וכמה זה יעזור לו, ובודק את הגבולות שלי – אני מוכן. להיות מוכן, ולרצות, אלה שני דברים שונים. כל אחד עם ברכתו.

אם אני מסוגל לתרגם את השאלה שלו לשאלה הנכונה בתוכי, זה יעזור לי להישאר במעגל ההסכמה. אבל אם אני לא יכול ומתבלבל אני עשוי לתת לו תשובה עקומה מסוג "יש לי בעיה עם הביטוח…".

3.

ויש עוד משהו בסידור של מעגל ההסכמה לארבעה רבעים (שזה גם מחזיק את המעגל), שבעצם כל התפקידים השונים: הלוקח, המאפשר, הנותן והמקבל הם חלקים שונים בנו, ואם אנו יודעים למשל, רק לתת ולא לקבל, יש משהו לא שלם בהתייצבות שלנו, משהו לא מאוזן שבסופו של דבר גם יפגע ביכולת שלנו לתת. אנחנו שלמים כשכל החלקים שלנו פורחים, כשאנו יודעים גם לתת אבל גם לקחת, גם לאפשר אבל גם לקבל.

ובדוגמה למעלה – אני לומד שיש אומנות שלמה של "לאפשר" שהוא מה שקורה כשאני משאיל לו את הרכב.

4.

אז אופי ההוויה בתוך המעגל (מעגל ההסכמה) שונה מזה שמחוצה לו, וזה לא קשור בהכרח לעצם קיומה של התנסחות מילולית עליה מסכימים באופן מילולי. זה קשור לעמדה עקרונית שמכבדת את הזולת, ובוחרת לעשות דברים לאור יום, ולא בגנבה.

אני לא חייב לדבר את הדברים בקול רם כדי להיות בתוך מעגל ההסכמה, אני יכול לבקש גם במבט, בנגיעה, ולקבל הסכמה במבט או בנגיעה.

אם כי בשל המקום המבולבל שרובנו באים ממנו, כדאי לתרגל זאת בקול רם. להגיד את מה שאנו מבקשים ולא לצפות שהזולת ינחש זאת, וכשאנו מקבלים זאת לומר תודה. גם בקול רם.  

5.

ואז עולה השאלה הזו של ברור הרצון. לאיזה מקום בדיוק בתוכי אני פונה כדי לברר מה רצוני. או בניסוח אחר: ארבעת התפקידים – הלוקח, המאפשר, הנותן, המקבל – איפה כל אחד מהם נמצא בנפשי?

ואנחנו מבינים שהעובדה שפעמים רבות אינני מזהה את רצוני, קשורה לכך שיש משהו בתשתית נפשי שסבור שאין לי זכות לרצות, וממילא אני גם לא מכיר ברצון ספציפי כזה או אחר.

אבל אולי זה גם קשור לבלבול. כי יש כל מיני דברים שאפשר לקרוא להם רצון והם לא בהכרח זהים. למשל, אני יכול לדמיין מצב שבו בחורה יוצאת עם בחור ומחליטה שהיא רוצה לשכב אתו, אבל בפועל, הגוף שלה לא רוצה. אז איזה מן רצון הוא זה? לאן בדיוק בתוכה היא הפנתה את השאלה "האם אני רוצה?" קודם לכן כשקיבלה תשובה חיובית? האם זה לא הגוף שהיה אמור לספק את התשובה הזו מלכתחילה? העניין הוא שגם כעת כשהיא מנסה לברר האם היא רוצה לשכב אתו, היא עשויה לענות בחיוב – אבל אני רוצה! (כשברמת הגוף היא בעצם לא).

וזה עוד לפני שבכלל לקחנו בחשבון שלאדם יש קולות שונים בתוכו, דמויות משנה שאולי כל אחת מהן רוצה משהו אחר.

אני חושב שבדוגמה הזו לא מדובר בדמויות משנה שכל אחת רוצה משהו אחר, אלא בשני סוגים של רצונות, או בשני דברים שונים שנקראים "רצון". ומה הוא הרצון האמיתי? הרצון של הגוף שלא רוצה לשכב, או הרצון האחר שכן רוצה?

גם כאן, יכול להיות שאם נעשה סדר במושגים השונים של הרצון, זה יעזור לנו ללמוד לגלות את רצוננו מחדש. כי הוא שם – הרצון – החיים יותר משהם מופע של תודעה, הם מופע של רצון. ואם אדם שנשאל מה הוא רוצה לא מגלה שם שום דבר ברור, קרוב לוודאי שזה לא בגלל היעדר רצון, אלא בשל הערפל.

6.

וגם לא צריך לעשות יותר מדי עניין מן הרצון.

כי לפעמים אנחנו לא רוצים רק מטעם זה שאנו יודעים שמה שאנו רוצים אותו אינו אפשרי. מרוב שהרצון הזה חשוב וגורלי לנו, אנחנו מעדיפים מלכתחילה לא לרצות (והרצון אפילו לא מגיע לשלב התודעה).

ואם היינו מתייחסים לרצון שלנו בפחות דרמטיות של שחור ולבן, אולי גם היינו יכולים לגלות את הגוונים השונים, ואת הגמישות, שהייתה מאפשרת לנו לרצות מחדש בתוך עולם מורכב ורב צבעים. אז הפעם אולי לא קיבלתי את מה שאני רוצה, אבל עדיין אני רוצה. וגם: אולי הרצון הזה לא קיבל מענה, או לא את המענה המדויק, אבל רצונות אחרים כן קיבלו מענה – לא צריך לשבור את הכלים ולהודיע שלא משחקים.  

ובהקשר הזה, כדאי להזכיר את "האחיזה הסימביוטית במטרה" ולהבדילה מן הרצון.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *