טוב, בזה אין חדש: כל אדם חווה התגלויות בהקשר התרבותי שבו גדל או שאליו הוא בוחר להיות בזיקה (שזה לא פחות חשוב). לנוצרי אולי יתגלה ישו, להינדואיסט שיווה או כל אחד אחר מפנתיאון האלים ההינדי, לבודהיסט בודהה, וליהודי אולי אליהו הנביא. ואופי ההתגלות והסממנים המלווים אותה כמו גם הפרשנות של מה בעצם קורה, תלויים הרבה במסגרת תרבותית זו. בדתות המזרח, למשל, מוזכר הרבה עניין ההארה, ביהודית בכלל לא (לפחות לא בצורה דומה).
יש רבגוניות רבה.
למרות שנדמה לפעמים שהליבה דומה – שאולי ההתגלויות מקבלות צורות חיצוניות מגוונת, אבל בעצם הם מופעים שונים של אותו הדבר, שהוא גם אישי מאוד. האם אפשר לחוות את המהות הזו ללא הסממנים התרבותיים? האם יש דרך לפרש אותה או לדבר עליה מחוץ לזרם דתי כזה או אחר?
והנה מציעים לנו להתבונן לעומק, להקשיב בשקט ולגלות שבעצם אין אני. שהאני הוא סוג של אשליה, הזדהות, אחיזה, רעיון. יש מחשבות, יש רגשות, יש מראות ותחושות אבל ככל שתתאמצו לחפש לא תמצאו גרעין ישותי – אני – אותו ניתן לזהות, להגדיר, לממש.
אבל לי נדמה שזה סוג החשיבה ה"אובייקטיביסטית" שסוחף אותנו למסקנה הזו. מכירים אנו את היש רק בצורה אחת – זו של הישות הנגדרת מבחוץ, שהיא "שם", והיא נייחת במהותה – ובהיעדר צורה זו נדמה שאין בכלל. והנה, במה שנוגע ל"אני", הוא אמנם לא עונה לקריטריונים אלה – שונה הוא מכל יש אחר – האני הוא תנועה. הוא לא הדבר שאפשר לראות, אבל הוא בכל זאת הדבר שרואה. וראיה, כמו כל חישה, כמו כל מחשבה והתכוונות של הנפש, היא סוג של תנועה.
אלה אנחנו, שמחשבתנו הטכנולוגית במהותה מתקשה לחשוב בתנועה, שנופלים קורבן לנטייה ליישב כל דבר כדי להשיג בו שליטה. ממילא אנו גם מגלים שאין אני. אכן, השתמשנו ב"מכשיר" הלא נכון כדי לחפש אותו. כשמדמימים את התנועה, כמו שהמחשבה הטכנולוגית דורשת מאתנו כשלב ראשון בהפיכת הדבר לחפץ (נושא לשליטה), לא נותר דבר. האני אינו חפץ. האני הוא תנועה והוא דורש שנשתמש ב"מכשיר" שגם הוא תנועה. ה"מכשיר" הזה אינו יכול להיות אלא אני אחר (שכאמור הוא תנועה). במילים אחרות: רוצה אתה לפגוש את האני, עליך לנוע אתו – לשוחח.
האשליה, אם לקרוא לזה אשליה, היא לא האשליה של האני, אלא האשליה של השליטה, והאשליה של העצירה, והאשליה של הניתוק.
וכך, כשאני יושב בשקט עם עצמי, זה מה שאני מגלה: לא את האין של האין-אני, אלא את האין של האין-חפץ, ובו זמנית אני שומע (והשמיעה היא הרבה יותר תנועתית) את ההמיה של השיח הבלתי נגמר, אכן לעולם אין זה רק אני – תמיד זה אני-לקראת-אתה.
(ואיזו אשליה יש במאמץ הכביר הזה לנסות להגיע לשליטה באש כל הזמן).
וההמיה הזו רוחשת טוב. נחמדה ומתוקה. היא פואטית: משוררת את גישושי יצירתה, כגילוי פנים, כייחודיות, כטוב שעושה את דרכו.
(כל כך הרבה זמן הייתה האדמה צמאה למים).
ומה אני עוד יכול לומר על האני הזה שאין לראות את פניו כחפץ אלא רק לפגוש אותו? שהוא חירות. לא הרבה עוד אפשר לומר עליו. (כי כל הדברים האחרים שנרצה לומר על אופי האדם ודרכי התנהגותו, שייכים לתחנה שבה נמצא האדם, תיאורי מקום הם ולא תיאורי אני). אבל במה מתבטאת חירותו, הוא שבעצירתו הנו כלום? בעיקר בזה: ביכולתו להיזכר בחירותו. זה אמנם מעגלי משהו, אבל זה ממשי. כי ההיזכרות היא לא סתם היזכרות – היא התעוררות. אנא, זה לא תרגיל במודעות עצמית – אם כבר תרגיל בשמחה. בשורש השורשים זה מה שאני מגלה. חירותו של האני באה לידי ביטוי בכל תחנה. האם הוא רואה בה מקום להתיישב (יצר רע) או הזדמנות לתנועה חדשה (יצירה). והיצר הרע במקרה הזה הוא לא ניסיון לשפוט לרעה את העצירה אלא להגיד שהרע הוא כיסא לטוב. חייבים לעצור כדי שיהיה אפשר לנוע אחר כך. האני הוא אמנם תנועה, אבל הוא זקוק להתייחס לעצירה. וברגע שעוצרים מתחיל היצר הרע את פעולתו. הוא מכין כך את הקרקע לתנועה החדשה, לאש החדשה, להיזכרות החדשה.